אל תחיו את ההחמצות של ההורים שלנו

אבא שלי נהג להתעורר בחמש בבוקר. אמא קמה יחד איתו. כשאבא התקלח והתלבש ונעל נעליים, אמא הכינה לו סנדוויצ'ים לעבודה, נפרדה ממנו בנשיקה וחזרה למיטה לחטוף עוד שעת שינה.

בשש בערב אבא היה חוזר מהעבודה רעב ועצבני. אמא הייתה מכינה לו צהריים ויושבת איתו במטבח. היא חזרה מוקדם יותר מעבודתה כמנהלת חשבונות במפעל בדרום תל אביב, משרה חלקית, והוא שב, כשאצבעות ידיו שחורות וריאותיו מלאות באבק, מעבודתו כחותך יהלומים במלטשה ברמת גן.

אבא לא אהב את העבודה שלו, אבל לא החליף מקצוע. אמא שנאה כל רגע, אבל נשארה באותו מקום 47 שנה. הם לא חשבו שיש אופציה אחרת. הם חסכו כסף, עברו לצפון העיר ונתנו לילדים שלהם חינוך טוב. הם עשו את זה בשבילי ובשביל אחותי. והם מתו, שניהם, מסרטן. ובקושי נהנו מהחיים.

הדור שלא חי בשביל עצמו

הדור של ההורים שלנו הוא דור ההישרדות. הם עבדו בשבילנו. הם חסכו בשבילנו. הם ויתרו על עצמם בשבילנו. הם סבלו לא מעט בשבילנו. הם לא היו מאושרים באמת.

גם אנחנו לא מאושרים באמת. כי אנחנו לא חיים את החיים שלנו אלא את החיים של הורינו. אנחנו חיים את ההחמצות, האכזבות, הפספוסים והטעויות שעשו. אנחנו חיים את הציפיות שלהם מאתנו, שנסתדר בחיים ונוותר על המאוויים, החלומות והתשוקות שלנו.

אז אנחנו הולכים לצבא ולומדים באוניברסיטה ורוכשים מקצוע ועובדים קשה כדי לחסוך לדירה. אנחנו מנסים לרצות אותם, לקבל מהם פידבק חיובי, טפיחה על השכם, חיוך קטן, קצת עידוד, ולשם כך אנחנו מתרחקים מעצמנו, בוחרים בעבודות משעממות, מתחתנים עם בני זוג ביקורתיים, חיים בדירות סתמיות ומבזבזים את חיינו לריק. בדיוק כמוהם.

איך זה קרה?

זה קרה כי הקשבנו להורים שלנו, האמנו להם, הטמענו את המסרים שהעבירו לנו ושכפלנו את הסבל שלהם. זה טבוע בתוכנו כל כך עמוק עד שאיננו מצליחים לראות שאלה תיאוריות נבובות, חלולות, שקריות, ובעיקר לא רלוונטיות.

למשל, "אם תלמד, תצליח". ואם לא? מי קבע שלימודים אקדמיים הם המפתח להצלחה? ואיך יכול להיות שיזמים, עצמאים, ספורטאים וכוכבי מוסיקה ותקשורת מרוויחים הרבה יותר מבעלי תואר ראשון ושני?

או למשל, "הכי חשוב להיות מסודר בחיים". ואם אני מסודר ולא מאושר? ואם אני מרוויח טוב אבל בא לי למות בכל פעם שאני רואה את הפרצוף החמוץ של המנהל שלי?

מי לא קרא, או מכיר, את האנשים שעשו מהפך בגיל 40, עזבו את ההייטק ופתחו מסעדה, עקרו למדבר, או עברו להיות מטפלים רוחניים? מי מאושרים יותר, הם או החברים שלהם שתקועים במשרד עד שעות מאוחרות?

או למשל, "צריך להישאר ביחד בשביל הילדים". ואם נמאס לי? ואם רע לי? ואם אנחנו רבים? ואם האהבה מתה? מה, נישאר תקועים אחד עם השני עד המוות ונמרר זה לזו את החיים? לא עדיף להיפרד ולהעניק לילדים אהבה, ולא תסכולים ומרירות?

אנחנו לא ההורים שלנו. אנחנו יכולים לבחור את חיינו ולעצב אותם כראות עינינו. אין כל סיבה שנמכור את העתיד שלנו בעבור פחדים, מחשבות שליליות ותיאוריות שאבד עליהן הכלח.

תפסיקו לפחד מהחיים

אין כל סיבה שנפגע בעצמנו ונהרוס את חיינו. מי שחי את ההחמצות של הוריו, יחמיץ את חייו. ומי שחי את פחדיהם של הוריו, יפחד כל ימיו. ומי שחי כך, לא באמת חי. הוא פשוט חסר אחריות.

אדם בוגר אחראי למעשיו. ולא אף אחד אחר. לא הוריי, לא רעייתי, לא ילדיי, לא חבריי ולא הבוס שלי. אם הצלחתי והגעתי להישגים, אני אחראי לכך. אם נכשלתי או טעיתי, אני אחראי לכך. ואם אני גורם סבל לעצמי, אני אחראי לכך. אז למה לסבול? מה יוצא לי מזה שאני סובל? כסף? האם כל הכסף שבעולם יפצה אותי על הסבל שאני גורם לעצמי?

אני מאמין שהאושר נמצא בתוכנו. ולא מחוצה לנו. אני מאמין שאם נתבונן לתוך עצמנו, נגלה מי אנחנו, נברר מה אנחנו רוצים, נבטא בקול למה אנחנו משתוקקים ונגשים את החלומות שלנו, רק אז נהיה מאושרים. מאושרים באמת.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת