השבוע, בעת ביקורו הקצר בארץ, קפץ דניאל לובצקי לירדן. "מה שראיתי שם", הוא מספר לי בהתלהבות של נער מתבגר, "עובר כל דמיון". קבוצה של חקלאים ישראלים ממפוני גוש קטיף הקימה מיזם לגידול ירקות אורגניים מתוחכמים, מעסיקה מאות עובדות ועובדים מוסלמים - רבים פליטים מאזורי קרבות בסוריה, ומייצאת את התוצרת למגזר החרדי בארץ ולערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. "תחשוב על התערובת המופלאה הזו", אומר לובצקי, עיניו בורקות: "יהודים דתיים־לאומיים מישראל עם שותפים ירדנים, עובדות סוריות וקניינים חרדים מכאן וסעודים משם".
ההתלהבות של לובצקי מובנת. מעל 20 שנה פועל תעשיין המזון האמריקאי־יהודי (48) לקידום מיזמים עסקיים משותפים ישראליים־ערביים־פלסטיניים, במסגרות שונות ותחת שמות שונים. איש שלום, תורם ומגויס לעמותות ולפעילויות המזוהות עם השמאל המדיני, לובצקי נכון להשקיע כעת גם בפרויקט החדש שמצא בירדן. אבל הוא ריאליסט: "קשר כלכלי", אומר בפסקנות, "לא יכול לשמש תחליף לשלום מדיני. שיתופי פעולה כלכליים יכולים וצריכים להיות מרכיב חשוב בפסיפס ההסדר הכולל, אך לא לבוא במקומו ולבטח לא להקדים אותו". הוא מודה שההתקדמות בחיבור העסקי הישראלי־פלסטיני ובמיוחד ישראלי־ערבי איטית ובסך הכל מאכזבת; גם במקרים של שיתופי פעולה מוצלחים, הצדדים שומרים על אלמוניות, מסתתרים מפני חשיפה תקשורתית ונמנעים מלשמש דוגמה לאחרים.
דניאל לובצקי לא מסתתר ולא מבקש את השקט. אדרבה, שקיפות היא דרך החיים שלו. כיום הוא היצרן והבעלים של קו חטיפי הבריאות KIND (קיינד) הכובשים את אמריקה: מאות מיליונים מהם נמכרים מדי שנה. קיינד מיוצר באמריקה מתערובת של אגוזים, שקדים ופירות מיובשים, ללא שום תוספות מלאכותיות. הוא "גם טעים וגם בריא", כפי שנכתב על עטיפתו השקופה. סביב המילה "בריא" ניהלו לובצקי ושותפיו מאבק מול רשות המזון והתרופות האמריקאית, שאסרה עליהם תחילה להשתמש במונח זה. מתברר שלפי "הוראות ישנות מאוד", כדברי לובצקי, "שקדים לא נחשבים למזון בריא בשל אחוז השומן הגבוה שלהם - אף שכיום ידוע שזהו שומן בריא". קיינד גייסה מומחים לתזונה מהאקדמיה ומשירותי הבריאות, הציגה תוצאות של מחקרים והמלצות של רופאים בכירים, והצליחה, בימים אלו ממש, לשכנע את רשות המזון והתרופות "לסגת לגמרי מעמדתה ולאשר את השימוש בתואר בריא בחטיפים שלנו", אומר לובצקי בגאווה. הסיום המוצלח של מאבקו זכה לכיסוי תקשורתי רב - הנה יצרן קטן יחסית המעז וקם על אחד הרגולטורים החזקים והאימתניים באמריקה ויכול לו - ועורר הדים עצומים.
הרומן עם סטארבקס
דרכו של לובצקי לצמרת תעשיית המזון הבריא - בריא על אמת - מתוארת בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאור אשתקד בארה"ב וכעת בתרגומו העברי תחת הכותרת "מתשוקה להצלחה" (הוצאת מטר, תרגום: דרורה בלישה). מן הספר עולה דמות של יזם בלב ובנפש הבונה את עצמו במו־ידיו. Self-made-man כמו גזור מהחזון האמריקאי. הוא נולד כבן למשפחה יהודית אשכנזית במקסיקו סיטי. לובצקי התחיל לחשוב וליזום עסקים כבר בגיל בית הספר היסודי. דרכו מזגזגת, עולה ויורדת, פעמים לא מעטות הוא נופל וקם. ונופל. "עשיתי אינספור שגיאות עסקיות קשות", הוא אומר בכנות, ואף מוכן למנותן אחת לאחת. כולן מפורטות בספרו. עם המצאת חטיפי kind לפני למעלה מעשור הוא התבסס כלכלית סוף־כל־סוף והפך לגורו של עסקים חברתיים. מוצרי קיינד שולטים כיום ב־80% מהשוק הרלוונטי, מספר לי לובצקי, וב־15% מכלל ענף החטיפים. לובצקי: "אני כבר קונה אחוז אחד מכל תפוקת השקדים בעולם". היובש בקליפורניה, ארץ השקדים, פגע בשרשרת האספקה. האקלים האידאלי לגידולן, מזכיר לובצקי, שורר באגן הים התיכון.
את החטיפים הראשונים ייצרו מייסדי החברה בעצמם, בידיים, על שולחנות מטבח, חותכים, מכינים, מערבבים ועוטפים. לובצקי נשא את הסחורה עימו והתרוצץ בין חנויות מכולת ומרכולים, ניסה לשכנעם להציג ולמכור את תוצרתו. בתחילת 2009 התמזל מזלו והוא הוזמן להציג את קיינד בפני ההנהלה של ענקית הקפה סטארבקס. בעיצומו של המשבר הפיננסי הגדול ("לפעמים לא היה לנו די מזומנים כדי לשלם משכורת לעצמי", נזכר בלא געגוע לובצקי) החליטה סטארבקס להתחיל למכור את מוצרי קיינד ב־11 אלף חנויותיה ובתי הקפה שלה ברחבי ארה"ב. "סטארבקס וקיינד", כותב לובצקי, "הפכו לזוג". הברית זכתה לפרסום רב, משום שעד אז סטארבקס נמנעה מלמכור מוצרי מזון שלא מתוצרתה שלה. בהמשך הדרך הם התגרשו, ואחר כך, לפני שנתיים, חזרו ונישאו מחדש.
קיינד מציירת מגוון של חטיפים מפירות, אגוזים ושקדים. הם משווקים ב־50 אלף חנויות. חטיף אחד נמכר באמריקה ברשתות השיווק הגדולות במחיר ממוצע של כדולר וחצי. המחזור הכספי הכולל של קיינד לא מתפרסם; היא נשארה חברה בבעלות פרטית של "הצוות", משפחת לובצקי והעובדים הוותיקים. קרנות הון שהיו מושקעות בה כבר יצאו - ליתר דיוק הוצאו - ברווח גדול. "עד כה", מספר לובצקי, "דחיתי הן את ההצעות לצרף שותף אסטרטגי או פיננסי והן את ההצעות להנפיק את החברה בבורסה. זה מיותר כל עוד אנחנו יכולים להתקדם בכוחות עצמנו. ויכולים".
חברת הייעוץ הידועה מבוסטון דירגה אותה כחברת הצמיחה מס' 1 בתעשיית המזון באמריקה, וגם כאחת החברתיות הידידותיות לסביבה. לובצקי, שזכה לציונים לשבח מעמותות וארגונים חברתיים, מקפיד על שיתוף העובדים בניהול, בבעלות וברווחים. "אני מעוניין שתהיה לכולנו הרגשה של משפחה גדולה, של שותפות בה כולם עובדים למען כולם". תשלובת קיינד מעסיקה ישירות 600 עובדים. במפעלים המייצרים עבורה את החטיפים ומוצרי מזון אחרים תחת אותו מותג מועסקים עוד אלפים רבים.
בזהירות רבה מתחיל לובצקי להרחיב את השיווק גם מחוץ לארה"ב. חטיפי קיינד כבר נמכרים ב־20 מדינות, אבל בקטנה. לא אצה לו הדרך. הוא נחבל בריצה פעמים רבות מדי. האם קיינד יגיע גם לישראל? לובצקי מתלבט. עסקית, ספק אם יש לכך בסיס. אישית, ספק אם הדבר יועיל לרצונו וחלומו להשפיע על "פוליטיקה ערכית" בארץ. ובכל זאת אני מתרשם שאינו פוסל את הרעיון על הסף. יש בשוק הצריכה הישראלי משהו המושך לכאן חברות זרות. "הצרכן של מוצרי מזון נהיה בררן משנה לשנה", אומר ליבצקי. "אי־אפשר לסבן אותו, אי־אפשר להוליך אותו שולל יותר מפעם אחת. כשהוא מאבד אמון במוצר, האמון לא יחזור. לכן עיקרון העבודה שלנו הוא לעולם לא לאכזב את הצרכן, לא לנסות לעבוד עליו. להיות פתוח, שקוף, גלוי".
פעילותו רבת־השנים למען השלום הדביקה לדניאל לובצקי תווית של שמאלן. השיוך התחזק במיוחד במערכת הבחירות האחרונה לכנסת, כשנמנה עם הממנים של עמותת V15 שפעלה לשינוי הממשל. לובצקי מתקומם נגד הגדרה זו. "אני איש מרכז מתון", הוא אומר בעברית. "מרכז דמוקרטי, ליברלי, ערכי, שפוי. מרכז המכבד את קשת הדעות המדינית הרחבה ולא פוסל מראש אף אחד. קו השבר בחברה הישראלית לא עובר בין שמאלנים לימנים אלא בין מתונים לקיצוניים. ההיגררות להקצנה, זו הסכנה הגדולה לישראל. היא עלולה להרחיק מכם אפילו את יהדות העולם. אני איאבק בה בכל מאודי".
גם ספרו הוא כתב אזהרה ליזמים נגד קיצוניות, גאוותנות, אנוכיות, תאוות בצע, חוסר שיקול דעת, נחפזות וחפיפניקיות. הוא ממליץ, בין השאר, על דיונים והתייעצויות עם מומחים לפני קבלת החלטות עסקיות חשובות. "דעתם לא חייבת להתקבל, אך היא חייבת להישמע", הוא מציין.
"בדרך הייסורים למדתי", אומר דניאל לובצקי, לבוש חולצת טי שחורה עם סמל KIND מודפס עליה, "שהיגיון והוגנות נותנים לך, כבעלים וכמנהל של חברה, יתרון תחרותי אדיר". דומה שהוא מכוון את אזהרתו לא רק לבעלים ומנהלים.
בושה להסכם
המסמך הקרוי הסכם קואליציוני בין מפלגת הליכוד למפלגת ישראל ביתנו כולל סעיף מבולבל, מעורפל, מנוסח בעברית קלוקלת המתייחס לשיפור ב"רמת ההשתכרות של הקשישים בישראל". וכך נאמר שם, ואני מצטט: "לצורך ביצוע תכנית ישראל ביתנו, יוקצב סכום כולל של 1.4 מיליארד שקלים בבסיס התקציב בהליך הדרגתי של ארבע שנות תקציב החל משנת 2017. הסכום יינתן באופן ליניארי ככל שניתן בין השנים 2017־2020. הסכום הכולל יתחלק בין שימושים וסעיפים אשר נדונו בין היתר במהלך המו"מ הקואליציוני, והתוכנית הפרטנית והסכומים יסוכמו בין שר האוצר לשר הביטחון".
כבר השימוש בביטוי "השתכרות" שגוי: שכר משולם תמורת עבודה שכירה ולא לכך כוונה. הכוונה כנראה היא להעלאה כלשהי בקצבאות הזקנה ו/או השלמת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, אם כי ההסכם - כפי שעינינו רואות - נמנע מלפרט אילו קצבאות, באילו קריטריונים, בכמה ואפילו ממתי. "ככל שניתן", נכתב בהסכם, כלומר ככל שמשרד האוצר ייתן. ככל שכחלון ייתן.
בישראל ביתנו מקווים שהביטוח הלאומי יקבל הוראה מהממשלה להגדיל את קצבת השלמת ההכנסה לקשישים ב־80 שקלים מ־2017 (זו המשמעות של "יישום באופן ליניארי"). אין ספק שהתוספת הדרמטית הזו, הנדיבה הזו, המהממת הזו, תחלץ מהעוני את 180 אלף האזרחים בני ה־65 פלוס שחיים כיום מתחת לקו העוני. מהם 120 אלף יהודים, מהם 55 אלף עולים. לא? לא. ההישג כביכול של ישראל ביתנו בהסכם הקואליציוני מביך באפסותו.
העמדת פנים זו, זריית חול בעיניים, אינה מקרית. קצבאות הזקנה של המוסד לביטוח לאומי נמוכות, יחסית לרמת ההכנסה הכללית, באופן מחפיר. קצבת זקנה בסיסית של ביטוח לאומי היא 14% בלבד מהשכר הממוצע בישראל - לעומת 25% במדינות OECD המפותחות. אף על פי כן, לממשלה אין כל כוונה להעלותה בשיעור משמעותי. היא מעדיפה לכפות על העובדים והמעסיקים חיסכון חובה פנסיוני שהוא תחליף זול מאוד מנקודת הראות של תקציב הממשלה, לקצבאות הביטוח הלאומי. אך הוא יוצר בעיה: מה עושים עם זקנים שלא הספיקו לצבור, בכל מסגרות החיסכון, פנסיה שתאפשר להם להתקיים איכשהו? מתוך 700 אלף הישראלים שעברו את גיל הפרישה הרשמי, 430 אלף לא מקבלים שום פנסיה. כלום. הם נאלצים לחיות מקצבאות בלבד: 40% מהם מתחת לקו העוני. גם אחרי שהם זכאים לקצבת זקנה מוגדלת מהביטוח הלאומי.
ישראל מובילה בעולם המערבי בשיעורי העוני בקרב האוכלוסייה הוותיקה. לפי שיטת החישוב המקובלת בסטטיסטיקה של ה־OECD, הכנסה נטו של כרבע מכלל המשפחות הישראליות שבראשן גבר או אישה בני 65 פלוס (אף שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות המפותחות ב־OECD שלא הונהג בהן גיל פרישה אחיד לגברים ולנשים) נמוכה מקו העוני. כלומר, כל משפחה קשישה רביעית חיה בעוני. לפי הגדרות קצת שונות של המוסד לביטוח לאומי, "רק" 23% מהמשפחות המבוגרות חיות בעוני. 17% מיהודים בגילים אלו עניים, 60% מהערבים ו־30% מהעולים. צריך להזכיר כאן: שיעורי עוני אלו נמדדו אחרי שהמוסד לביטוח לאומי שילם לזכאים קצבת זקנה בסיסית וקצבת השלמת הכנסה, המשולמת בפועל ל־22.5% מהזכאים לקצבת זקנה.
"אחרי שלוקחים בחשבון את הקצבאות וההעברות הממשלתיות", נכתב בעניין זה בסקירה המיוחדת של הארגון על איכות החיים בישראל, "לישראל שיעור העוני בקרב הקשישים הרביעי הגבוה בין כל מדינות החברות ב־OECD, אחרי קוריאה, אוסטרליה ומקסיקו". הישג מפואר.
גם שיעור התחלופה בישראל - היחס בין קצבת זקנה בסיסית לבין שכר הנטו האחרון - הוא הכי נמוך במערב, 12% בלבד ברמת המשכורות הממוצעת. הקמצנות הזו בקצבאות זקנה משונה ביותר, כי אם יש מהלך סוציאלי שכל הכלכלנים מסכימים עליו הוא הגדלת קצבאות לאנשים מעל לגיל הפרישה. לקצבאות המשולמות לגמלאים כמעט אין השפעות שליליות העלולות להתלוות לקצבאות הניתנות לאנשים בגיל העבודה. הן לא יוצרות תמריץ שלילי לתעסוקה ולא מעמיקות את התלות במדינה ואת תרבות העוני. לכן גם הכלכלנים הכי שמרנים לא מתנגדים לקצבאות זקנה נדיבות יותר, המצילות מהעוני ומממנות קניות בסיסיות. רוב הכסף בתקציבה של משפחה מבוגרת יוצא לצריכה, וברובו לצריכת תוצרת מקומית. זהו מנוע חזק לצמיחת המשק, כמעט בלי עלות.
המוסד לביטוח לאומי חישב את היעילות של הקצבאות השונות בחילוץ אוכלוסיות מהעוני. מהחישוב מתברר שהעלאת קצבת זקנה בסיסית - לאו דווקא קצבת השלמת הכנסה - תשפיע הכי חזק לטובה. מה יקרה לקשישים העניים אם קצבאות זקנה ושארים יועלו ב־100 מיליון שקל בשנה? העוני בקרבם יירד ב־4%. לעומת זאת, הוספת אותו סכום רק לקצבה להבטחת הכנסה כמעט לא תשפיע על תחולת העוני של המבוגרים.
כסף אינו חזות הכל, ולפי מחקרים של מכון ברוקדייל בירושלים, המוציא לאור את השנתון הסטטיסטי לאוכלוסייה מבוגרת, התמונה לא חיובית. מספר המיטות לטיפול סיעודי ממושך לאלף בני 75 פלוס ירד מתחילת המאה מ־47 ל־42; מספר המיטות במחלקות גריאטריה חריפה ל־1,000 בני 75 פלוס ירד מ־2.1 ל־1.2. זהו מחסור של לפחות 500 מיטות. כ־160 אלף מבוגרים זכאים לגמלת סיעוד של המוסד לביטוח לאומי. 16% מבני ה־65 פלוס מרגישים שאין להם על מי לסמוך בשעת משבר או מצוקה.
ניתן היה להניח שבמדינת ישראל העשירה - זו המוכנה לקצר את שבוע העבודה, לחלק סובסידיות בהגרלה לקוני דירות ולוותר על הכנסות ממסים - תימצא לפחות מפלגה אחת שתדאג לגורלם הכלכלי של המבוגרים העניים. לפי הסכמי הקואליציה המורחבת, אין בנמצא אחת כזו. הפוליטיקאים והפקידים המחליטים מחכים שהקשישים חסרי הפנסיה הבסיסית פשוט ילכו לעולמם ובתוך רבע מאה הבעיה תיפתר מעצמה.
