האויב הגדול של נתניהו

במשבר הפוליטי שמטלטל את הקואליציה בימים האחרונים מעורבות לכאורה ארבע מפלגות נפרדות: הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי וכולנו. כל מפלגה ותקלותיה, כל מפלגה וסדר יומה: במהלך המשבר איבד הליכוד את הבכיר בשריו, כולנו איבדה אחד משלושת שריה, ישראל ביתנו איבדה חברת כנסת בולטת, והבית היהודי הגיע עד לאיום בפירוק הממשלה.

למעשה, המשבר הזה מתחיל בליכוד ומסתיים בו. גיבוריו באו כולם מהליכוד: כחלון הוא ליכוד; בנט הוא ליכוד; ליברמן הוא ליכוד. השקפת עולמם נגזרת מכל מה שהאמינו בו כשהיו בליכוד; הסביבה החברתית והפוליטית שלהם מזוהה עם מרכז הליכוד; שאיפותיהם הפוליטיות לעתיד עוברות דרך הליכוד.

הם לא פרשו מהליכוד מסיבות אידיאולוגיות. לפרישה שלהם היו שתי סיבות בלבד: אחת, ההכרה שלא יוכלו לשבור מבפנים את תקרת הזכוכית המפלגתית; והשנייה, והקובעת, היחסים שלהם עם נתניהו. הם לא רצו לשבת במפלגה שנתניהו עומד בראשה. זה נכון גם לגבי מי שעשוי לרוץ בבחירות הבאות במפלגה חדשה, שתתחרה בליכוד: גדעון סער, בוגי יעלון ואחרים. הם לא פרשו מהליכוד – הם פרשו מנתניהו.

בעובדה הזאת גלומה מחמאה עצומה לליכוד. לטוב או לרע, הוא הגוף הפוליטי היחיד שמחזיק בידו את שבט השלטון. כמו מפא"י בשעתה, כל הפלגים יוצאים ממנו וכל הפלגים חוזרים אליו. אין בלתו: כאשר הרצוג הבטיח ערב הבחירות שיחליף את השלטון במדינה, הוא הניח למשאלות הלב (ולעצות הפרסומאים) לנצח את העובדות בשטח. הוא חטא אותו חטא כאשר תיאר את המשא ומתן שניהל עם נתניהו כבסיס להקמת ממשלת אחדות. אין אחדות בין הכריש לנקאי, בין באטמן לאלפרד, בין רובינזון קרוזו לששת. מפלגת העבודה הוזמנה לשרת, לא לשלוט.

האם שלטון הליכוד אומר בהכרח שלטון נתניהו? כרגע כן. אין במפלגתו מישהו שמסוגל להתחרות ביכולת שלו להביא את הבוחרים לקלפי; אין מישהו שמצטייר כיריב שווה כוח, כאלטרנטיבה. אבל לא לעולם חוסן. לנתניהו יש יריב אחד אכזר, היחיד שמסוגל לחסל אותו. שמו של היריב הזה הוא בנימין נתניהו.

כמו ראשי שלטון לפניו, בישראל ובמדינות אחרות, ככל שהתמיד בשלטון כך צבר כוח, וככל שצבר כוח איבד את בלמיו. היבריס, קראו היוונים ליוהרה שאחריה בא בהכרח העונש. אנחנו בעידן ההיבריס.

היבריס הוא להדיח את יעלון ולהציע את תפקיד שר הביטחון לליברמן, וכאשר מתברר שחלקים גדולים בציבור, כולל חלקים מהליכוד, מגיבים באי־נוחות, לומר תסמכו עליי, אני הייתי קצין קרבי לפני יובל שנים, אני אנהל את הביטחון.

היבריס הוא לפרסם פוסט שתוקף בלשון בוטה שני מגזרים שלדעת נתניהו לא גינו מעשה אונס, ואז – כשהוא נזכר שהחקירה בעיצומה ולא ברור עדיין מה קרה שם אם בכלל – לתרץ את המעשה באמירה שפעל מתוך "כאב וזעזוע". אלאור אזריה, החייל מחברון, יכול לתרץ את מעשהו ב"כאב וזעזוע", לא ראש ממשלה שמבלה את זמנו בכתיבת פוסטים.

היבריס הוא להמציא כל יום לעצמו ולמשפחתו ביוגרפיה שלא קיימת. השיא יהיה בחודש הבא, בביקור באוגנדה שבו ייכתב מבצע אנטבה מחדש, על בסיס שקרי. היבריס הוא להגיב על ההסתבכות ב”ביביטורס” בטענה שכך עושים כולם. כך לא עושים כולם. היבריס הוא להתחפש לקורבן כאשר כל מי שעיניו בראשו מבין שאשת ראש הממשלה ובעלה מסובכים בפרשת המעונות עד צוואר. היבריס הוא לנהוג כאילו הוא גדול מנשיא ארה”ב, להיכשל במערכה ולסרב להודות בכישלון.

כאשר מנהיג במדינה דמוקרטית, חשוב ככל שיהיה, נדבק עם השנים בגינונים מלכותיים, בחזיונות שווא ובהתנהגות של אני ואפסי עוד, המפלגה יודעת להראות לו את הדרך החוצה. כך היה עם בן־גוריון הגדול בתחילת שנות ה־60 ועם מרגרט תאצ'ר הגדולה בסוף שנות ה־80. המבחן של הליכודניקים, אלה שמאיישים היום את צמרת המפלגה ואלה שאיישו אותה בעבר, הוא להבין שמכאן הדברים רק יידרדרו. √