15 שנים לפיגוע בדולפינריום: אלונה מחפשת מישהו לאהוב
אלונה שפורטוב הייתה יפהפייה בת 15 כשנפצעה קשה. חלק מראשה נגדע, פניה נפגעו וזיכרונה נמחק - אבל היא יצאה למסע שיקום אמיץ. היום היא חולמת להפוך לאימא, "כי זה יהיה הניצחון האמיתי שלי על המחבל". הכתבה המלאה מחר ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
קתרין נהרגה במקום. אלונה נפצעה אנושות. חלק גדול נתלש ממוחה וגופה ספג כדורי נחושת ורסיסי ברזל. כשהובאה אל חדר המיון, איש לא הצליח לזהות אותה והרופאים לא נתנו לה סיכוי. במשך שבועות ארוכים אמרו לבני משפחתה שגם אם תשרוד את הפציעה, תהפוך לצמח.
שנתיים לאחר מכן, כשהיא מאושפזת במחלקה לפגיעות ראש קשות בבית לוינשטיין, חזרה אלונה שפורטוב אל בית החולים לצילום טרום ניתוח. היא הייתה עדיין חבושה ומיוסרת, אבל כבר מסוגלת לשבת בכיסא גלגלים. הפרופסור שטיפל בה בשבועות הראשונים חלף על פניה במסדרון. "חייכתי אליו", אומרת אלונה היום. "אבל הוא לא זיהה אותי".
אמא של אלונה חסמה את דרכו של הפרופסור בעזרת כיסא הגלגלים המגושם. "אתה זוכר שאמרת שאלונה שלי תהיה צמח?", שאלה אותו, "אז בוא תראה נס, הצמח קם". ואלונה אכן התרוממה במאמץ מכיסאה, ואפילו פסעה צעד קטן. "בהתחלה הרופא קפא במקום", מתייפחת האם אירנה, "ואחר כך התחיל לקפוץ ולמחוא כפיים כמו ילד קטן. הוא לא הצליח להבין איך אחרי פגיעה כל כך קשה, אלונה מסוגלת ללכת".
גם אלונה שפורטוב לא מצליחה להבין איך נעוריה, יופייה וחלומותיה קרסו בלילה אחד. ב 15 השנים שחלפו מאז הפיגוע, החזירה לעצמה חלק מהעולם ההוא במלאכת שיקום מפרכת ומעוררת השראה, שכללה, בין השאר, 38 ניתוחים מורכבים. המורכב שבהם נערך ב־2004, כאשר במשך שמונה שעות השתילו הרופאים עצם מלאכותית במוחה כדי לכסות על הגולגולת החסרה. מאז הספיקה להתמודד עם ניתוחים פלסטיים רבים בניסיון לשחזר את פניה היפות.
"בפעם הראשונה שראיתי את הפנים שלי במראה אחרי הפיגוע, הרגשתי כאילו לקחו אקדח וירו לי לתוך הלב", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. מאז החלטתי שאני לא בוכה יותר".
שנה אחר שנה נאבקה אלונה בקריסת הגוף, בכאבים, בשברון הלב והתמקדה בדבר אחד בלבד: ניצחון הרוח על החומר. "למדתי מחדש איך לאכול, לדבר, להסתרק, ללכת, לרקוד ובעיקר לשמוח", היא אומרת בפשטות. "זו הייתה דרך ארוכה וקשה שעדיין נמשכת, אבל אני מתקדמת והחיים יפים".
לפני שלוש שנים שבה אלונה אל הפרופסור ההוא שמחא לה כף במסדרון. "שאלתי אותו, מה הלאה? והוא ענה, תגידי תודה על מה שיש. זה כל כך הרבה יותר ממה שיכולנו לחלום. אמא שלי אמרה לו, אני אומרת תודה לאלוהים מיליון פעמים ביום. אין לי תלונות".
ואת, מה את אומרת?
"גם אני אומרת תודה. הרי החברות שלי מתו ואני חיה. אבל זה לא מספיק. כל כך הייתי רוצה חיים רגילים, נורמליים, להכיר מישהו נחמד, לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי. אני רוצה להתחתן, ללדת ילדים, להביא חיים חדשים לעולם, להיות אימא".
הכתבה המלאה מחר בגיליון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
