האור שבקצה המנהרה?
אי אפשר לדבר על פתרון לבעיית האלימות בחברה הערבית רק באמצעות חיזוק הקשרים של ההנהגה הערבית עם המשטרה. בסופו של דבר, האלימות מתחילה בבית. בבית הספר. ברחוב. ולתופעת האלימות כשלעצמה אין קשר למשטרה
בחודשים האחרונים נחשפנו לגל רציחות חסר תקדים ששוטף את החברה הערבית. תופעת האלימות והרציחות המתגברת מביאה לשיאו תהליך מתמשך של התגברות הפשיעה ברחובות והתדרדרות בתחושת הביטחון האישי של תושבי יישובים ערביים בישראל.
עוד בערוץ הדעות:
שכירות הוגנת היא זכות ולא מוצר
מאז תחילת השנה נרצחו 24 צעירים וצעירות ערבים באירועים אלימים בתוך הקהילה. נוספים אליהם עשרות ומאות אירועי ירי מלווים בפציעות מסכנות חיים, אם כשמקור הפגיעה הוא בירי על רקע שמחות ואם שמדובר במקרי "אלימות רכה" כמו קטטות ברחובות - מקרים שברוב המקרים אינם מדווחים למשטרה כלל.
היעדר הדיווח נובע בחלקו מחוסר אמון ביכולתה או רצונה של המשטרה לפתור את המצב ובחלקו נובע מניסיונות לפתרונות פנים קהילתיים דרך מערכות חברתיות ( כמו סולחה בין שתי משפחות יריבות לדוגמה).
הקשר בין ההנהגה הערבית לבין המשטרה חייב להיות הדוק הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית. אחת הדרכים להדק את הקשר הוא על-ידי הקמת ועדות מייעצות, שבראשיהן יעמדו ראשי רשויות מקומיות שייעצו לכוח השיטור המופקד על הרשות, יעבדו עם המשטרה במשותף ויקבלו דיווחים שוטפים על פעילותה במרחב המקומי והאזורי (מודל שמופעל בהצלחה בצפון אירלנד).
המציאות האלימה והמדממת מזמנת שעת כושר נדירה והיסטורית לשני כוחות שעד כה פעלו בצירים מקבילים (ולעתים אף מנוגדים). שעת כושר לשיתוף פעולה ואיחוד כוחות למען פתרון הבעיה והחזרת תחושת הביטחון האישי לרחובות ביישובים הערבים.
זאת, כשברקע ניצבת החלטת הממשלה חסרת התקדים לתקצוב המשטרה ב-2 מיליארד שקלים. תקציב המיועד לפתיחת עשר תחנות משטרה חדשות ביישובים ערביים ולהרחבת עשר תחנות משטרה קיימות, זאת תוך הגדלת כוח השיטור ב-1,300 שוטרים ערבים.
נקראים לדגל
שני כוחות מרכזיים נקראים עתה לדגל, ואליהם נישאות עיני הציבור הערבי בציפייה דרוכה: ההנהגה הערבית והמשטרה כאחד, הניצבים בפני שעת כושר חסרת תקדים שאסור להן להחמיץ.
מצב האלימות והפשיעה בחברה הערבית הגיע לממדים שלא נראו בעבר והסכנה הנתפסת על-ידי הציבור וההנהגה הביאו לפתיחות חדשה: מצד אחד, לנטילת אחריות לקידום אקטיבי של פתרון עבור ציבור בוחריהם. מצד שני, פתיחות לעבודה משותפת עם המשטרה. פתיחות זו מסמלת שינוי היסטורי בתפיסת ההנהגה הערבית והיא אינה עניין של מה בכך.
הפתיחות בהנהגה הערבית מתפתחת על אף הרתיעה ההיסטורית מעבודה משותפת, רתיעה שהתפתחה על רקע המרכיב הביטחוני בעבודתה, ופעילותה של המשטרה בהקשרים הללו מול החברה הערבית: פעילות שהתבצעה מול הציבור הערבי כגורם שיש לפעול כנגדו ולא כקהילה אזרחית שיש להגן עליה.
ואותו שינוי לא מתרחש רק בלבבות, מצב הפשיעה החמור מדיר שינה מעיני הציבור ברחוב ומעיני ההנהגה ומוביל למהלכים פורצי דרך שקורמים עור וגידים גם בשטח: בצעד שניתן להגדירו כלא פחות מהיסטורי, בפעם הראשונה מאז הוקמה ועדת המעקב לפני 37 שנים, יזמו חבריה מפגש עם מפכ"ל המשטרה.
לפני כשבוע, הרים המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשיך את הכפפה והתקיימה פגישה מוצלחת בין פיקוד המשטרה הבכיר לבין ההנהגה הערבית בישראל, פגישה שהתוותה את הדרך למפגשים הבאים.
המפגש בין רב ניצב אלשיך לבין ועדת המעקב של ערביי ישראל הוא שינוי היסטורי גם עבור המשטרה. יתרה מכך, השינוי חל במדיניות המשטרה בפרט, אבל גם עבור המדינה ומוסדותיה בכלל מדובר בצעד חסר תקדים - הכרה רשמית ראשונה בסמכות הנהגתה של ועדת המעקב.
אולם, אי אפשר לדבר על פתרון לבעיית האלימות בחברה הערבית רק באמצעות חיזוק הקשרים של ההנהגה הערבית עם המשטרה. בסופו של דבר, האלימות מתחילה בבית. בבית הספר. ברחוב. ולתופעת האלימות כשלעצמה אין קשר למשטרה. אנחנו כחברה, חייבים לחנך ולעודד תרבות של דיאלוג בכל מקום ובכל רמה, כשבמרכז השיח החינוכי יעמדו מסרים ממוקדים והחלטיים של קבלת האחר, חתירה לפתרון קונפליקטים בהידברות ובעיקר - שאלימות אינה דרך לגיטימית לפתרון בעיות.
הכותב הינו מנכ"ל שותף ביוזמות קרן אברהם.
לפנייה לכתב/ת 
