בגיל 14 ג'ייד סקורי - אז ילדה בשם הדס - הבינה שהיא אוהבת בנות. "למדתי בפנימייה והייתה לי חברה טובה", היא משחזרת. "זה היה גיל שכולנו בדקנו את עצמנו. כיתה ח', כשכולם מתנשקים עם כולם. אמרתי לה, בואי ניקח תפוח - נשבעת שזה היה כמו בסרטים! - אז לקחתי תפוח והתחלתי לנשק אותו, והיא לקחה את התפוח ונישקה אותו. ואז לקחתי ממנה את התפוח מהיד ונישקתי אותה. בנשיקה הזאת הרגשתי שקרה לי משהו שלא קרה לי קודם עם בנים. הבנתי משהו".
מה בדיוק?
"לא זוכרת איך ניסחתי את זה לעצמי. כשהתנשקתי עם בנים, לא היה לי רצון לעשות מעבר לזה, ושם הבנתי שיש משהו בגוף האישה ובשפה הנשית שיותר מעניין אותי מגברים. זה הבהיל אותי, אז שמרתי את זה לעצמי".
חצי שנה אחר כך התאהבה לראשונה וכבר לא שמרה את זה לעצמה. "זו הייתה מישהי שהסתירה את החזה והתייחסה לעצמה כאל בן. היא הייתה האהבה הראשונה שלי וזה היה הדבר הכי אמיתי בעיניי - ללכת עם מישהי שבטוחה במאה אחוז שהיא אוהבת נשים. היום אגב היא גבר. היא עשתה את הניתוח. היא מקסימה. סליחה, הוא מקסים".
לכן תפקידה הקולנועי הראשון לא היה זר לה. סקורי, 26, היא מכוכבות הסרט 'ברש' שעוסק באהבת נשים בגיל ההתבגרות. נעמה ברש (סיון נועם שמעון), תיכוניסטית מבית לא מתפקד בפרבר מנומנם מתאהבת בנערה החדשה בתיכון, דנה הרשקו היפה והכריזמטית (סקורי). מה שמתהווה על המסך רחוק מלהיות התשובה הישראלית ל'כחול הוא הצבע החם ביותר', הסרט הצרפתי הפרובוקטיבי מ־2013. 'ברש' הוא סיפור של חניכה מינית חף מרגשנות ומרגש באיפוקו גם כשהוא מגיע לתחום הטעון של סצנות עירום בין נשים.
הסרט עלה השבוע בישראל אחרי השתתפות ביותר מ־50 פסטיבלים בעולם וזכייה בשלושה פרסים בפסטיבל חיפה 2015 ובפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל OUTVIEW היווני. סקורי, שמאחוריה רק תפקידון בסדרה 'בית המשאלות' של חיים בוזגלו, מרשימה במשחק אמין ולא מאומץ. פאם פאטאל נערית מושלמת, שהגיעה לתפקיד הזה לגמרי במקרה.
"מיכל ויניק, הבמאית, ראתה אותי ברחוב", היא צוחקת. "זו לא הייתה תקופה שהייתי יוצאת הרבה מהבית וכשכבר יצאתי זה היה עם פיג'מה. היא התחילה לעשות סיבובים סביבי עם האופניים, וזה היה קצת מלחיץ. עד שבסוף היא עצרה ואמרה, אנחנו עושים סרט ואשמח אם תבואי לאודישן. זה המשיך חצי שנה, מאודישן לאודישן, עד שהתברר לי שקיבלתי את התפקיד".
תפקיד עם סצנות סקס, שיצאו אמינות ולא מביכות כמו ברוב הסרטים הישראליים. עד כמה זה היה מורכב מבחינתך?
"המלהקת אורית אזולאי שאלה אותי, אם תקבלי את התפקיד תסכימי להשמין ארבעה־חמישה קילו? הייתי מאוד רזה אז. אמרתי, בטח. ואז היא שאלה, ואם תהיה סצנת סקס בעירום, תסכימי? נלחצתי מאוד, מה זאת אומרת עירום? עם תחתונים? בלי? הן הסבירו לי שזו סצנת נעורים, עם תחתונים. הסכמתי".
בפועל זה לא היה פשוט. "זה שיש מיליון אנשים שמסתכלים עלייך. ושמצלמים אותך", מסבירה סקורי. "הרגע הכי קשה היה שאני שמה את היד של סיון על החזה שלי. רגע נורא יפה בדיעבד, של העצמה נשית, אבל (צועקת) באותו רגע שאת עושה את זה בא לך למות! את בלי חולצה ואת אומרת לעצמך, מה אני עושה".
ומה הרגשת כשראית את זה על המסך?
"בפעם הראשונה שצפיתי בסרט לא הסתכלתי, רק הקשבתי לתגובות של האנשים. בפסטיבלים בחו"ל בסצנה הזאת יש שקט. את קולטת את כולם זזים בכיסאות. נהיה להם לא נוח, אז איך אני ארגיש? בהקרנות הראשונות הלב שלי היה על 200".
אז עשית את טבילת האש, מה התפקיד הבא שהיית רוצה?
"תפקיד פסיכוטי. משהו מטמטם. קחי למשל את 'נערה בהפרעה'. תפקידים שנעים בין האפל לטרגי הם משהו שמאוד מעניין אותי. והכי חלום זה לעשות תפקיד, אפילו קטן מאוד, בסרט של טים ברטון".
* * *
לו היו עושים סרט על חייה של סקורי, הייתה מתקבלת מלודרמה קורעת לב. היא הגיעה לארץ מאוקראינה כשהייתה בת שנתיים. כעבור זמן קצר נפרדו הוריה. "אמא שלי ילדה אותי בגיל 16", היא אומרת. "היא הייתה ילדה בעצמה. העלייה הייתה קשה להם. זה תהליך קשה, והם היו צעירים, וגם קרה שם משהו".
מה קרה?
"אבא שלי היה במאפיה הרוסית, וזו כנראה הסיבה שהם נפרדו. היה בסיפור שלהם גם סמים קשים. עד היום אני לא ממש יודעת במה אמא שלי השתמשה, אבל זו הייתה התמכרות ברמה שבהמשך היא לא יכלה להחזיק אותי. כשהייתי בת שלוש הייתה לה הפלה מאוד קשה. אני זוכרת אותה במיטה בבית החולים, עם המון מחטים בידיים. היא לא הייתה מסוגלת לטפל בי. ידיד שלה בא לבקר אותה עם אמא שלו, ואמא שלי שאלה אותה, 'תוכלי לקחת את הילדה אלייך עד שאתאפס?' היא אמרה שכן ולקחה אותי. אמא שלי לא חזרה לקחת אותי שבע שנים".
מה?!
"כן. נשארתי אצל האישה הזאת ובעלה, מריה ומוטי. הם לקחו עליי אפוטרופוסות זמנית וגידלו אותי בצורה מדהימה. לא היה חסר לי כלום. רקדתי ג'ז, הייתי תלמידה מצטיינת. בגיל ארבע החלטתי שקוראים לי הדס. הודעתי בגן שזה השם שלי. במקום השם הרוסי שלי, שהוא נוראי".
ולא שאלת מדי פעם איפה אמא ואבא?
"כל פעם המציאו לי משהו אחר. אמא עובדת. אבא טס לחו"ל. ולא שאלתי יותר מדי. רק לפני שנה התברר לי שאבא שלי התאבד כשהייתי בת שמונה. הוא קפץ מבניין. אמא שלי אמרה לי שהוא אהב אותה בצורה פסיכוטית. עד היום היא אומרת שהוא היה האהבה הכי גדולה של החיים שלה".
ומתי אמא שלך חזרה לחייך?
"אחרי ההתאבדות שלו היא אספה את עצמה, הייתה במכון גמילה שנתיים ואז השיגה בחזרה את האפוטרופסות עליי. היא הופיעה פתאום כשהייתי בכיתה ד'. זו סצנה מסרט: אני בבית, משחקת בברביות, והיא נכנסת, עם נר בצורת ברבור שהיא הכינה לי במכון גמילה, ואומרת, 'אני אוהבת אותך. אני מצטערת'.
"הייתי בהלם. היא התחילה לבכות. ואני עומדת שם. לא מתקשרת. והיא אומרת שיש לה אישור לקחת אותי, ואני לא רוצה. אני לא מכירה את האישה הזאת! אבל אף אחד לא שואל אותך בגיל עשר מה את רוצה. ואז היא שכרה דירה מעל מריה ומוטי ויום אחד ישנתי אצלם ויום אחד אצלה, עד שהתרגלתי אליה".
איך זה היה להכיר אותה מחדש?
"מאוד קשה. יש לה כוח להחליט עלייך. מה תלבשי. מה תעשי. מתי תלכי לישון. זאת בעצם אישה זרה, וילד לא אוהב שינויים".
לא היה לך איזה כעס עליה? מי את שפתאום הופעת ככה?
"כמובן, אבל זה לא היה יוצא עליה. אני חושבת שהמעמד הרתיע אותי. פחדתי שהיא תעזוב אותי עוד פעם".
עברו שלוש שנים, והאם נקלעה לקשיים כלכליים. סקורי נשלחה לפנימייה. ואז הגיעה הנשיקה ההיא ואחריה ההשלמה עם זה שהיא אוהבת בנות. "התחלתי לספר את זה בפנימייה, ובום, אמא שלי קיבלה טלפון, 'הבת שלך טוענת שהיא לסבית'. היא לקחה את זה מאוד לא טוב. אמרה שאין דבר כזה אצלנו. שאנחנו אוקראינים, שבאנו ממשפחה מכובדת. 'תמסרו לבת שלי שאין לה לאן לחזור'. היא אמרה את זה גם לי, 'אם את לסבית את לא הבת שלי'.
מה הרגשת באותו רגע?
"הבנתי שאני לבד לגמרי. זו הרגשה איומה. לא הייתי ישנה בלילות, דאגתי מה יהיה איתי. שאין לי גב. שאני לבד. שאני צריכה לשרוד. וזה מה שהוביל אותי בחיים".
* * *
כמו הרבה ילדים אבודים, סקורי התגלגלה לאילת, ובגיל 16 כבר עשתה קעקועי חינה בבאסטות. שם פגשה את מי שתהיה בת הזוג שלה בשנים הבאות. "היא בדיוק השתחררה מהצבא, הייתה בוגרת, ואני חיפשתי בית ומערכת יחסים נאמנה. המשפחה שלה קיבלה אותי". הן נסעו לקנדה ועלו על מסלול קלאסי לישראלים: עבודה בעגלות. היחסים ביניהן נגמרו כשסקורי התאהבה בגבר שעבדה איתו. "זה שונה לגמרי מזוגיות עם אישה", היא מהרהרת. "מאוד־מאוד רציתי שזה יעבוד. התאהבתי בנפש שלו. אבל מינית הבנתי שזה לא בשבילי".
היא שבה לישראל, ואל האקסית שלה, והן התמקמו בתל־אביב. בוקר אחד, כשסקורי יוצאת לטייל עם הכלבה, פוגע בה אוטובוס. "ואני לא זוכרת את זה. מישהו שהיה שם סיפר שעפתי על עמוד ומשם על הרצפה. פגיעת ראש. כשפתחתי את העיניים כבר הייתי בבית חולים. כולי דם ואני וצועקת, תצילו אותי. ניתחו אותי במוח שלוש פעמים, ועושים את זה כשאת ערה כי את צריכה לדבר איתם בזמן שהם מחטטים לך בראש".
אמא שלך הגיעה לבית החולים?
"כן. ועשתה כל מה שצריך. אבל ברגע שיכולתי לתקשר, שוב עלה העניין שאת לסבית ואני לא מקבלת את זה. ובאתי לראות רק שאת חיה. בדיעבד אני יודעת שהיה לה אכפת והיא פשוט לא ידעה איך לאכול אותי".
סקורי השתחררה מבית החולים לתוך תהליך שיקום קשה וארוך. "נפגעתי בראש, וגם בגב ובברך", היא נאנחת. "כתוצאה מזה התפרצה אצלי פיברומיאלגיה (כאבי שרירים משתקים - גב"ח). נתנו לי משככי כאבים, אבל שום דבר לא עזר. לא קמתי מהמיטה שנה. כאבי תופת. דיכאון. ירדתי 15 קילו. היו לי חלומות רעים. כל החברים נבהלו ונעלמו, חוץ מבת הזוג שלי שנשארה ותמכה. בגלל הכאבים הנוראיים, נתנו לי כדור שנקרא אוקסיקונטין. לא היה לי מושג מה זה".
בערך הכדור הכי חזק וממכר שיש.
"נכון. זה מורפיום סינתטי. ובלי לשים לב התמכרתי לו. כמעט שלוש שנים לא יכולתי בלעדיו".
ולא היה לך פלאשבק להתמכרות של ההורים שלך? לא אמרת לעצמך שהגנטיקה בסוף תפסה אותך?
"לא. כי היו לי מלא הזדמנויות להתמכר לסמים והתרחקתי מהם. החלטתי שלא אהיה כמו ההורים שלי. בגלל זה מאוד הופתעתי כשלא הצלחתי להפסיק עם הכדור הזה".
היא הצליחה רק בעזרת טיפול אצל רופאת כאב. גמילה איטית, לצד שיקום פיזי וטיפול פסיכולוגי. תוך כדי התהליך, נפרדה מבת זוגה. "ואני חושבת שאם התאונה לא הייתה, זה היה נגמר הרבה לפני. זה כבר לא היה זה", היא מודה. "ועם כל הרע שבה, התאונה הזאת גרמה לי לבנות את עצמי מחדש. החלפתי את השם לג'ייד, כי הרגשתי שאני לא הדס יותר. שהחיים של הדס, שהיא חלשה ומכופפת על ידי אחרים, הסתיימו. ג'ייד היא מישהי אחרת".
סקורי חיה בלי הכדור כמעט שנה. עוד לפני כן מצאה אהבה חדשה ועבודה בתחום האופנה, וגם החלה לשקם את מערכת היחסים עם אמה. "החברה שלי הייתה מטפטפת לי, למה לא תתקשרי אליה? ואני אמרתי, לא. אז אולי רק תשלחי לה הודעה? הסכמתי. כולי רעדתי כשכתבתי לה, היי אמא, זאת אני. אם את רוצה לדבר תתקשרי. היא ישר צילצלה. ודיברנו. ובכינו. ונסעתי לראות אותה. והתברר שיש לי שני אחים, בני עשר ו־12 והם מקסימים. והם מקבלים אותי. מאז אנחנו בקשר יומיומי".
ויש לך מסקנות מהסיפור המטורף של החיים שלך?
"חשוב לי שיבינו שבגלל מה שעברתי אני מי שאני היום. ואני באמת גאה, בכל המובנים. שנים הרגשתי שהחיים לא היו לטובתי. כיום, בפעם הראשונה, אני מרגישה שהעולם לא נגדי. אני מרגישה שממש בא לי לחיות".
