הפצוע הקשה ביותר של מבצע אנטבה בראיון משותף ראשון עם הרופא שהציל את חייו

בתחילת הפגישה הוציא פרופ' יואל סייפן פתק מאלבום תמונות ישן והראה אותו לסורין הרשקו, הפצוע הקשה ביותר ממבצע אנטבה. הפתק, בן 40 שנה בדיוק, עם לוח הזמנים ליציאה למבצע, עם שעות ומטלות ("תדרוך, תחקור, העמסה"), מוכתם בדמו של סורין.

צפו במפגש:

כדור בודד שירה מחבל לעבר לוחם הצנחנים סורין הרשקו חדר דרך צידה הימני של השפה העליונה שלו בלי להשאיר אפילו צלקת. אחר כך נע הקליע במסלול הרסני, שבר את שיניו של הרשקו, חצה את פיו והמשיך הלאה, עד שנתקע בעמוד השדרה. סורין, שהיה בן 21 וחצי בסך הכל, נותר משותק מן הצוואר ומטה. מאז הוא יכול להזיז רק את הראש.

יואל סייפן, 71, היה באותם ימים הרופא של חטיבת הצנחנים. הראשון שהגיע לסורין, כמה שניות אחרי שנפצע. הפתק היה בכיס הימני של החולצה שלו. הוא הוכתם בדם שעה שרכן על סורין כדי לטפל בו, מסוכך עליו בגופו. את הפתק שמר הרופא כדי שיהיה "עדות לאירוע מכונן".

"זה שלך. הפתק האורגינלי, אפשר לעשות בדיקת די־אן־איי", אמר לסורין כשהניח לפניו השבוע את הפתק עם סימני הדם, שדהו בינתיים. "אחרי שחזרתי הביתה הורדתי את המדים, פתחתי את כפתורי החולצה והוצאתי את הפתק, שהיה ספוג דם. טיפלתי בפצועים בשטח ובקרבות ובלילות, לפני אנטבה וגם אחרי, אבל זה אף פעם לא היה כל כך אישי. שישים וכמה דקות, כל השהייה שלנו על הקרקע באנטבה, המבצע כולו, היה עבורי הטיפול בסורין. כל המעטפת מסביב – התכנון, ההגעה, החזרה – הכל היה רקע. תמצית האירוע זה מבחינתי סורין. קשה לתאר את זה במילים. זה קשר מיוחד בין שני אנשים שנפגשו בנסיבות מסוימות. באירוע שהוא אולי הכי חשוב בחיים שלהם. יש בינינו קשר דם. אמיתי".

סורין הרשקו עם בנימין נתניהו, שאחיו יוני נהרג באנטבה. "בטקסים הוא תמיד מברך אותי אישית"

סורין התרגש. בשנה שעברה חגג יום הולדת 60. 40 שנה חלפו מאז שהכדור פילח את גופו וחצה את חייו לשניים. "הוא זה שהציל את החיים שלי", אומר סורין על סייפן. "בלי האינפוזיה, בלי החבישה, בלי המורפיום, לא הייתי שורד. יואל גם ליווה אותי כשיצאנו מאוגנדה. אני שוכב על הגב, מסתכל למעלה, לא יכול לזוז, לא יכול לדבר. אני רואה רק את הפנים שלו, מעליי. זה משהו שנחרת בזיכרון שלי לכל החיים".

סורין מדבר בשטף. לא מרים את קולו כמעט אף פעם. הרמת קול כרוכה עבורו במאמץ. גם זו תוצאה של הפציעה. הפגישה נערכת בביתו, בשכונת אפקה שבתל־אביב, סמוך לבית הלוחם. בית פרטי אבל צנוע מאוד, המעיד על אופיו של בעליו.

מאז המבצע לא שמרו סורין וסייפן על קשר. ראו זה את זה רק לעיתים רחוקות, בטקסים ובאירועים רשמיים. "אף פעם לא יצא לנו לדבר ממש. זאת שיחה ראשונה בינינו, בעצם", אומר הפרופסור. גם על מה שהיה שם, באנטבה, לא סיפרו אחד לשני אף פעם.

"אני זוכר את הפציעה", אומר סורין, ופרופ' סייפן מקשיב לו, מרותק. "נפלתי קדימה, על הפנים. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ניסיתי לקרוא לעזרה, אבל בגלל שהפציעה הייתה דרך הפה, לא יכולתי לדבר. ראיתי שיש מולי הרבה דם. על הרצפה".

סורין כחייל צעיר. "דיר באלאק. אל תגידו לי, 'היית חתיך'"

סייפן: "הגעתי לסורין אולי עשר שניות אחרי שנפצע. התנפלתי עליו, הפכתי אותו. היה דם. הרבה דם. מיד זיהיתי שיש כניסת כדור. מיששתי, אין יציאה. הבנתי שהכדור יושב בעמוד השדרה שלו. הרמתי את היד שלו, היד נופלת. ראיתי שהוא לא מזיז כלום. שאלתי אותו, 'אתה יכול לדבר?' הוא עשה לי ככה, עם העיניים: 'לא, לא יכול'. אז אמרתי: 'בוא נתחיל. אני אשאל אותך כל מיני דברים. אני שואל אותך שאלה, ואם זה כן, אתה ממצמץ פעם אחת. אם זה לא, אתה ממצמץ פעמיים'".

"אני זוכר את ההדרכה", אומר סורין. "'תמצמץ. פעם אחת כן, פעמיים לא'. ואחר כך שאלות. הרבה שאלות. 'קר לך, חם לך, אתה מזהה אותי?' אני זוכר שמאוד היה חשוב לך שאני אשאר בהכרה. גם לי זה היה חשוב. פחדתי שאם אירדם, אני לא אתעורר יותר".

סייפן: "אם הוא יירדם איך אני אדע שהוא נושם בסדר? אני עלול לאחר את הרגע שהוא מפסיק לנשום. אז כל הזמן דיברנו. בילבלתי לו את המוח. 'איך אתה מרגיש? כואב לך? עוד מעט נגיע'. הסתכלתי עליך כל הזמן, לראות אם אתה נושם".

הקליע ששינה את חייו של הרשקו. "אחד הרופאים רצה למכור אותו ולקנות בכסף מכשור לבית החולים"

מה היה קורה אילו

"לסורין קרה הגרוע מכל", אומר פרופ' סייפן ומוסיף, אחרי נשימה: "כמעט". "הכמעט הוא מאוד משמעותי", הוא מסביר. "כי אני חושב שסורין עשה עם החיים שלו הרבה. הוא שילם מחיר עילאי. ההקרבה שלו עצומה. החיים שלו נהרסו. זה שלב אחד לפני איבוד חיים לגמרי".

"אני מעדיף את ההגדרה 'פצוע קשה'", מעיר סורין בשקט. "שילמתי מחיר. מחיר מאוד כבד. הנכות שלי היא מאוד קשה. כמות המוגבלויות שאני סובל מהן היא עצומה. אלה לא דברים שאני יכול להתעלם מהם".

אתה חושב לפעמים מה היה קורה אילו? אם לא היית נפצע?

"לא. זה לא יועיל. זה קרה. אני לא חושב שעשיתי אז החלטה כל כך גרועה, לקחת חלק במבצע הזה. להשתתף בכזה מבצע זו תעודת כבוד בשבילי. יכול מאוד להיות שנסיבות הפציעה שלי תרמו לזה שההשלמה שלי עם הפציעה הייתה יחסית יותר קלה. קשה לי להגיד איך הייתי מגיב אם הייתי נפצע סתם באיזו תאונה מיותרת. ברור שאני מצטער שנפצעתי. זה טבעי לגמרי. אבל בשום שלב לא שאלתי למה דווקא אני או למה זה קרה לי. או מה החייל ההוא, בן ה־21, היה עושה לו ידע מראש שייפצע. אני לוקח את העובדות, את הנתונים, את כל הידע שהיה לי באותו הרגע, ואני יודע שלא יכולתי לחשוב אחרת. לא בגלל המחיר. בגלל שאת לא יכולה לגשת אל חייל ולהגיד לו, 'אתה הולך להיפצע'. לא היה מבצע כזה שאמרו ללוחמים, 'חבר'ה, אתם יוצאים למבצע, רוב הסיכויים שחצי מהחיילים לא חוזרים הביתה'".

פרופ' סייפן: "אני מבין מה שסורין אומר. הוא, בדיעבד, מצטער ולא מצטער. מצטער ברור, כי הוא נפצע. אבל אם הוא היה צריך לחזור אחורה, לרגעים שלפני המבצע, כשמציעים לו להצטרף, אני בטוח שהוא היה עושה את זה שוב. אני אומר את זה במקומו. לו היו כאלה נסיבות והיו מבקשים ממני, גם היום — הייתי יוצא שוב".

מרומניה לצנחנים

סורין הרשקו נולד ברומניה. נקרא על שם הסבתא שלו, שרה. בגיל 12 עלה לארץ, לשכונת רמת אליהו בתל־אביב, עם הוריו ואחיו הבכור. חצי שנה אחר כך נפטר האב מסרטן. כעבור זמן נישאה האם שוב והם עברו להתגורר בנהריה, שם גדל. הוא לא זוכר קשיי קליטה מיוחדים. ההפך. די מהר, סיפר השבוע, השתלט על העברית. מה משך אותו להתגייס דווקא לצנחנים? "אולי חלק מהרצון להשתלב. להיות צבר. ישראלי יותר. הכומתה האדומה, הנעליים, זה עושה רושם. בטח דמיינתי את עצמי חוזר הביתה עם נעליים אדומות ומסתכלים עליי בהערכה".

מהתקופה שלפני הפציעה יש לו שתי תמונות בסך הכל. אחת עם החברים מהפלוגה והאחרת לבדו, בשחור־לבן. בחור יפה תואר. "דיר באלאק", הוא מזהיר אותנו, 'לא להגיד לי, 'היית חתיך'".

הוא התגייס שבועיים לפני מלחמת יום הכיפורים. גדוד 890. בזמן המלחמה ישבו בבסיס האימון החטיבתי בסנור. "בעיקר ישנו", משחזר סורין. פלוגת טירונים נשכחת. לא היה מה לעשות איתם. אחר כך העבירו אותם טירונות מזורזת ושלחו אותם, עוד לפני הפסקת האש, להילחם במצרים. בהמשך עברו למובלעת הסורית ברמת הגולן.

סייפן מבוגר ממנו בעשר שנים בדיוק. עלה מפולין בשנת 57'. מגיל חמש היה ברור לו שיהיה רופא, כמו הוריו והורי־הוריו. תיכנן ללכת לעתודה האקדמית. כבר התקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, אבל אז התברר שלא עבר את הבגרות בדקדוק ושאין לו תעודת בגרות. במקום זה התגייס לצנחנים. התאהב בחטיבה ואפילו יצא לקצונה. צה"ל הציע לו ללמוד רפואה במסגרת שירותו, וכך החל רומן ארוך עם הצבא שנמשך כמעט רבע מאה. הוא מילא שורת תפקידים צבאיים, כשהוא עושה לסירוגין גם תפקידים במערכת הרפואה הציבורית, בבתי חולים.

ב־27 ביוני 1976 נחטף מטוס אייר פראנס על ידי מחבלים לאנטבה שבאוגנדה. שבוע אחר כך, ב־4 ביולי, יצא צה"ל למבצע כדי להחזיר הביתה את 105 בני הערובה. במהלך פעולת החילוץ נהרגו מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף יוני נתניהו, ועוד שלושה מהחטופים.

סורין כבר היה אמור לעזוב את הפלוגה המסייעת ולהשתחרר מהצבא. פחות מחצי שנה אחר כך, באוקטובר, תיכנן להתחיל לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית. ההודעה על המבצע טרפה את הקלפים.

"הייתי בעמדת הקשר, ברמת הגולן. הזדכיתי כבר על הציוד באפסנאות. נחמיה תמרי (אז מפקד גדוד 890) התקשר וביקש שאודיע לגיורא איילנד, המ"פ שלנו, שיארגן קבוצה של חיילים, 'יבוא אוטובוס וייקח אתכם לאיזה בסיס במרכז הארץ'. זה היה ביום חמישי בערב. אמרנו, 'טוב, בטח מדובר בפעולת תגמול בלבנון'. לא העלינו בדעתנו שנגיע לאנטבה".

הרשקו היה בין אלה שנבחרו לעלות על האוטובוס ולהשתתף במבצע. "הלוחמים נבחרו בפינצטה", הוא מתאר. "בגלל זה, כשנפצעתי המחשבות הראשונות שלי היו של תסכול. כי ידעתי שהפעולה מאוד חשובה וכל חייל ספרו אותו בפינצטה. והנה אני דופק את העסק. צריכים להתעסק איתי במקום עם כל הסיפור מסביב".

באותו לילה התקשרו גם לרופא החטיבתי יואל סייפן וביקשו שיגיע למחרת בבוקר לבסיס בסירקין. גם הוא, כמו סורין, חשב שמדובר בעוד מבצע צבאי בלבנון. כשהגיעו לסירקין, הבינו שניהם במה מדובר. "ראינו הרקולסים מעמיסים חיילים, מעמיסים רכבים ומתרגלים כניסה ויציאה. לא היה צריך להגיד לנו יותר מדי. הבנו", אומר סורין.

סייפן: "אני הייתי עם חבורת הפיקוד, הקצינים. התחלנו את התכנון. מה שהתגלגל עד אז, באופן לא פורמלי, היה יותר תכנון פרטני של הפריצה של סיירת מטכ"ל לתוך הטרמינל הישן. אבל היה צריך לסגור קצוות עם חיל האוויר, עם הכוחות האחרים, צנחנים, גולני. בדרך כלל, על כל מבצע הכי קטן בלבנון היו עובדים חודשיים, מתרגלים. פה, ביום שישי בערב כבר עשו מודלים. כולל שקי יוטה שפרשנו".

"וברזלי זווית וסרט סימון לבן", משלים סורין בחיוך. "וזה היה שדה התעופה של אנטבה".

מה הרגשתם?

"לא יודע אם אופוריה, אבל אופטימיות, שזה יכול מאוד להצליח".

סייפן: "בלילה שבין שישי לשבת ברחתי הביתה, להתקלח. אני זוכר שעמדתי באמבטיה ושרתי. הייתי מבסוט. הייתה הרגשה טובה".

חדר ניתוח מעופף

המטוסים המריאו בשבת. במהלך ההכנות האחרונות נכתב הפתק של סייפן. באותיות לועזיות הוא כתב שם של תרופה שחילק ללוחמים לפני שהמריאו, "טרבמין". כדורים נגד בחילה שהיו אמורים להרדים אותם למשך שש שעות, עד שעה לפני הנחיתה."לא רציתי שיקיאו", מסביר הרופא.

"אני לא לקחתי את הכדור", אומר סורין. "היה לי ביטחון שאני לא אקיא".

הם יצאו לאוגנדה בארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר. סורין וסייפן היו על ההרקולס הראשון. זה, אגב, פרט שאיש משניהם לא ידע עד לפגישה המשותפת השבוע. הם היו בטוחים שהגיעו במטוסים נפרדים.

שניהם זוכרים את יוני נתניהו, שטס יחד איתם. "ראיתי שם את יוני בפעם הראשונה בעצם", מספר סייפן. "הוא עבר מאחד לשני, כל מי שהיה במטוס, ולחץ לו יד. כאילו נפרד מהם. לא שהייתה לי איזו תחושה מוקדמת, אבל הסתכלתי עליו באותו הרגע. אף אחד לא עשה את זה חוץ ממנו".

סורין: "אני זוכר שהוא ישב על מכסה המנוע של המרצדס שהבאנו בהרקולס. הוא קרא ספרון כיס באנגלית. זה הקסים אותי, שיש לו את השלווה הזאת, לקרוא עכשיו ספר".

הכוח של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יוני, היה אמון על הפריצה לטרמינל הישן, שבו הוחזקו החטופים. כוח הצנחנים, בפיקוד המח"ט מתן וילנאי, נע לעבר הטרמינל החדש על מנת להשתלט עליו. הם עשו את הדרך בריצה. "לקח לנו כמה שניות, חצי דקה, להגיע לטרמינל החדש", משחזר סורין. "חיכינו קצת בחוץ, לשמוע את היריות הראשונות מאזור הטרמינל הישן. רק אז נכנסנו פנימה".

"האמת", הוא מגלה, "אני הייתי צריך להגיע עם החוליה של גיורא איילנד, לעלות דרך המדרגות החיצוניות ולהגיע ישר לגג. לא להיכנס לטרמינל בשום שלב. מצד אחד, הייתי חייל טוב, די ממושמע. אבל לפעמים היו לי הבלחות, לא לעשות את הדברים לפי ההוראות בדיוק. החלטתי שיותר מעניין להיכנס פנימה, לתוך הטרמינל. על הגג נראה לי משעמם. קרוב לוודאי שלא יקרה שם שום דבר. אז רצתי עם נחמיה תמרי. עשינו תחרות מי ייכנס ראשון. השגתי אותו. נכנסנו לטרמינל החדש. קבוצה. התחלנו לרוץ, לכל החדרים, לכל האולמות. היה שם גרם מדרגות, לקומה השנייה, אז נחמיה שלח אותנו לשם. היו שם מעט מאוד אנשים – עובדים מקומיים או נוסעים שהמתינו לטיסה שלהם – ואספנו את כולם, ריכזנו אותם, הורדנו אותם לקומת הקרקע. האנשים היו די בהלם. הם צייתו. בשלב הזה הלכתי למדרגות כדי לעלות לגג, להצטרף לחוליה שלי, שהייתי צריך להיות איתה במקור. ואז נפצעתי".

זאת אומרת שאם היית מלכתחילה עולה אל הגג, אולי לא היית נפצע.

"לכי תדעי. גיורא ועוד חייל עלו למעלה מיד כשאנחנו רצנו פנימה, לטרמינל. אני מודע לזה שלא פעלתי לפי ההוראות. מצד שני, אם היינו נשארים על הגג, ובאיזשהו שלב יורדים למטה, ואותו אדם שירה בי היה שומע אותנו, אני לא יודע מה הוא היה עושה בשלב הזה.

"אני מתחמק מלהאשים את עצמי. אני מתאר לעצמי שאם היינו חוזרים אחר כך הביתה, כולנו, בריאים ושלמים, הייתי חוטף על הראש. היו צועקים עליי כי לא מילאתי את ההוראות".

סורין זוכר צללית. שתי יריות וקליע אחד שפגע בו. "אנחנו, בחפ"ק, שמענו מלמעלה שתי יריות אקדח", נזכר סייפן. "מתן צעק לי, 'סייפן, תעלה למעלה, תראה מה קורה'. עליתי. הספקתי לראות מישהו יוצא מהדלת. הבנתי שזה היורה. הרמתי את הנשק לירות בו, אבל הוא נעלם. לא הספקתי. בשלב הזה גם ראיתי את סורין על הרצפה. מה שעניין אותי היה אם הוא יכול לנשום. פחדתי שיש דימום אל תוך הלוע. או שתהיה נפיחות של הלוע. וזאת סכנת חיים".

הוא חבש לסורין את הפנים. אחר כך הכניס לו אינפוזיה. "וכל הזמן שריקות וכדורים", הוא מתאר. "היה צלף שירה מכיוון מגדל הפיקוח של השדה הישן".

ביקשו ממנו להתפנות במהירות כשהוא עושה לסורין סחיבת פצוע. סייפן סירב. דרש שיביאו אלונקה. "ידעתי שאם אני מוריד אותו על הגב, אני עלול להחמיר את הפגיעה בעמוד השדרה", מסביר הרופא. "מתן אמר לי, 'אם אתה לא בא עכשיו, התנינים של אגם ויקטוריה יאכלו אתכם פה'. אבל התעקשתי. ובסוף באו ארבעה חיילים ואנחנו עלינו להרקולס. אחרונים".

סורין: "שמו אותי על האלונקה, את זה אני זוכר".

סייפן: "והשכבנו את האלונקה על מכסה המנוע של אחד הלנדרוברים שהבאנו למבצע. המכונאי המוטס מארגן תאורה, תולה כזה פנס, כי המטוס חשוך יחסית, ואני רציתי אור. ביקשתי שיצטרף אליי רופא נוסף לטיסה, אם יהיה צריך לעשות לסורין בטיסה ניתוח של פתיחת דרכי נשימה. פיום קנה. מה שעשו לו אחר כך, בארץ. כבר פתחנו את סט המכשירים לפיום קנה".

במטוס נודע להם שיוני נהרג. "זה היה מין הלם, לכולנו", מעיד סייפן. "אני זוכר שסיפרתי לסורין. הייתי צריך לחוס עליו ולא לספר לו. זה רק אומר כמה הייתי המום. וגם חיפשתי על מה לדבר איתו. כל הזמן קישקשתי אז פלטתי גם את זה".

סורין וסייפן נפרדו בקניה. סייפן המשיך בהרקולס לארץ. הרשקו הגיע לכאן במטוס בואינג והובהל, כבר מחוסר הכרה, בסכנת חיים, לבית החולים תל השומר, שם עבר ניתוח להוצאת הקליע. "אחד הרופאים רצה למכור את הקליע ולקנות בכסף מכשיר לבית החולים", הוא מספר. "בזמנו, אחרי המבצע, היה לזה הרבה ערך. אני רציתי לשמור אותו למזכרת. אחר כך הצטערתי. בכל זאת, אולי אפשר היה לקנות בזה מכשור רפואי".

במשך 30 שנה לא זכר סורין היכן הניח את הקליע. רק עכשיו, בעקבות הפגישה שלנו, הוא חיפש ומצא אותו בביתו.

ההבנה על אודות מצבו הגופני, הוא אומר, הייתה "הדרגתית". "פרופ' רפי רוזין ז"ל, שהיה מנהל השיקום בתל השומר, ישב איתי להרבה שיחות. הוא ניסה לתת לי תמונת מצב כמה שיותר מלאה. לא לטפח יותר מדי תקוות, אבל כן להמתין, כי לוקח חודש־חודשיים עד שהמצב מתייצב ומבינים בדיוק מה חומרת הפציעה. בשלושת השבועות הראשונים הוא היה דוקר אותי כל יום עם סיכה, לבדוק אם אני מרגיש או לא. גם אני קמתי כל בוקר, ניסיתי לראות אם יש איזה שינוי. כשלא היה הייתי אומר, 'אוקיי, ננסה מחר'.

"לפעמים היו מזהים איזו תזוזה ביד, מנסים לחזק את זה. אבל עם הזמן היו מבינים שזה לא שימושי. אתה לא יכול לעשות עם זה כלום, אפילו לא להזיז את הג'ויסטיק של כיסא הגלגלים. ולאט־לאט קולטים. אני קולט, אחרי חודשיים־שלושה, עד כמה הפציעה שלי קשה. אני מבין שכנראה זה יהיה המצב שאני אתמודד איתו. ולאט־לאט אני גם מפסיק לנסות".

היה אֵבֶל?

"לא. אני אדם פרקטי. הפגיעה שלי היא בעמוד שדרה. לא פגיעת ראש. יש מגבלות מפה ועד הודעה חדשה. אבל לפחות נשארה לי הזכות, הפריבילגיה, לא יודע איך לקרוא לזה, לקבל החלטות על עצמי, לבד. אז די מהר ההחלטה הייתה, 'אוקיי, זה המצב, אלה המוגבלויות, בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שבמסגרת המגבלות החיים שלי יהיו נורמליים ככל האפשר'. ודיכאון ורחמים עצמיים הם לא חלק מהאלטרנטיבה".

היה פער גדול מאוד בין השמחה שהציפה את הארץ על שחרור החטופים לבין המצב שלך.

"כן. זה תיאור מדויק. אני חושב שעוד הייתי בטיפול נמרץ, ומישהו הביא מקרן ומסך, והקרינו לי את כל החדשות שפיספסתי. כל הכתבות שהיו בטלוויזיה בעקבות מבצע אנטבה. כדי שאני אוכל לראות את כל האירוע".

ו...?

"ואני רואה ובסדר. שמחתי בשמחת אלו ששמחו בחוץ, והטרידו אותי הצרות שלי והבעיות שלי בתוך החדר שם".

מקל במקום ידיים

מיד אחרי שנחת בנמל התעופה בן־גוריון נסע פרופ' סייפן לבית החולים תל השומר, לראות את הפצוע שלו, מורדם ומונשם. רק אז נסע הביתה. אחר כך ביקר את סורין עוד פעם או פעמיים בבית החולים, כבר בשיקום. לא שיחות של ממש אלא ביקורים פורמליים שבהם התעדכן אודות מצבו ותו לא.

במשך שנה היה מאושפז סורין בשיקום. בעיקר טיפולים פיזיותרפיים. את שנת הלימודים האקדמית החמיץ. הוא נרשם לשנה שאחר כך, שוב ללימודי כלכלה, הפעם באוניברסיטת תל־אביב. אך כעבור זמן קצר נאלץ לפרוש. העובדה שהיה צריך לשרטט ולצייר הרבה גרפים הפכה את הלימודים לבלתי אפשריים עבורו. הוא עשה תואר ראשון בלימודי עבודה, שילוב של פסיכולוגיה וכלכלה. החל את התואר השני, אבל אז גילה את תחום המחשבים, שבארץ היה אז בראשיתו. היום הוא מתכנת מחשבים עצמאי. יש לו מקל שהוא מזיז בעזרת הפה. המקל הזה הוא שתי הידיים שלו. בעזרתו הוא לוחץ על המקלדת, מקליד הודעות בטלפון הנייד ומניע את כיסא הגלגלים שלו ממקום למקום. "המקל הזה, סתם מקל, הוא הכל", הוא צוחק. "לפעמים אני אפילו מגרד איתו את האף".

יש לו מטפל צמוד. בשבע השנים האחרונות זה אריק, פיליפיני שהפך כמעט לבן משפחה. אריק יודע בדיוק מתי סורין צריך שייתנו לו לשתות, או מתי הוא רוצה משהו. הקשר ביניהם הוא כבר ללא מילים. בסופי שבוע, כשאריק לא נמצא, מחליפים אותו שני מטפלים ישראלים. "אין לך מושג כמה אני מקנא בפרפלגים (משותקים "רק" בגפיים התחתונות — חק"ב)", אומר סורין. "אני צריך כל הזמן להיעזר באדם אחר. פרפלג רוב הזמן מסתדר לבד. אלה חיים אחרים לגמרי. זה סוג הדברים שהיה לי קשה להשלים איתם. עם התלות".

מה הכי קשה?

"זו שאלה קשה. כשאני נפגש עם מישהו שאירעה לו חוויה קשה או טובה, לא משנה מה, אני מרגיש שהדרך הכי טובה להביע את עצמי במקרים כאלה זה לתת חיבוק, או טפיחה, או לחיצת יד, ואני לא יכול. ואני מנסה להסביר את זה במילים וזה לא הולך. כי לפעמים אני לא מוצא את המילים. לפעמים באמת לא קיימות המילים. יש נסיבות שהמילים לא מספיקות להביע את מה שאני רוצה. ואז אני מתוסכל".

בחזרה לאנטבה

צילה ובנציון נתניהו, הוריו של יוני ז"ל, הגיעו לבקר את סורין הרשקו כבר בבית החולים, עוד לפני שיכול היה לדבר. "הם קמו מהשבעה, נסעו להר הרצל, לקבר של יוני, ומשם לקחו מונית ובאו אליי", מספר סורין. "עדיין הייתי מחובר למכונת ההנשמה. אבל נחנקתי מהתרגשות. בכיתי. הם ישבו בחדר, ליד המיטה שלי. אני חושב שהם חזרו לבקר אותי גם בשיקום. ואחרי זה, כל השנים, היה קשר איתם. גם לאמא שלי".

אתה מגיע לקבר של יוני?

"כן. בטקסים, ביום השנה. לא כל שנה. כי הר הרצל זה מקום בעייתי מבחינת נגישות. אני בא להביע כבוד. אני חושב שהוא היה בן אדם ראוי. מגיע לו".

סייפן: "אני לא הלכתי אף פעם. לא הכרתי אותו עד המבצע, אז לא ראיתי סיבה".

סורין נמצא בקשר טוב מאוד גם עם עידו נתניהו, אחיו של יוני. כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה שגריר ישראל באו"ם, עשו יחד סיור בבניין האומות המאוחדות. היום הם כבר לא בקשר. "אבל בטקסים הוא תמיד מברך אותי אישית", מציין סורין.

אחרי המבצע התגלע משבר חריף בין מוקי בצר, שהיה סגנו של יוני נתניהו ומפקד כוח הפריצה לטרמינל הישן, לבין משפחת נתניהו. הדיון נסב על חלקם של יוני ושל בצר בתהילת אנטבה. "אני חושב שמוקי בצר צודק", פוסק פרופ' סייפן.

"אני חושב שאין דבר מיותר מזה", אומר הרשקו על הוויכוח. "אני לא יכול להיכנס לפרטים הקטנים ולוויכוחים, כי לא הייתי בדיוק שם. הייתי חייל זוטר. אבל אלה דברים שוליים, קטנים. יש מספיק כבוד לכולם. ועל זה אסור היה להילחם. על זה לא היה צריך להתווכח. זה כואב לי".

לאורך כל המפגש הם חוזרים ואומרים שכל אחד מהם, בדרכו, "המשיך בחייו". סייפן חזר לארץ, סיים את תפקידו כרופא של חטיבת הצנחנים ומילא עוד שורה ארוכה של תפקידים בצבא, בהם מפקד יחידת החילוץ 669. אחרי שחרורו בדרגת סגן־אלוף היה מנהל מחלקה כירורגית בבית החולים "העמק", בעפולה. לפני כארבע שנים פרש לגמלאות, וכיום הוא ממשיך לעבוד במסגרת הרפואה הפרטית. בתקופת המבצע כבר היה נשוי, אב לשני ילדים. מאז נולדו לו שני ילדים נוספים.

סורין, נוסף לעבודתו כמתכנת מחשבים, משמש יו"ר עמותת לטם — טבע נגיש לכולם, הפועלת להנגשה של טיולים בארץ לבעלי לקויות גופניות, נפשיות ושכליות. זו הפעם היחידה במהלך הראיון, כשהוא מספר על העמותה, שהוא נלהב.

יש לו קשר הדוק עם החברים ששירתו איתו בצנחנים, גם עם חלק מהחטופים. אחת מהם, שהייתה ילדה כשנחטפה, אמרה לי השבוע, "סורין הוא אחד האנשים החשובים בחיי".

"אני יודע מה את מצפה לשמוע ממני", אמר כשסיפרתי לו על כך. "שאני אגיד שהצלתי את החיים שלהם. אבל אני לא מרגיש ככה. זה בומבסטי מדי. יומרני מדי. לא הסגנון שלי".

קשר חם וקרוב יש לו גם עם אחיו היחיד, אילן הראל. גם סורין, כמו אחיו, תיכנן לעברת את שם משפחתו אחרי שישתחרר מצה"ל, אבל אז באה הפציעה והוא כבר נשאר עם שמו המקורי. הוא עצמו לא הקים משפחה משלו. "זאת לא הייתה החלטה שלי. החיים התגלגלו ככה. האם אני מצטער? כן. האם זה המחיר הכבד ביותר? לא יודע. אי־אפשר להשוות. ביומיום יותר מפריע לי שבכל דבר אני צריך להיעזר במישהו, באדם אחר. ולא בכל יום, אפילו לא לעיתים רחוקות, אני מתעורר וחושב, 'למה אין לי משפחה?'"

הוא חי יותר שנים עם המוגבלויות מאשר בלעדיהן. "אבל בחלומות שלי", הוא מגלה, "אני עדיין הולך. לא תמיד. תלוי מה נושא החלום. אבל יש מצבים שאני קם והולך ואני נכנס לאוטובוס. ואז אני לא מצליח להתקדם. אני נתקע בדרך. משהו מפריע לי להתקדם".

סייפן לא חזר מעולם לאנטבה. סורין נסע לשם פעם אחת, לפני 20 שנה. הוא לא רוצה לנסוע שוב. "אני את המעגל שלי סגרתי", הוא אומר.

הוא כבר לא חולם על פתרון קסם שיאפשר לו לחזור וללכת. "בשנה שאחרי הפציעה נסעתי לביקור בלונדון במסגרת משלחת של נכי צה"ל. התארחתי בבית של משפחה, והאב היה נכה שישב בכיסא גלגלים. הוא היה בערך בגילי היום. הוא ניסה לעודד אותי ואמר, 'אתה לא יכול לדעת מה יהיה בעתיד. המדע מתקדם, הרפואה מתקדמת. מגלים דברים חדשים. לי זה כבר לא יעזור. אבל אתה צעיר. בגיל שלך אתה לא יכול לדעת'.

"זה בדיוק מה שהייתי אומר היום לנכה צעיר שנפצע באיזה מבצע. אני מתעדכן אם יש חידושים. אני עוקב. אבל אני לא בונה על זה יותר מדי. לפחות לא לגביי". ¿