סודן של בנות צלפחד: פרק מהספר "כחוט השני"

ספרה של חוה עציוני הלוי מתחקה אחר אחת הפרשות הפחות מוכרות – והיותר מרתקות – בקורות בני ישראל במדבר, פרשת בנות צלפחד, מראשונות הנשים הפמיניסטיות, שהשפיעו על גורלן של הנשים מתקופת התנ"ך ועד היום.

חמש בנות צלפחד, שנותרו יתומות מאב ומאם, פונות למשה בדרישה לרשת את נחלת אביהן. בכך הן מערערות על חוקי הירושה המקובלים בזמנן, שלפיהם רק בנים זכרים זכאים לרשת את אבותיהם. במעשה אמיץ זה הן שינו את זכויותיהן של הנשים עד עצם היום הזה.

חוה עציוני-הלוי,פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר-אילן, מגוללת את סיפורת מתוך עניין ועם זאת בנאמנות למקור המקראי. אף שבנות צלפחד חיו בחברה הנשלטת על ידי גברים הן לא השלימו עם גורלן, אלא גילו תעוזה ונחישות מרשימות במטרה לעצב את חייהן בכוחות עצמן. קראו את הפרק הראשון מתוך ספרה החדש "כחוט השני".

• רוצים לקרוא את "כחוט השני" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

האיש צלפחד שכב חסר ישע על יצועו באוהל, והייאוש המבשר את המוות ניבט מעיניו. החום הכבד הִשרה גם על שאר הנוכחים מועקה קשה, בגוף ובנפש.

היה זה בשישה לחודש השנים-עשר, חודש שאמור להיות קריר. אך בערבות מואב, שם חנו בני ישראל בעת ההיא, הייתה זו שנה שחונה. חום של סוף האביב הקדים את האביב עצמו. הלילות היו עדיין צוננים, אך בצהרי היום כבר היה החום יוקד.

יריעות האוהל היו פתוחות כדי שהרוח תוכל לנשוב לתוכו ולהקל את החום, אך אף משב קל לא בא. העצים המעטים שבמחנה עמדו דום, וענפיהם תלויים עליהם בלאות, ללא ניע. גופו של צלפחד היה מכוסה מכף רגל ועד ראש באבעבועות מלאות נוזל צהוב, וקדח מחום, והחולה היה מותש מכדי למחות את הזיעה מעל עצמו.

לידו, על היצוע, ישבה אישה ומחתה את הזיעה מעל פניו בפיסת בד, ואחר הליטה את פניה בידיה. וחמש נערות, ששנות חייהן משמונה-עשרה שנים ומטה, ישבו מולו על שטיח דהוי הפרוש על הארץ. הן הביטו באביהן בחוסר אונים, ואחר הפנו את מבטיהן אל האישה.

הייתה זו אישה מואבייה מתושבות הארץ, שאיש לא ידע איך קרה שזמן קצר קודם לכן, חלפה על פני השומרים הסובבים את המחנה והתגנבה פנימה. לפתע בקעו מפיה מילים רוויות בכי בשפתה, שהנערות לא הצליחו לפענח, אבל הן הבינו היטב שהאישה מנסה להצטדק על שהחטיאה את אביהן.

לנוכח שתיקת הבנות, הסירה האישה את ידיה מעל פניה וסקרה את פניהן. היא הבחינה שכולן עד אחת, מביטות בה במבטים של שאט נפש, המבשרים כי עוד מעט קט יתנפלו עליה ויפליאו בה את מכותיהן עד זוב דם. היא הבינה כי חייה תלויים לה מנגד, קמה ממקומה ונמלטה מן האוהל כל עוד נפשה בה.

הבנות ראו אותה רצה בין האוהלים ויוצאת את המחנה; אז שבו והפנו את מבטיהן אל אביהן, על ערש הדוויי.

אך יצאה האישה מפתח האוהל, ונכנס בו איש צעיר, בן אחיו של החולה, ושמו אחיעזר. היה זה איש כבן עשרים וחמש שנים, מרפא חולים, שהבנות הבהילו אותו אל יצוע אביהן. הן ידעו כי את האב אופפים משברי מוות וכי הוא לא יצליח לרפאו, אך קיוו שיוכל לפחות להקל את ייסוריו ולדחות את מותו.

בפעמים הקודמות שביקר אצלו הלעיט אותו המרפא בשיקויים למכביר ומשח משחות צורי ולוט על עורו. ואילו הפעם הזאת לא נגע בו. הוא רק כרע על ברכיו ליד יצועו, וקירב את עיניו קצרות הרואי אל פניו של החולה. אחר הרחיק את פניו משם ולחש לבנות, "עשיתי ככל יכולתי. לא נותר לי עוד דבר לעשות למענו."

"התאמץ נא, בכל זאת," לחשה הבת הבכירה, מַחְלה.

"למדתי לרפא חוליים של בני אנוש. לנוכח מגפה זו ששלח אֲדֹנָי, העושה שמות בעם, אני אובד עצות," השיב לה אחיעזר בלחישה.

שניהם היו בטוחים שצלפחד מעולף מכדי להטות אוזן ללחישותיהם. ברם, חרף המוות הרובץ לפתחו, האיש היה עדיין חד-שמיעה, ושמע גם את מה שלא נועד לאוזניו. לפתע התכרכמו פניו, והוא זעק, "במה אשמתי? על מה אני נענש? למה עליי למות במגפה זו ששלח האל? אני אלמן זה שנתיים. זו הפעם הראשונה מאז מות אשתי... האומנם היה עליי להינזר ממעשי בשרים לנצח?" ושיעול חזק גדע את צעקתו.

לא היה זה סוד כי המגפה פרצה מפני שבני העם זנו עם בנות מואב ומדיין, ותוך כך פיתו אותם הנשים לסגוד לאלוהיהן. נועה, הבת השנייה בגילה, בת שש-עשרה שנים, שלחה באביה מבט של זעם מהול בחמלה.

בעיניה הכחולות, שנדמו כגדולות מדי לפניה הצרות והיו מלוכסנות כלפי מעלה בקצותיהן, באפה העדין ובעור פניה הלבן כחלב, נראתה כנושאת מראות וניחוחות מארצות מזרח רחוקות ועלומות. היא הייתה כלילת יופי, היפה בין חמש הבנות, אך יופייה הענוג היה מטעה, שכן הייתה הסוררת שביניהן. אמהּ קראה את שמה נועה כי מיד עם היוולדה הִרבה גופה הקטן לנוע בעריסתה, כאילו אינה מוצאת מנוח לנפשה. גם עתה לא נחה נפשה, ומפעם לפעם הייתה עזות המצח מבעבעת בתוכה, וגואה ופורצת החוצה כמו מהר געש.

הפעם אמרה נועה בלבה, "האין די והותר נשים מבנות ישראל שהיו נכונות להיות לו לאישה, עד כי הוכרח לגשת למואבייה?"

מַחְלה שהיטיבה להכיר את אופייה הסורר של נועה וכמו קראה את מחשבותיה, דחפה אותה קלות במרפקה על מנת שתשתוק. אף נועה הבינה שאין טעם להתווכח עם האב הנוטה למות וחשקה את שפתיה.

"אבי הנערץ, לא הייתה זו אשמתך, כי אם אשמתה. היא זו שפיתתה אותך," ניסתה מַחְלה להרגיע אותו. אך הוא כבר שב ושקע בערפל ודבריה המרגיעים לא הגיעו לאוזניו.

אחיעזר המרפא הרים את ידיו לצדדים בתנועה של חוסר אונים. "צר לי על אביכן, על דודי," אמר, ואחר קם והלך לו.

הבנות הוסיפו לשבת ליד צלפחד בדומייה, והקשיבו לנשימתו הרדודה, המיוסרת. אז נשם האב נשימה אחת עמוקה, גופו נתקף בעווית ולאחריה לא נע ולא זע עוד.

במותו השאיר אחריו חמש בנות יתומות מאם ומאב, שמעתה והלאה ייאלצו לעמוד לבדן אל מול גורלן המפותל.

2

הלומות צער קמו גם שאר הבנות על רגליהן וכולן קרעו את בגדיהן. אחר חזרו וישבו לארץ, מתייפחות בקול רם. מַחְלה התעשתה ראשונה ועיניה החומות-בהירות פסקו מלדמוע. "שומה עלינו לקבור אותו," הכריזה.

הבנות עטפו את גופת אביהן בשמיכה שבה הייתה מכוסה ונשאו אותה אל אזור הקבורה שמחוץ למחנה. רבים הצטופפו שם, וכולם קברו את יקיריהם שנפלו קורבן למגפה. רק בעמל רב עלה בידי הבנות למצוא חלקת קבר פנויה בעבור אביהן. איש שעמד לידן השאיל להן את, והן כרו את הקבר, חפרו באדמה אישה בתורה, עד שהיה עמוק דיו. בעוד הזיעה והדמעות ניגרות על פניהן, הן הניחו בו את גוויית אביהן וכיסוה בעפר. אז הקיפו את חלקת הקבר באבנים קטנות וסימנו את גבולותיה, כמו הקברים סביב.

לפתע שמעו זעקות שבר עולות מלב המחנה. אזור הקבורה היה במרחק-מה משם, אבל הקולות היו רמים ונישאו ברוח-פתע של בין הערביים. לא היה עוד דבר שיכלו הבנות לעשות למען האב שבקבר. הן מחו את הזיעה מעל פניהן ורצו לעבר המקום שממנו עלו הצעקות.

המקום היה אוהל מועד, הלוא הוא מקדש אֲדֹנָי המכוסה עור תחש, אשר ליווה את בני ישראל במסעותיהם במדבר. ברחבה הענקית שלפני האוהל התקבץ עתה המון סואן. הקהל הצפוף חסם את דרכן של הנערות, אך מַחְלה הייתה עיקשת. בהשאירה את אחיותיה מאחור, פילסה לעצמה דרך בתוכו. מעבר לרחבה הייתה חצר גדולה ובה ניצב המזבח שעליו הקריבו הכוהנים קורבנות לאֲדֹנָי. מַחְלה הצליחה להיכנס אל החצר, שם הצטופפו אנשים רבים נוספים, לפני פתח אוהל מועד. כשהגיעה אל קדמת החצר נבעתה ממראה עיניה.

לפני פתח המשכן ראתה מַחְלה מעין אוהל זעיר שהוקם בחופזה. איש ואישה דקורים בבטנם היו שרועים על קרקע האוהל, מתבוססים בדמם והבעה קפואה על פניהם. הזעקות הרמות שעלו מקודם מקרב הקהל שככו מעט, אך רבים בכו או רטנו בכעס.

"משה נמצא בתוך אוהל מועד, וכל זה התרחש לעיניו," שמעה מַחְלה קול בוכים לידה.

רחש נשמע וגבר על קולות הרוטנים והבוכים בקהל, וכל העיניים הופנו אל איש צעיר, גבה קומה, שניצב ליד אוהל ההרוגים. הוא היה עטוי בגדי שרד של כוהן: כותונת קצרה ומעליה אבנט מעשה רוקם, ולמטה מהם מכנסי בד בצבע תכלת. על ראשו חבש מצנפת כחולה. הוא עמד ופניו אל ההמון, מצחו קמוט ובעיניו החומות מבט חשוך, מטיל אימה. אך לא מראהו הוא שמשך את תשומת לב ההמון, כי אם רומח מוכתם בדם שהיה מונח לפניו.

מבטו החשוך של הכוהן התחלף לאטו והיה למבט בהיר ושלֵו יותר, ומצחו הקמוט התיישר. הוא עלה על תלולית עפר, שהבליטה עוד יותר את קומתו הגבוהה, שם חיכה באורך רוח עד אשר ההמון קרא דרור למצוקתו במשך זמן-מה, ואז נשא את כפיו. ברחבה הושלך הס, והכוהן הצעיר הכריז בקול שהדהד למרחוק:

אני פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

איני תאב דמים. רודף שלום אני, כסבי וכאבי.

פינחס לא שעה אליו והמשיך בנאומו:

אף כי דמי רתח, ישבתי באפס מעשה.

אך כאשר זמרי, מנכבדי העדה, הציג את המדיינית אשר עמו

לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל,

הגיעו מים עד נפש.

שוב המשיך פינחס לשאת את דברו, ותוך כך גם השיב על שאלת המנאץ:

אלה שחטאו עם הנשים הנוכריות

הביאו על העם את חרון אף אֲדֹנָי,

ובעקבותיו מגפה איומה. אלפים מתו.

קינאתי את קנאת אֲדֹנָי, כדי להשיב

את חמתו מעִם בני ישראל.

בין המקיפים אותו הייתה גם מַחְלה, שהתנשפה בחמת זעם וחזה עלה וירד עם נשימתה. "אם כן, אדוני הכוהן, למה לא הצלת את אבי? מדוע נתת לו למות לנגד עינינו?" התלהמה.

פינחס שלח בה מבט ארוך שכולו חמלה, ובתוך-תוכו לא התעלם מהקסם הנשי שהקרינו פניה הנאות וחזה המלא. "מי את, נערה?" שאל בקול נוקשה שהלך והתרכך.

"אני מַחְלה בת צלפחד, ואבי מת לפני זמן קצר," השיבה מַחְלה והיא עדיין מתנשמת.

"החולי לבטח הכריע אותו לפני שעשיתי את המעשה," אמר ופנה ללכת, והשאיר אותה ואת קהל המתאוננים והמעריצים מאחוריו.

רק לאחר שנעלם מעיניה, חשבה מַחְלה על מראהו של פינחס. כמה יפה תואר הוא – בעיניו החומות, באפו הישר ובלחייו הצחות, הגובלות בזקנו הסרוק למשעי – וכמה הדור הוא בלבושו. כולו דגול מרבבה, והיא, שעד כה ראתה אותו רק מרחוק כאשר עסק בעבודת הקודש במשכן, לא ידעה. ובעת שהייתה בדרכה אל אחיותיה, תהתה איזו מזימה תוכל לרקוח כדי לשוב ולפגוש אותו.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן