"בהלוויה של אמא לא דיברנו. פשוט בכינו. האחיות הגדולות חיבקו אותי, אבל הקטנות לא התייחסו. ממשיכים לגונן עליהן מפניי"
הם ידעו על מצוקתה הנוראה, ראו איך הוכרזה כמתה עוד בחייה, ולא יכלו לעשות כלום "שמעתי אותה בוכה ומתרסקת בכל פעם שהאחיות שלי אמרו: 'את לא אמא שלנו יותר'", סיפרה תמי, בתה של אסתי וינשטיין, שהתאבדותה חשפה את עוצמתהניכור כלפי יוצאים בשאלה "אסתי סימנה לעצמה מטרה: לחדש את הקשר עם בנותיה לפני גיל 50. 'אחרת', אמרה, 'אין טעם לחיי'", מספר בן זוגה הראל משפחתה החרדית ממשיכה להיאחז בעמדתה: "יום אחד היא פשוט קמה והלכה. הילדות התקשו לסלוח"
על הבניין שבו חיה אסתי וינשטיין חלק ניכר מחייה הבוגרים לא נתלתה אף מודעת אבל על מותה. זה בניין מחופה אבן ירושלמית ברחוב חכם שמואל ברוכים בגוש 80, מרחק הליכה מכביש בר אילן. שכונה חרדית. בקומת המסד של הבניין מצאנו חנות לנדוניה, ועל לוח המודעות ממול פשקוויל בן כמה חודשים העוסק במכירת דגי קרפיון לחג הפסח. חלק מבנותיה של וינשטיין עדיין מתגוררות בבניין עם אביהן שלמה ואשתו החדשה, אך היא עצמה נדחקה מהתודעה והזיכרון וגם מותה לא זיכה אותה שם באקט אחרון של כבוד, מודעת אבל צנועה, פשוטה, עם טקסט לקוני.
זה סיפור מטלטל הלופת אותך בנימי הנפש לא רק בשל העובדה שהגיבורה עצמה מתה בסופו, שמה קץ לחייה במכוניתה הקטנה בחוף הים באשדוד, הרחק מחצר החסידות שאותה עזבה. בשבע השנים שעברו מאז החליטה להתגרש מבעלה ולעזוב את הבית ויצאה לשאלה התנכרו אליה ילדיה, מלבד אחת, וכל הסביבה שבה חייתה. היא הפכה למוקצית ו"משוגעת" וככל שניסתה שוב ושוב ליצור קשר עם בנותיה, נתקלה בחומה גבוהה של סירוב ודחייה, טריקת דלתות והתעלמות. השבר בנפשה הלך וגדל עד שלא ניתן היה יותר לאחותו. בין ביתה הקודם בשכונה החרדית לדירת השיכון ביישוב אזוּר שבה התגוררה עם בן זוגה בשנים האחרונות נותרו החברים שאספה, שעתה מספרים על עומק השבר וכאב הגעגוע לבנות שנותרו עם האב בחסידות.
שבע בנות הולידה וינשטיין לבעלה שלמה החסיד. רק אחת מהן, תמי מונטג, עזבה זמן קצר אחריה את החסידות ועברה להתגורר עימה במרכז הארץ כחילונית. היא הייתה אז בת 20 וקצת, וכבר נשואה ואמא לילד. "זה היה מאוד מפתיע, כי אמא שלי הייתה דתייה מאוד אדוקה", סיפרה. "השינוי שהיא עברה היה קיצוני ומהיר. מלבד אמא שלי, לא היו לי חברי ילדות או בני משפחה שיתמכו בי. אבל למרות כל הקשיים, שמחתי על הצעד שעשיתי ועל החופש לבחור להיות מה שאני רוצה".
שאר הבנות נותרו בבית הישן וסירבו לכל קשר עם אמן, גם כשבגרו והתחתנו וילדו ילדים, נכדים לאמן הדחויה. "והיא ידעה על כל חתונה ועל כל לידה", אומר בכאב בן הזוג הראל, "וליבה נצרב בכאב בכל פעם שלא הייתה נוכחת בחתונות ובלידות, שיגע אותה איך זה שהיא כאמא שלהן לא חווה איתן את החוויות הכי משמעותיות בחייהן. זה גמר אותה".
בת 50 במותה, ילידת בני־ברק, בת למשפחה מכובדת מחסידות גור, הידועה בחוקיה הנוקשים בתחומי החיים כולל ביחסים בינו לבינה. אין בה מילימטר קטנטן של מרווח לחשיבה חופשית ובכל עניין ודבר עומדים בהוראותיו של הרב. לימים, שנים אחרי שעזבה את חייה הקודמים, העלתה וינשטיין על הכתב את חוויות הילדות והבגרות שלה ועשתה זאת בלי הנחות, לא לעצמה ולא למשפחתה וסביבתה.
בת 18 וחצי הייתה כשנישאה בשידוך לשלמה. שנה אחר כך כבר הייתה אמא לתינוקת, ושאר הבנות נולדו בזו אחר זו בהפרשים קטנים. שנים חוותה התעלמות והתעמרות רגשית מצד בעלה, עד שקצה בחייה וניסתה לשים להם קץ. משניצלה הבינה שאין מקומה יותר בבית וכעבור כמה שבועות עזבה את בעלה, הותירה את בנותיה איתו ועברה למרכז הארץ.
מירי מילשטיין, חסידת גור אף היא שיצאה לשאלה, הכירה את וינשטיין כשזו עברה לרמת־גן. "אני כבר הייתי שנתיים אחרי שעזבתי את הבית עם תינוקת בת שנה. היינו אז כמה נשים שיצאו לשאלה וחיינו באותו אזור ברמת־גן ויום אחד ראינו בפייסבוק שהגיעה מירושלים חסידת גור שעזבה את הבית וגרה לידינו. יצרנו איתה קשר והצענו לה להיפגש בבית קפה. היא הייתה אז נחושה בצעד שעשתה, אבל דאגה לגבי הקשר שלה עם הבנות שנותרו עם האב. הרב שהיה מעורב בהליך הגירושים הבטיח לה שהקשר עם ילדיה יישמר, אולם זה לא קרה. הילדות, בהשפעת האב והרבנים, סירבו לכך. זה אכל אותה מבפנים כל השנים, למרות שהיא נאבקה, ממש נלחמה, להיות איתן בקשר".
המכתבים הושלכו לפח
ישראל יוסקוביץ, חתנה של וינשטיין, בעלה של בתה הבכורה רחלי, אומר שמדובר בסיפור אנושי טרגי, וכי הנתק עם הבנות לא קשור לעובדה שהאם יצאה לשאלה ועזבה את החסידות. "אסתי הייתה אישה מיוחדת, אשת חינוך שלימדה הנחיית הורים, שידעה להשיא עצה טובה ועזרה להורים שפנו אליה. הייתה לה יכולת הקשבה מופלאה והיא תמיד הייתה קשובה לבנותיה. היינו דוגמה למשפחה מכובדת, עד שבוקר בהיר אחד אסתי נעלמה. פשוט כך, נעלמה. אשתי ניסתה להשיגה בטלפון שוב ושוב, אך לא זכתה למענה. היא השאירה אחריה פתק קטן שבו כתבה שהיא עוזבת, אבל לא הסבירה למה ולאן. שום הסבר. אחרי שבועיים בערך היא יצרה קשר עם הבנות וביקשה להיפגש איתן בבית בירושלים. הבנות התכנסו סביבה ושאלו: 'אמא, למה עזבת? למה נטשת אותנו?' והיא ענתה שהיא לא יכולה להסביר הכל, כשהן יהיו גדולות הן יבינו. הבת הקטנה, שהייתה אז בת 8, התייפחה ושאלה בבכי קורע לב: 'אבל אמא, למה את לא יכולה לגדל אותי?' והיא ענתה רק 'אני לא יכולה להסביר, לא הכל אתן מבינות'. היא אמרה שפעם בשבוע היא תבוא לפגוש אותן בפיצרייה הסמוכה, ואז קמה ועזבה.
"גם אחרי הפגישה נעשו מצידנו ניסיונות לברר איפה היא ולאן הלכה, מה עובר עליה, אך היא סירבה בעקשנות לשתף אותנו. מטבע הדברים נוצרו כעסים. אחרי שהבנות ניסו ליצור קשר ולא נענו הן הפסיקו לרצות את הקשר הזה. הכעס שלהן היה כל כך עמוק, כל כך כואב, שהן התקשו לסלוח ולדבר איתה. זה דבר נורמלי ואין לזה שום קשר ליציאתה לשאלה".
ההספד של הבת רחלי לאמה נשמע גם הוא ככתב אישום על כך ש"נטשה את בנותיה". הבת תמי, 28, שמעה את הדברים ולא ידעה את נפשה. "זה פשוט לא נכון. שמעתי את אמא שלי במשך שנים נשברת ובוכה ומתרסקת בכל פעם שטרקו לה את הדלתות ולא היו מוכנים לשמוע ממנה. הן אמרו לה: 'את לא אמא שלנו יותר'. זו אכזריות מטורפת".
החברה מילשטיין דוחה אף היא בשאט נפש את הטענות שאסתי נטשה את בנותיה. "על פי ההלכה מותר לשקר בפני דרכי שלום ובפני קידוש השם. לעזוב את הדת, את החסידות, זה חילול השם, וכדי להגן על עצמם, על הקהילה הסגורה שלהם, מותר להם לשקר. לך תדבר עם בן הזוג של אסתי, הוא יודע בדיוק מה עבר עליה".
הוא בן 47, גרוש פלוס 3 ילדים, איש מערכת הביטחון, לכן ביקש לקרוא לו רק בשמו הפרטי ולא לפרסם את תמונתו. הוא יושב שבעה בדירה שבה חי עם וינשטיין באזור וליבו נחמץ כשהוא שומע את גרסת הצד החרדי של בת זוגו.
"רק בפגישה השלישית שלי ושל אסתי היא סיפרה שיש לה שבעה ילדים. אמרה שלא רצתה להלחיץ אותי על ההתחלה לכן חיכתה עם זה והחליטה לספר לי רק אחרי שהסתמן שאנחנו הולכים בכיוון רציני. היא סיפרה לי על ניסיון ההתאבדות שלה שנבע ממצוקה נפשית קשה ושהחליטה לעזוב את הבית לחברה בתל־אביב, אך שבה אליו אחרי שהבינה כי אינה יכולה לחיות בלי בנותיה. אבל בתקופה שהיא לא הייתה בבית הילדות כבר הוסתו נגדה. אמרו להן שהיא משוגעת, וכשהיא חזרה הן לא רצו להתקרב אליה, התנכרו לה. היא הבינה שאינה יכולה להישאר שם, או שהיא נשארת ומתאבדת, או שהיא עוזבת. היא בחרה בחיים ועזבה. הציגו אותה כמופקרת. כל הליך הגירושים לווה באיומים עליה שהיא תאבד את בנותיה. היא הסכימה לוותר על כסף ורכוש, הודתה שהיא אשמה בגירושים, הסכימה להכל, רק שייתנו לה להיות בקשר עם הבנות. היה לה מפתח לדירה בירושלים ואחרי שהיא הבינה שהגישה שלה אליהן נחסמה היא באה לשם ללא הודעה ופתחה את הדלת ונכנסה. כשראו אותה הבנות הן צעקו 'הצילו', 'רוח רפאים הגיעה', 'פרוצה', 'משוגעת' וברחו ממנה, לא רצו שתתקרב אליהן. ועם כולן היה לה קשר מדהים קודם לכן.
"כשהכרנו וראיתי כמה היא מיוסרת וכואבת את הניתוק מהבנות אמרתי לה: 'אסתי, אני איתך, נעשה הכל כדי שתחזרי להיות איתן בקשר'. כל יום הולדת של אחת מהן היינו עולים לירושלים ותולים שלטים עם כינויה של בת השמחה ואיחולי מזל טוב מאמא. אסתי לא רצתה שייפגעו מכך שהסביבה תדע שהן בקשר עם אמן, אבל רצתה שיידעו שזו היא שמאחלת להן מזל טוב. את השלטים תלינו לאורך המסלול לבתי הספר ומוסדות החינוך שלהן. על גדרות, עמודים, תחנות אוטובוס ועצים. שתי הבנות הגדולות שלה גרות בבית־שמש ובלידות וימי ההולדת שלהן או של הנכדים היינו נוסעים אליהן עם מעטפה ובה ברכה וצ'ק מתנה. הייתי מניח את המעטפה במפתן הדלת, דופק ויורד למטה. לימים הבנו שהן קרעו את המעטפות והצ'קים וזרקו אותם לפח".
מילשטיין כועסת: "הניכור הזה שרף לה את הנשמה עד מוות. היא הלכה לטיפול פסיכולוגי ונאמר לה שהיא חייבת להרפות מהילדים כדי לתת להם להתגעגע אליה, לשחרר את הדחף לשלוח מכתבים ומתנות, לעזוב אותם לנפשם לתקופה. זה הלך לה כמה זמן עד שהיא נשברה".
זעקה של אמא
מוטי דסקל, ראש צוות משפחות בעמותת "יוצאים לשינוי" הדואגת לזכויות היוצאים לשאלה, אומר שאחת הסוגיות הכואבות איתה מתמודדים העוזבים את החברה החרדית הוא הניכור מצד הילדים, המשפחה והחברים. "הילדים מוסתים כנגד ההורה שיצא לשאלה על ידי ההורה שנותר מאחור ועל ידי הקהילה והרבנים. חס וחלילה שהילדים ירגישו בצורך להיות בקשר עם ההורה ולא רק שלא יהיו איתו בקשר, אלא שיפחדו ממנו. מחדירים להם לראש שאבא או אמא גויים עכשיו, והמילה גוי היא מילה מפחידה לילד חרדי. היא מקבילה ל'חילוני', סמל הרוע בעולם".
שושי פרי, 44, אם לשלושה, חרדית לשעבר מבני־ברק, רצתה להתגרש מבעלה לפני עשר שנים. את מה שהיא עוברת מאז תיארה בנאום קורע לב בלוויה של וינשטיין. לאחר מכן, על ספסל אבן בבית העלמין ירקון, סיפרה: "הציבור צריך לדעת שהמקרה של אסתי לא חריג. יש לי שני ילדים, בן ובת, הוא בן 24 והיא בת 22, שלא מדברים איתי עד היום. הייתי בנישואים אומללים וכשרציתי להתגרש העונש שלי היה ניתוק מהילדים. תוך חודשיים מהרגע שהגשתי את הבקשה לגירושים הבן הפסיק לדבר איתי. עברו עוד חודשיים, והבת הבינונית גם ניתקה איתי את הקשר. הקטנה, שהייתה אז בת 8, עזבה יחד איתי והיום היא בת 18. סיימה עכשיו תיכון.
"ברגע שאת מעזה להגיד שאת לא רוצה להיות חלק מהחברה החרדית, הרבנים וכל הקהילה נעמדים לצד הבעל. פניתי למנהלת בית הספר של בתי ולראש הישיבה של בני ושניהם אמרו לי חד־משמעית: 'זה מה שטוב להם, להיות עם האבא ולא איתך'. חיזרתי אחריהם בלי הפסקה. שלחתי להם מתנות שחזרו אליי הביתה שבורות. בהוראת בית המשפט נפגשתי איתם במשך שנתיים במרכז קשר של משרד הרווחה והם היו באים, יושבים מולי ומסובבים אליי את הגב. גם האבא של הילדים שלי עמד בבית המשפט ואמר שזה לא קשור לדת, שזה לא בא ממנו, שאני פשוט לא אמא טובה והילדים לא רוצים אותי.
"חשוב שהציבור יידע שבחברה החרדית קיימת מערכת משומנת שפועלת נגד מי שעוזב אותה. לא רק להוקיע אותו בחברה אלא לנכר כלפיו את ילדיו אהוביו. באופן חוקי קיבלתי משמורת על שלושת הילדים, אבל הם הצביעו ברגליים ולא באו אליי, לא ענו לטלפונים ולא רצו לשמוע ממני. הם עברו שטיפת מוח נוראית. אני קוראת לשני ילדיי, תחזרו אליי עכשיו בבקשה, אני אוהבת אתכם, אני רוצה אתכם".
וינשטיין ניסתה להרפות, אבל לא תמיד הצליחה. "שלמה, בעלה לשעבר, התחתן בינתיים, ואישה חדשה נכנסה לגור עם הבנות", מספר בן הזוג הראל. "לפני כמה שנים הם רצו לנסוע לחופשה בחו"ל עם שלוש הבנות הצעירות, ואסתי הייתה צריכה לאשר את נסיעתן. אמרתי לה: 'את לא נותנת להן לנסוע אם הן לא נפגשות ומדברות איתך'. שלמה הסכים. נסענו יחד לירושלים והם נפגשו ברחוב. אסתי באה עם פאה ולבוש חרדי כדי לא לפגוע ברגשותיהן. היא בכתה להן באמצע הרחוב, אמרה להן כמה היא אוהבת אותן ומתגעגעת והן עמדו מולה בפנים קפואות. אמן החורגת השגיחה עליהן מהצד. כשאסתי חזרה לרכב היא אמרה לי שהאטימות ופני הקרח שלהן פגעו בנשמתה. והיא כל כך התרגשה מהמפגש ובכתה מולן וזיעזע אותה שהן שמרו על מבע קפוא, לא התקרבו אליה. היה לה קשה להתגבר על האירוע הזה. ואני לא מאשים את הבנות, הן לא היו מעזות לנהוג אחרת על דעת עצמן. הן הונחו לנהוג כך.
"היו לנו ארבע שנים וחצי מאוד מאושרות עם אהבה גדולה. נסענו כמו בני 18 עם תרמילים על הגב לטיול בדרום אמריקה, יצאנו להופעות, לברים, לטיולים בכל רחבי הארץ, לצימרים. אהבנו אחד את השנייה ואהבנו את החיים. אבל הנפילות הגיעו בימי ההולדת של הבנות, בחתונות שלהן, חמש מהן נישאו כבר, ובלידות שלהן. הרי יש לה 11 נכדים. בכל פעם היא אמרה: 'איך היא יולדת ואני לא לידה, לא מלווה אותה, הרי זה התפקיד של אמא, להיות ליד הבת שלה ברגעים האלה'. אכל אותה מבפנים שהן לא רוצות אותה לידן.
"לפני שנתיים, בראש השנה, היא הרבתה לחשוב על אחת הבנות שגרה בבית־שמש. היא לא הפסיקה לומר כמה היא מתגעגעת אליה. אמרתי לה: 'אסתי, אנחנו יודעים איפה היא גרה, ניסע לשם, תחכי לי למטה ואני אעלה לדבר עם בעלה, אומר לו שלכבוד השנה החדשה ויום כיפור המתקרב הגיע הזמן לחדש את הקשר ביניכן, לפתוח דף חדש'. הגענו לשם, היא נשארה ברכב ואני עליתי. דפקתי בדלת ואחד הילדים פתח. ביקשתי שיקרא לאבא שלו וברקע ראיתי את הבת של אסתי מחזיקה תינוק. הבעל הגיע והצגתי את עצמי. הוא אמר 'רגע רגע' וסגר אחריו את הדלת והתקדם איתי בפרוזדור לאזור המעליות. אמרתי לו במה מדובר והוא מיד התרתח, חזר הביתה וטרק את הדלת לא לפני שצעק: 'אסתי מתה!' ירדתי למטה בפנים נפולות ושתקנו כל הדרך חזרה הביתה".
בחודש מארס השנה נסעה וינשטיין עם בן זוגה לטיול של שישה שבועות בדרום אמריקה. מילשטיין אומרת שבמהלך הטיול צף מחדש הגעגוע לבנות. "תאריך יום ההולדת של בתה הבכורה נפל בדיוק על הטיול, יום הולדת 30. זה החזיר את אסתי לזיכרון שהיה לה, שהיא בת 19 וחצי, מסתובבת עם הבת הבכורה מלאת גאווה ברחוב הראשי בבני־ברק, דוחפת את העגלה עם חיוך גדול. כשחזרה מהטיול הזה היא נראתה קצת כבויה".
הראל מספר שבינתיים בת אחרת ילדה תאומים. דבר הלידה הגיע לאסתי רק כעבור כמה ימים, לא בזמן אמת. "זה גמר אותה שהיא לא יודעת מה קורה עם הבנות, שהנתק כל כך עמוק עד כדי כך שהיא לא יודעת שנולדו לה נכדים תאומים. היא אמורה הייתה לחגוג 50 בספטמבר הקרוב וסימנה לעצמה מטרה לחדש את הקשר עד גיל 50, 'אחרת אין טעם לחיי', אמרה. אבל לא מזמן הבת תמי, שגם יצאה לשאלה, חידשה את הקשר עם אחותה הגדולה והיא הבינה ממנה שהסיכוי שהקשר בין אחיותיה לאמן יחודש הוא קלוש. אסתי לקחה את זה קשה".
מילשטיין נזכרת בפגישה ביניהן לפני שלושה שבועות. "היא קפצה אליי הביתה לקפה בשבת בצהריים. אחרי תקופה שהיא השתדלה להרפות מעניין הילדים, היא נראתה סובלת. היא ישבה מולי וממש התגרדה. אמרה: 'שורף לי בגוף, אני מתעוררת מלא פעמים בלילה, אוכל אותי שאני לא יודעת מה איתן עכשיו'. היא סיפרה לי ששלחה אנשים עם דרישות שלום לבנות ולא קיבלה שום תגובה. היה לה עצוב מאוד שהבנות הפסידו אותה והפסידו אחר כך גם את האב שהתחתן שנית ולא מזמן נולד לו תינוק והוא יותר מחובר למשפחתו החדשה. זה עשה לה רע. ניסיתי לשכנע אותה שזה לא סופי, שאי־אפשר לדעת, בסוף הבנות יחדשו איתה את הקשר, אם לא כולן אז אחת או שתיים. סיפרתי לה על חברה שלי שנותקה מילדיה ואחרי שש שנים הילדים חידשו איתה את הקשר כל אחד מהם בהיחבא מחשש שהאחרים יידעו והיא צריכה לתמרן ביניהם, אבל היא מאושרת. אפילו הושבתי אותם אחד ליד השני בבת מצווה של הבת שלי שהתקיימה לפני כמה שבועות, אבל אסתי שמעה ולא התמלאה תקווה. היא כבר לא האמינה שזה יקרה גם לה".
את סוף השבוע לפני שבועיים בילו אסתי והראל במלון באילת. שום דבר בהתנהגותה או בדבריה לא רמז על מה שהיא עומדת לעשות. בראשון חזרו הביתה ולמחרת הראל נפרד ממנה בנשיקה בבוקר ויצא לעבודה. "היא קמה מוקדם והתיישבה על המחשב. חשבתי שהיא מתחילה לכתוב את ספר ההמשך לסיפור חייה והתעודדתי שסוף־סוף שוב נחה עליה המוזה. בדיעבד התברר שהיא ישבה לכתוב מכתבי פרידה מתמי בתה, ממשפחתה וממני. כשחזרתי אחר הצהריים היא כבר לא הייתה בבית".
על השולחן בפינת האוכל הותירה אסתי וינשטיין את מכשיר הטלפון הנייד, הארנק וכרטיסי האשראי. על צג המחשב נותרו פתוחים קבצי המכתבים שכתבה ליקיריה. עוד קודם שירדה לחניית הבניין ונכנסה למכוניתה לנסיעתה האחרונה, היא שלחה בדואר האלקטרוני את כתב היד לספר שחיברה, "עושה כרצונו", ל־20 מחבריה. בקשתה מהם הייתה שיפיצו אותו לכל מי שהם מכירים. את כתב היד בחרה לפתוח בדברים הבאים:
"תקנו חכמים בברכות השחר שלוש ברכות הודאה מיוחדות, ואלו הן: 'שלא עשני גוי, שלא עשני עבד ושלא עשני אישה'
והנשים מברכות: 'שעשני כרצונו'" (שולחן ערוך מ"ו, ד').
יושבים שבעה בנפרד
יום לאחר הלוויית אמהּ ביקשה תמי לעבור אצל הסבא והסבתא ולפגוש שם את אחיותיה. אך למרות החיבוק הגדול בלוויה ומראית העין של איחוד משפחתי, הקשר לא חודש בשלב זה, והם יושבים שבעה בנפרד. "שתי האחיות הקטנות שלי לא מוכנות לפגוש אותי, או יותר נכון – לא נותנים להן", סיפרה יום לאחר הלוויה. "במקום שבו הן נמצאות, עד שמתחתנים עושים מה שהאבא והמורות אומרים לעשות, ואחרי שמתחתנים עושים מה שהבעל אומר".
חוץ מסבא וסבתא שלה, ההורים של אסתי, תמי לא ראתה איש מבני משפחתה בשבע השנים האחרונות. הפגישה איתם בלוויה הייתה מרגשת, אך קשה. "זה כל כך מורכב", סיפרה. "מצד אחד הן האחיות שלי, ומצד שני יש כעס על מה שהן גרמו לאמא. אני נקרעת. בפגישה לא דיברנו, פשוט בכינו. ברגע כזה אין כל כך מילים. האחיות הגדולות, הנשואות, אמרו לי שלום וחיבקו אותי. אני עשיתי את הצעד וניגשתי אליהן. הקטנות לא התייחסו. ניסיתי לדבר איתן, אבל המורה מהסמינר ממש גוננה עליהן מפניי. זה מאוד כאב לי. הם מפחדים שמישהי מהן תלך בדרכי, לכן הם שמים את החומות הגדולות האלה. הייתה שם דודה שאמרה: 'איך אהבנו אותך', ואמרתי לה שהיום הם אוהבים את הדת. הדת יותר חשובה להם. מאוד השתדלתי לא לכעוס, כי רציתי לחשוב רק על אמא שלי".
תמי, בחורה שאפתנית, נאה ומלאת מוטיבציה, מתפרנסת מעבודתה כסטייליסטית, ובמקביל מנסה לסייע ליוצאים לשאלה כמוה. אף שידעה על המצוקה שבה נמצאת אמה, היא לא האמינה שכך זה ייגמר. "אמא דיברה פה ושם על זה שאין טעם בחיים ושקשה לה", סיפרה אתמול, "אבל לא חשבתי שזה באמת עלול לקרות. הלב שלי נשבר לחתיכות". ¿
