שתף קטע נבחר

פיקוח נפש: יום בחייו של פקח עירייה בתל אביב

מה עושים כשנהגים תופסים חניות נכים, כשבעלי העסקים לא ממש מסתדרים עם החוק, וגם כשעכברושים או ג'וקים מחכים מתחת לבית? כתבתנו חיפשה אקשן כפקחית, אבל ספגה בעיקר מבטים עוינים וזיעה בחום הזה של תל אביב

 

 

האסימון נפל כשראיתי את המדים המגוהצים מונחים בשקית ניילון על הכיסא בחדרו של מפקד מרחב צפון תל-אביב, אריה שחר. רק אז באמת הבנתי שצורפתי ליום אחד לשורות מגיני הצדק, שומרי הסדר הציבורי, קונסי המכוניות והעסקים - אגף הפיקוח של עיריית תל-אביב.

 

היום יום ראשון, השעה עוד לא שמונה בבוקר, אבל הפקחים הוותיקים, להבדיל ממני, שומרים על ערנות מחויכת בזמן התדריך היומי. אני לא רגילה לשעות כאלו או לימים כאלה. מבחינתי, השבוע מתחיל ביום שלישי בצהריים, אבל התפקיד דורש דריכות מקסימלית. אחרי עוד כוס קפה, אני חוזרת לחדר, הפעם במדים ועם רעל בעיניים.

 

כתבת "ידיעות אחרונות" עם הפקח חיים אלאלוף ()
כתבת "ידיעות אחרונות" עם הפקח חיים אלאלוף

"נו? יש מכות איפשהו? אלימות? יריות? דם?", אני שואלת את פקח מיכאל ביידה, השותף שלי למשימות. "לא. הולכים לסייר בחצרות", הוא משיב בנמנום. ובכן, אם זו המשימה, נבצע אותה כאילו החיים שלנו תלויים בה. אני נשבעת לעצמי לסרוק בנאמנות כל חצר, להפוך כל אבן ולדווח על כל תקלה, קטנה ככל שתהיה.

 

"למה כל כך חם? רק שמונה וחצי בבוקר", אני מקטרת כשאנחנו יוצאים מהתחנה. "זה פוליאסטר. מזיעים", מצביע השותף שלי על המדים שלנו. מאה מטרים של הליכה והפרצופים של שנינו נוטפים זיעה. מיכאל יודע, מניסיון של שנים, בדיוק באיזה בתים לעבור. "המטרה היא שחצרות הבית יהיו נקיות, תמיד", הוא אומר. "אם הן יהיו מוזנחות, הן עלולות למשוך אליהם מזיקים שונים. תיקנים, יתושים, עכברים, אפילו חולדות. לכן אנחנו באים וסורקים את האזור, במטרה לגלות את המפגעים עוד לפני שדווחו".

 

זה נשמע חשוב והגיוני, ופתאום חצרות הבתים המוזנחות ועמוסות הזבל בשכונה שלי נראות מאיימות הרבה יותר. ייתכן שמסתתר שם איזה עכברוש? בדיוק מה שחסר לי. מודעת לעובדה שאני עלולה להינשך על ידי מכרסמי פרא בעת מילוי תפקידי, אני נכנסת לחצר הראשונה שאנחנו אמורים לסרוק. היא נקייה כל כך, עד שהייתי מוכנה לגור בה. אבל אנחנו נמצאים בצפון תל־אביב, וכנראה לא הייתי יכולה להרשות זאת לעצמי כלכלית.

 

תחושת כוח משכרת

אחרי שעברנו בעוד שלוש חצרות מושלמות ברחוב פנימי ודי שומם, אנחנו יוצאים לרחוב הראשי. השעה תשע ודקה, מה שאומר שהחלה חלוקת הדו"חות לרכבים. תחושת הכוח שמביאה איתה האחיזה במסופון משכרת. בלחיצת כפתור אני יכולה להרוס את היום לכל נהג שבשדה הראייה שלי, ואני כנראה לא היחידה שמבינה את העובדה המאיימת הזו. גם העוברים והשבים. היי, חבר'ה! אני רק מבצעת את התפקיד שלי! למה אתם מסתכלים עליי ככה? אני מנסה לחייך אל העוברים והשבים, אבל כל אדם שרואה את הסמל שעל השרוול שלי, משתדל לתפוס מרחק.

 

"זה מפריע לך?", אני שואלת את מיכאל. הוא צוחק, ועוד לפני שהספיק לענות לי, אנחנו נתקלים במשאית מזון שחונה בחניה כפולה, פורקת סחורה למכולת הסמוכה. קל להסיק זאת לפי הפתק שעל שמשת המשאית: "פקח אני פורק סחורה, צא איתי גבר אחי".

 

"אני מניחה שהוא עומד לקבל עכשיו קנס", אני אומרת לשותף שלי. "לא, רק אזהרה", משיב מיכאל, ומבקש מהנהג באדיבות לזוז מהמקום.

 

חמש דקות אחר כך, כשאנחנו כבר בצידו השני של הרחוב, אנחנו פוגשים שוב בנהג הסורר, פורק סחורה למכולת אחרת, שוב חונה חניה כפולה, והפעם חוסם גם חניית נכים. הדו"ח מודבק לחלון המשאית ללא נקיפות מצפון. הנהג רואה את מכתב האהבה הקטן שהשארנו לו על השמשה ולא טורח להתווכח. יודע שזכה בדו"ח הזה ביושר.

 

משום מקום, מגיע רכב פיקוח עירוני נוסף. "יאללה, תעלי, יש קריאה, אנחנו ממהרים", יורה הפקח אסי מיטרני משפטים בקצב שכמעט אי־אפשר לעמוד בו, שותל בכל משפט את המילה "שירותיות". "כדי לזכות באמון התושבים ובשיתוף פעולה מצידם, חשוב תמיד לבוא בגישה שירותית, מקרבת, אדיבה", הוא אומר, ואנחנו נוסעים לטפל בקריאה שהגיעה ממוקד 106.

 

אנחנו מגיעים לבניין. אסי מתקשר מיד לשכנה שדיווחה על הצינור התקול, מרגיע אותה ומודה לה על הערנות. היא מפנה אותנו לצינור שמסתתר מאחורי שתי קורות עץ עבות. אני מסיטה אותן וזוכה לשפריץ קריר של מי ביוב בפרצוף. תוך דקה אסי מוצא חור נוסף בצינור, ומשאיר בלובי הבניין פתק שנותן לוועד הבית 24 שעות לתקן את הנזק לפני שיקבלו קנס.

 

"הגעתי לכאן לפני כמעט 13 שנה, ולגמרי במקרה", הוא מספר לי. "רציתי להכניס את הרגל לעירייה כי התנאים הסוציאליים והיציבות קרצו לי. מפה לשם נשארתי בפיקוח וזאת המשפחה שלי. יש פה גאוות יחידה. אני לא רואה שירות כזה בערים אחרות, וזה מה שהופך את תל־אביב למה שהיא - מקום עם איכות חיים גבוהה".

 

מה עם הקללות?

אבל עם כל הכבוד לשלמות הצינורות בחצר האחורית של גברת וייס, קמתי בשש וחצי בבוקר יום ראשון כדי לראות אקשן, לכן אני מצטרפת לפקח רועי מוזס לביקורות עסקים. "אוקיי, תן לי לוודא שהבנתי נכון", אני אומרת לרועי. "אנחנו הולכים לבתי עסק, מה שאומר שכנראה יצרחו עלינו ויקללו את כל הנשים במשפחה שלנו, נכון? כי בשביל זה באתי".

 

פייגי שטרן עם הפקח רועי מוזס (צילום: דנה קופל) (צילום: דנה קופל)
פייגי שטרן עם הפקח רועי מוזס(צילום: דנה קופל)

"אני מצטער לאכזב אותך, אבל אני לא מגיע איתם לסיטואציות האלו. אלה דברים שלימדו אותנו מראש להימנע מהם. מצד שני, גם בעלי העסקים כבר מכירים אותנו ויודעים שבסך הכל אנחנו בצד שלהם. אם כל אחד יפעיל את בית העסק שלו בצורה חוקית, לא יהיו בעיות. נכון שיש סטיגמה על המקצוע הזה, שהוא משפיל, ושמקללים אותך כל היום, אבל זה פשוט לא נכון. אני פונה אל בעלי העסקים בכבוד, והם, מצידם, מכבדים אותי".

 

אנחנו נוסעים ברחוב וסורקים את החנויות, מוודאים שאף אחת לא העמידה סחורה במקום אסור. רועי מבחין בזוג כיסאות מונחים מחוץ למספרה קטנה. "אנחנו הולכים לתת להם קנס, זו עבירה. זה אולי נראה שטותי, אבל אם מישהו ייתקל בכיסא הזה וייפצע, הוא יוכל לתבוע את העירייה. זה שטח ציבורי, וזו האחריות שלנו לשמור עליו בטוח ונגיש לכולם".

 

ההסבר מניח את דעתי, לא את דעתו של בעל המספרה. כשרועי מבקש ממנו פרטים, הוא ממלמל בעצבנות שהוא עסוק, ושולח אלינו את אחת העובדות שלו. היא, מצידה, מאוד לא מרוצה מכמה מאות השקלים שהמספרה תצטרך לשלם תמורת החטא הקטנטן הזה. "איפה הלקוחות אמורות לעשן? בשמש? זה פשוט קטנוני! כולם שמים!", היא אומרת. כמובן שהתירוצים וההסברים לא מספקים את רועי, והקנס מוגש לה, טרי מהמסופון. זה היה קשוח, אני חושבת לעצמי, והגברת מסתכלת עלינו בכעס מהול בבוז.

 

היעד הבא ממוקם ברחוב דיזנגוף. רועי מאתר מסעדה בעייתית. "אני מכיר את המקום הזה", הוא אומר. "בעקבות תלונות חוזרות ונשנות על רעש מצד הדיירים באזור, הבעלים איבד את הזכות לשים כיסאות ושולחנות מחוץ למסעדה. את הולכת לברר אם הוא טיפל בנושא, ואם לא, תני לו דו"ח. אל תשכחי להיות אדיבה"

 

 (צילום: דנה קופל) (צילום: דנה קופל)
(צילום: דנה קופל)

"רגע, אני? מול בעל העסק הספק עצבני הזה?!" "אני אהיה לידך", הוא מרגיע אותי. "את מוכנה, הגיע הזמן". אני נושמת עמוק. הצדק מדגדג לי בנחיריים. בעל המסעדה יודע טוב מאוד שלא באנו לשאול מה מנת השף שלהם. הוא נראה לחוץ, ומדבר בטלפון עם עורך הדין שלו, מנסה לחדש את ההיתר ברגע האחרון.

 

"שלום... אני... זאת אומרת, קוראים לי פייגי, ואני...", אני מגמגמת קלות. רועי רואה שאני לא עומדת במתח, ולוקח את המושכות לידיו. אחרי כמה בירורים, אנחנו מגלים שהעניין לא בדיוק היה בטיפול, והמסופון מדפיס את גזר הדין. "רק שתדעו, שאי־אפשר לנהל עסק במקום הזה", אומר הבעלים. אני עוזבת את המסעדה, ומבינה שתהיה הסיבה מוצדקת ככל שתהיה, לאיש הזה היה יום מגעיל, וקצת באשמתי.

 

בסוף היום, מותשת ומעט הלומה, אני נפגשת עם אחראי תיק הפיקוח בעירייה, איתי פנקס. "מצד אחד, אני רואה עובדים מסורים, שגאים בעבודה הלא קלה והלא פופולרית שלהם, ובאמת מנסים לעשות הכל כדי להטיב עם התושבים", אני אומרת, "ומצד שני, אני שומעת תושבים מתוסכלים שמרגישים שמחפשים אותם בפינה עם מסופון. יש תחושה שהעירייה הפכה את הדו"חות לפרה חולבת".

 

 

"בשנת 2015 היו הכנסות העירייה מקנסות 130 מיליון שקלים", הוא אומר. "עלות תפעול אגף הפיקוח גבוהה יותר, כך שיותר מדי רווחים אנחנו לא רואים מדו"חות. מעבר לזה, בשנים האחרונות יש ירידה במספר הדו"חות, והיא משמחת אותי. זה אומר שהתושבים הפנימו את החוק. ממש לא ישמח אותי שמספר הדו"חות יעלה, גם אם ההכנסה לעירייה תגדל".

 

"אתה יכול לומר לי שבדרום העיר ההשקעה בפיקוח זהה?", אני שואלת. "את מוזמנת לראות בעצמך", הוא אומר.

 

אני לוקחת את ההזמנה, ומוצאת את עצמי, שוב, ערה לפני שמונה בבוקר. מצטרפת לפקח חיים ויטאל אלאלוף, לסיור בדרום העיר. כשאנחנו מגיעים, למרבה האירוניה, לרחוב חיים ויטאל, אנחנו נתקלים במכונית שחונה על מעבר חצייה.

 

"תגיד, יצא לך לקבל פעם קנס ולהתעצבן ממש?", אני שואלת. "בוודאי שכן", הוא אומר, "אבל לא התעצבנתי. כשאתה יודע מה החוק, קשה להיות מופתע".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים