נעלם אל עבר השקיעה / פרידה מטים דאנקן
כולם נלחמו על טבעות, על מילים ועל שואו – ורק הוא חיבק את הכדור בשתי ידיו. אהב את הענף, למד אותו מהיסוד והפך לשחקן הכי יסודי בהיסטוריה. היה קשה להתאהב בו, אבל הרבה יותר קשה להיפרד ממנו. שרון דוידוביץ' מצייר תמונת פרידה של אחד הגדולים בכל הזמנים
במהלך לימודיו במכללת ווייק פורסט, התחבר טים דאנקן לאחד המרצים שלו, מארק לירי, מהפסיכולוגים הבכירים בעולם. הוא אפילו סייע לו בעבודת מחקר ששמה: "אגו-מניאקים, סנובים ונרקסיסטים: יחסים בין אישים כתגובה לאגואיזים מוגזם".
כן. האיש שפתח את עיניו לרווחה אבל חתם את פיו ופניו מולנו במשך כמעט שני עשורים, כתב דווקא על זה. זה בערך כמו שקובי בראיינט יכתוב תזה על "שיתוף במאה ה-21", או לברון ג'יימס על "צניעות בעידן המודרני".
למרות המחקר, ואולי בגללו – אחד מ-10 השחקנים הגדולים בכל הזמנים, הפאוור-פורוורד האולטימטיבי, אחד הכדורסלנים החכמים, מרתקים ומגוונים של המשחק – עזב ולא אמר דבר. הוא לא פרש לאחר מסע חוצה אולמות ומדינות, לא כתב פואמה מרגשת ולא הודיע על כך בתוכנית טלוויזיניות בת חצי שעה (כי מה, ישדרו 29 דקות פרסומות?). רק הודעה לקונית שיצאה מטעם סן אנטוניו.
אם היינו אוחזים כעת במכחול, היינו מציירים לכם חוף גדוש באנשים וילדים. איש איש ועיסוקיו. ובמרכז, 211 ס"מ פוסעים באיטיות לעבר הים בראש מכופף, בלי להזיז מבט, בלי להביע רגש. ממשיכים אל השקיעה הנעלמת. והאנשים סביב? ממשיכים בשלהם. אפילו לא שמים לב לענק הנעלם.
חיבוק עם כדורסל
הכינוי של דאנקן הוא "the big fundamental" – "היסודי הגדול" בתרגום עילג לעברית. קראו לו כך, תתפלאו, כי הוא היה יסודי. הוא היה יסודי בלימודי השחייה, עד שהפחד מכרישים בים הפתוח של איי הבתולה אילצו אותו לעבור לכדורסל. הוא היה יסודי בהבטחות שקיים לאמו לפני שזו מתה כשהיה בן 14. הוא היה יסודי עד מאוד בלמידת המשחק – 4 שנים במכללה, מהלך נדיר כיום.
הוא אסף את יסודות המשחק של הגדולים ביותר וחיבר הכל לכדי עילוי. קליעת חצי מרחק יעילה כמו קארל מאלון ופטריק יואינג, חוכמה של קארים, תנועה של האקים, מנהיגות של ביל ראסל ובשיאו גם דומיננטיות של שאקיל. הוא קלע עם הקרש, הסתובב על קו הבסיס, חסם, סגר לריבאונד, מסר, חטף, קלע עם הבאזר. הוא עשה הכל.
העובדה שמשך את הקריירה עד גיל 40, משכיחה מהדור הצעיר את העובדה שבמשך 11-12 שנים, הוא היה כמעט בלתי ניתן לעצירה. ואיך כולם יזכרו אותו? בזמן שכולם נלחמו על טבעות, היסטוריה או שואו – הוא רק חיבק את הכדור בשתי ידיים.
הקושי בלאהוב את דאנקן
אבל כדי להבין את גדולת דאנקן, צריך להעמידו אל מול מקבילו כל השנים – קובי בראיינט. הכישרון נוטה בבירור לטובת מספר 24, אבל במרבית האספקטים של הענף, של מושגי היסוד של הספורט, היתרון אצל מספר 21. כל שנותיו הוא לא האפיל על המועדון, אלא נתן לאחרים לצמוח עם 19 שנים בקבוצת צמרת ופלייאוף. כשטימי עוזב את הספרס, הם ימשיכו כאילו דבר לא השתנה. כשקובי עוזב, הלייקרס מרוסקת. ובמובן הזה – טים דאנקן הוא ביל ראסל של תקופתנו.
דאנקן וקובי גדלו בדור ה-X, עלו לגדולה בדור ה-Y ונפרדו מול דור הקליק. באף שלב דאנקן לא ייצג דור ולא הפך לפנים שלו כמו שהיה קובי. ועדיין – הוא היה השחקן הגדול בדורו.
כי קל מדי להתאהב בחיוך של מג'יק, ללכת שבי אחר הכריזמה של מייקל או המוחצנות של שאק וקובי. הקושי האמיתי הוא להתאהב באחד כמו טימי. והבעיה היא לא אצלו, היא אצלנו. זה אנחנו שלא מסוגלים להתאהב במישהו שלא מדבר אלינו. עד שהוא שובר לנו את הלב, כשהוא עוזב ללא מילים.
עקבו אחרי שרון דוידוביץ' בטוויטר או כנסו לעמוד שלו בפייסבוק .
