גם פלה לא יעזור: הקולנוע מחמיץ את הכדורגל
121 שנים עברו וענף הספורט הפופולרי עדיין לא הצליח לעשות את המעבר מכר הדשא למסך הגדול ולייצר קלאסיקה אחת להתגאות בה. הבריטים התעקשו, הברזילאים הפכו את הענף לתפאורה והאמריקנים, שכל כך מאוהבים בפוטבול ובייסבול, הפכו את הניסיון הבודד לקריקטורה
נערי פלא ברזילאים מלהטטים בכדור עשוי סחבות בחופי זהב אינסופיים, כשברקע קולות ירי מאיימים מן הפאבלה. אנדרדוגים בריטיים עם צווארון כחול מכלים את הכישרון שלהם בבקבוק ויסקי משובח. קייזר גרמני כרשע האולטימטיבי שלא בוחל באף שיטה, מכוערת ככל שתהיה, כדי לקרקע הולנדי מקפץ בהנאה. כמה איטלקים שנראים כמו דוגמנים ומשחקים כמו נידונים למוות. ואחד ארגנטינאי, ספק אינדיאני, שאוהב לשאוף את השטן, באותה שלווה בה הוא מתעתד לגעת עם ידו באלוהים.
"בונים תרבות ספורט" כתבות קודמות במדור:
לכו תבינו. 121 שנים של קולנוע. 86 שנים של מונדיאל. רוני קלדרון מבוזבז אחד. ואף אחד לא מצא זמן לעשות סרט מופת עלילתי אחד על כדורגל. די ברור, כפי שכבר בטח הבנתם, שלא חסר חומר. בטח לא ל"פה הגדול" מבוקה.
הרי סרטי אגרוף הם ז'אנר בפניי עצמו עם קלאסיקות נוסח "השור הזועם" (1980), "רוקי" (1976) זוכה האוסקר ואינספור אחרים. לכדורסל היו הצלחות רבות משלו עם סרטים כ"ימים של תהילה" (1986) ו"יש לו את זה" (1998) כמכתיבי הז'אנר מחד, ומאידך סרטי פולחן כ"גברים לבנים אינם יכולים" (1992) ו"מעל לטבעת" (1994). הפוטבול ייצר את "ג'רי מגווייר" (1996), "אורות ליל שישי" (2004) ו"לזכור את הטיטאנים" (2000), ועוד רבים אחרים.
הבייסבול, משאת ליבם של האמריקאים, סיפק בין השאר את "מעריצה צמודה" (1988) ו"שדה החלומות" (1989), ולאחרונה אף את "מאניבול"(2011) המופתי. אפילו לגולף יש את "משחק החיים" (2000) הפילוסופי עם מאט דיימון ו-וויל סמית', כי הרי ברור ש..."גולף הוא עניין של יותר מחיים ומוות", מייקל ג'ורדן אמר את זה ב"ספייס ג'אם", לא?
עצור, עצור, עצור. נו , אתה לא רציני. לכדורגל יש את הסרט הזה... נו ההוא עם פלה וזה שנראה כמו מוטל'ה. סטאלון, נו. איך קוראים לזה? נו ההוא עם הנאצים, והבריחה, והכדורגל... "הבריחה לניצחון". איזה סרט בונבוניירה. מלמיליאן של סרט באמת. והעלילה... איזו עלילה... הם בורחים בסוף, לא? אה, לא זוכר. אבל סרט מעולה.
לא קולנועי, לא אמריקאי, לא מעניין ולא במקרה
"תראה, מרבית סרטי הספורט נעשים בארה"ב, ושם ממילא כדורגל אינו מהווה ספורט מרכזי", אומר ד"ר שמוליק דובדבני, מבקר הסרטים של ynet ומרצה לקולנוע. "הכדורגל, בניגוד לפוטבול למשל, נתפס כמותג בריטי. ואכן הבריטים ייצרו יותר סרטי כדורגל כ"קדחת המגרש" ו"שחקי אותה כמו בקהאם".
עם זאת, אין סרט מיתולוגי אחד של הז'אנר, אין קלאסיקה. התחושה שלי כצופה, ואני אינני חובב ספורט" מוסיף דובדבני, "היא שגם במשחק הכדורסל וגם במשחק הכדורגל יש יסוד שהוא לא קולנועי. בעוד שתחרויות אגרוף הן מאוד קולנועיות, עם המועדונים האלה והמתאגרף שיושב על השרפרף, ויש בהן יסוד אינדיווידואלי".
"כדורגל וכדורסל הם משחקים יותר שיתופיים, באחד (כדורגל) המטרה (לכבוש) כמעט אינה מושגת לאורך פרק זמן 90 דקות, כמעט כמו של סרט, ואילו בשני (הכדורסל) המטרה (לקלוע) מושגת יתר על המידה".
אבל האמריקאים ניסו. בכל זאת שוק ענק של חובבי הענף, רק לאסוף את הדולרים מהרצפה, לא ניקח? כך הגיח לעולם "הבריחה לניצחון", בבימויו של אחד מגדולי הבמאים האמריקאיים, ג'ון "אבא של אנג'ליקה" יוסטון ובכיכובם של שחקני עילית כמייקל קיין ומקס פון סידוב, שובר קופות מקצועי כסילבסטר סטאלון ועד לאושיות כדורגל כפלה, בובי מור ואוסבלדו ארדילס.
אפילו עלילת הסרט - משחק ה"אסירים נגד סוהרים" - כבר נוסתה בהצלחה ב"משחק מכור" (1974) בכיכובו של ברט ריינולדס. בקיצור, 'הבריחה' לא היה יכול להפסיד, והוא גם לא הפסיד, לפחות לא במונחים כלכליים (הכניס 27 מיליון דולר על 11 מיליון דולר השקעה), אך משהו בכל זאת לא עבד שם. ובכן, כל עניין הכדורגל הזה...
הניסיון לתפור על כדורגל מעין סיפור מסגרת על נאצים נגד אסירי מלחמה במחנה ריכוז, מצליח ליצור זילות של זוועות מלחמת העולם השניה ובמקביל לייצר מעין מעשיית כדורגל לא אמינה. כאילו הספורט עבר מעין פילטר של אמריקניזציה ורגשנות יתר, והוא אינו מספיק כשלעצמו כדי להחזיק את הצופה גם בלי קריקטורות של נאצים וג'י איי ג'ו.
כפי שהזכיר דובדבני, כדורגל וכדורסל הם ענפים קבוצתיים, וככאלו הם מתרחקים מהקונפליקט האישי שכל כך אהוב במדיום הקולנוע. ובכל זאת, אם האמריקאים הצליחו לקחת ענפים קבוצתיים כמו פוטבול, שבו מרבית הזמן פני הכוכבים מכוסים, או משחק כמעט נטול יצירתיות כבייסבול, והפכו אותם ליצירות אמנות קולנועיות, אז כנראה שגם הכדורגל יכול, הם פשוט לא הצליחו עדיין להבין איך.
מצד שני, יש מספיק תעשיות קולנוע חזקות אחרות בעולם, אומות אובססיביות על כדורגל שיצרו קלאסיקות קולנועיות, לאן הן נעלמו?
לא עובר מסך
אחת הטענות שנתקלתי בשיחותיי עם אנשי מקצוע, הייתה שכדורגל פשוט לא יושב טוב על הפריים. זה לא אתה, זה אנחנו. המצלמה תופסת פריימים ביחס מסוים ולצלם 22 שחקנים שמתרוצצים אחר כדור במגרש שגודלו כ-100 מ' אורך על כ-75 מ' רוחב נשמע בעיקר כמו הסיוט של כל במאי.
תלך על הפנים של השחקן, ואתה מאבד את הרגליים והכדור, תנסה לתפוס את כל הסיטואציה ובקושי תצליח להבדיל בין השחקנים. מגרש הכדורגל מקטין כוכבים, בדיוק ההיפך מאיך שמסך הקולנוע אוהב אותם. מה חשבתם שפלאיני סתם גידל ליפה, ואיך נראה לכם צמחה הכרבולת של ניימאר? לא פשוט בשביל תעשיה שאוהבת את הפנים המדממות של דה נירו אחרי קרב אגרוף ושל פול ניומן משחיל כדור שחור לכיס הפינתי.
אבל הבריטים לא יוותרו על הכדורגל שלהם. הם יכניסו אותו לקולנוע ויהי מה, ואם הוא לא מצטלם טוב, אז הם פשוט לא יצלמו אותו, אלא ידברו עליו והרבה. "אהבה על הדשא" (Fever Pitch, 1997) שמבוסס על ספר כדורגל שיש אנשים שלא אוהבים ולא מתקיים כמעט על הדשא (תודה למפיצים הישראליים, אנחנו עוד נחזור אליהם), מראה כדורגל בדיוק כמו ש-99 אחוזים מאיתנו מכירים אותו, מהיציע ומהטלוויזיה.
הסרט שמתלבש על ז'אנר הקומדיה הרומנטית, מתאר את פנטזיית אוהד הכדורגל המושלמת, רווק מרושל ואובססיבי לארסנל, שמשום מה הקולגה היפהפייה שלו רודפת אחריו, גם כשברור לה שהוא יתרום לטוני אדאמס כליה לפניה. קלאסיקה לשוכני המרתפים.
הטירוף נמשך עם "Mike Basset, England Manager" מ-2001, אחד מסרטי הכדורגל הכי טובים שנעשו... אה רגע, לא שמעתם עליו? אולי משום שבארץ הוא נקרא, כנראה כדי להקל על קהל היעד, בשם האלמותי "מייק באסט מנהל את אנגליה".
אז לא, לא מדובר בדרמה כבדת משקל על ראש ממשלה מדאונינג 10, אלא דווקא על מנג'ר נוריץ' החביב ממרכז הטבלה, שמקבל את המשרה הבכירה במדינה, הלא היא מנג'ר נבחרת אנגליה. באסט נבחר אחרי עונה בינונית, פשוט משום שוועדת האיתור לא הצליחה לאתר מישהו מתאים יותר (נשמע מוכר?).
הפרודיה המטורפת הזו חוגגת על חוסר הפרופורציה בו תופסים הבריטים את הכדורגל שלהם, ועל הקטסטרופות האופפות את שחקני הנבחרת. סרט כדורגל שבקושי רואים בו כדור, אבל רק משוגעים לדבר באמת יבינו אותו.
הבריטים אף הביאו לעולם את "בלי חוקים" Green Street Hooligans) 2005), בו פרודו משר הטבעות, הלא הוא אלייז'ה ווד האמריקאי, מגלה את מורדור של הכדורגל, הלא הם יציעי האולטראס האנגליים. על אף העובדה שמדובר בסרט מוצלח, שוב היו אלה היציעים שהיו במרכז ואילו הדשא... קדחת. ניסיונות לרדת אל המגרש כמו ב"בסט" (Best, 2000) נראו בעיקר כמו חיקוי עלוב של המקור.
אם כן, הבריטים ייצרו סרטי כדורגל מוצלחים. אבל לא הצליחו לצלם כדורגל מהפנט. הכבוד הזה שייך באורח די מפתיע דווקא לסרטי כדורגל אנונימיים יחסית.
אחד מהם, ברזילאי בשם "Heleno" מ-2014, מגולל את סיפורו של 'הנסיך המקולל', הלנו דה פרייטס, אחד מכוכבי הכדורגל הגדולים של ברזיל בשנות ה-40, ששרף עצמו באודיסיאה שנעה בין כיבוש שערים, נשים ועישון בשרשרת. קוקטייל שהביא אותו למוות טראגי בגיל 39 בבית חולים לחולי נפש.
הלנו, ש'מצולם' בשחור-לבן עוסק לצערנו יותר בהתפוררות האישית של האיש ופחות בקריירת הכדורגל שלו. קטעי הכדורגל המועטים יחסית בסרט, שאורכו כמעט שעתיים, משולבים בתודעתו של הלנו המעורער ומצליחים לתפוס כדורגל כמו שהוא צריך להיות, מרתק בהילוך איטי, ועם אופרה ברקע (אולי יואב כץ בכל זאת מבין משהו).
עם זאת, הבמאי מקמץ בכדורגל ובמקום ליצור את גרסת הכדורגל של "השור הזועם", אנחנו מקבלים דרמה מתקתקה בתחילת הסרט, קשה ומלנכולית בשאר הזמן ובעיקר חסרת אחידות ודי חונקת.
אובד בתרגום, לא של שפה, של תרבות
סרטי כדורגל דוברי פורטוגזית, ספרדית, גרמנית, עברית ועוד הופקו בעולם, אך אף אחד מהם לא הצליח להתבסס במיינסטרים העולמי. אמנם קטעי כדורגל הופיעו בהצלחה בסרטים מפורסמים כ"עיר האלוהים" הברזילאי ו-"הסוד שבעיניים" הארגנטינאי, אך הכדורגל היווה בהם מעין תפאורה לסצנות ספיציפיות. סרטים שהתמקדו בעיסוק בענף לא ממש הצליחו לשבור את חומות השפה.
התשובה למחסום זה קשורה ככל הנראה דווקא במאפיינים תרבותיים השונים בהם בא לידי ביטוי הכדורגל בכל חברה. ספק אם "מייק באסט" שנראה כמעין המחזה של עמוד השער של הצהובונים בבריטניה, יכול לדבר אל ההמונים בדרום אמריקה, הקודים התרבותיים אליהם הוא פונה יתפספסו לגמרי.
וספק אילו סרטים כ-"Bolieros- Era uma Vez o Futebul" (כדורגלנים - היה היה בכדורגל) הברזילאי המבריק מ-1998, הקומדיה המקסיקנית "רודו וקורסי" (2008, Rudo y cursi) ו-"Hermanos" (אחים) העגום מ-2009, המייצגים את הכדורגל כמעין מפלט אחרון אל מול הגזענות, האלימות והעוני בחברה, יכולים למשוך את הציבור הבריטי.
מספיק לצפות ב"נס של ברן" (Das Wunder von Bern, 2003), דרמת חניכה של ילד גרמני העוסקת במירוק גאוותה של גרמניה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, דרך הניצחון במונדיאל 1954, כדי להבין שמה שמרגש ציבור אחד במערב אירופה, עלול לגרום לתחושות אחרות לגמרי במדינה קטנה במזרח התיכון.
ומצד שני, ספק אם הגרמנים, הברזילאים או המקסיקנים, יהיו מסוגלים להתחבר לקונפליקט המתרחש בנפשו של שלומי חזי, אותו בועט מוכשר מהסרט הישראלי "בית"ר פרובנס" (2002) שכל כך
אוהב כדורגל, שכל עניין צה"ל הזה פשוט לא בא לו בטוב (מישהו אמר ברק בכר?).
באופן אירוני, "גול" (2005, Goal) שהיווה ניסיון לייצר סרט שהוא מעין גרסת מגדל בבל של כדורגל, על כדורגלן מקסיקני צעיר בצעדיו הראשונים באנגליה, מריח ממתקתקות יתר ובמילה אחת פשוטה: משעמם. יכול להיות שבמידה מסויימת הטרגדיה של סרטי הכדורגל, היא גם במובן מסוים הברכה של הכדורגל כמיצג של התרבות. הם כל כך קשורים אליה בכל מדינה, שהם פשוט לא ניתנים לתרגום.
לפנייה לכתב/ת 
