כולם שואלים אותי: מדוע הדר רקם על רצועת נשקו את הביטוי "עוז וענווה"? כיצד הגיע ביטוי הלקוח מפיוט עתיק שעבר מדור לדור במשך אלפי שנים, ממש, לשירות הקרבי של מפקד צוות בסיירת גבעתי?

כשהגיעו פעם ראשונה למטווח, סיפרו חייליו של הדר, לא מצאו את מספר המחלקה. היה שלט של מחלקה אחת, היה שלט של מחלקה שלוש וכן הלאה. במקום השלט של מחלקה שתיים היה שלט שעליו היה כתוב "מחלקת עוז וענווה". לשאלות החיילים הסביר הדר כי זה מה שהוא רוצה שיאפיין את חייליו. וכך סיפר לנו, הוריו, אחד מהם: "הדר אמר לנו כי קל להיות גיבור וקל להיות עניו, הקושי הוא לשלב בין שניהם".

הדר ואחיו צור התגייסו יחד ובמהלך הטירונות וההכנה ללוחמים חיפשו ביטוי שייחד את הלוחם הישראלי ואת רוחו המיוחדת. הם בחרו בביטוי "עוז וענווה" ורקמו אותו על רצועת הנשק. "לא ידענו לרקום כמו שצריך", סיפר צור, "אז אמא הסבירה כיצד לרקום באותיות".

העוז הוא האומץ, היכולת לעשות את הבלתי אפשרי, היכולת לעמוד באתגרים, היכולת להתמודד עם עצמך בהצלחה. צור בני לימד אותי כי הביטוי "עזה כמים האהבה", מלמד כי העוז צריך לזרום בך כמים, לכבוש את כולך, לכבוש את פנימיותך – זו האהבה. זו התעוזה לבטא דבר גדול, דבר ישר, דבר אמיתי. העוז בצורתו זו מייצר את העדיפות שלך על פני אויבך, ומוציא מתוכך את מה שלא ידעת שאתה מסוגל לו.

׳¡׳₪׳™׳¨ ׳‘׳¨׳•׳ ׳–׳‘׳¨׳’

הענווה היא התכונה המאפשרת לך להעמיד עצמך מאחורי המטרה ובשירותה. הענווה היא היכולת שלא להעמיד עצמך לפני המטרה ושלא להשתמש בה לצרכיך. תכונה זו נרכשת מתוך ההכרה שהנך חלק ממשהו גדול, ממשהו נצחי. תכונה זו מתגבשת כשאתה בונה את אישיותך כך שתוכל להכיל ולכלול, לקלוט ולספוג ולבצע את הלא ייאמן. היא נובעת מהכרה בהירה ושלמה בדרכך, במוסריותך, בערכים המהווים את עצם היותך. הענווה היא התכונה שמאפיינת מנהיגים גדולים. "מי שימצא את העוז בענווה יפצח את הענווה, ומי שימצא את הענווה שבעוז יפצח את העוז", אמר צור.

רוח רעה מהלכת

עברו שנתיים מיום חטיפתו ונפילתו של הדר. ביום שלישי הקרוב נבוא אנחנו, אלה השואפים לעוז וענווה, לבית העלמין הצבאי בכפר־סבא כדי להביט אחד בעיני השני ולהתחזק.

בבית הקברות בכפר־סבא אתה ניצב בפני המצבות ואין לאן לברוח. שם אתה ניצב בפני הלוחמים ובפני הערכים המוחלטים הקובעים את חיינו. קבור שם סגן אלוף אהוד אלעד, מג"ד טנקים צעיר ומצטיין שתקף ב־5 ביוני 1967 את מתחמי רפיח, מוביל את טנק המג"ד בראש הכח, נפצע ומסתער, נפצע ומסתער, חשוף בצריח, מסרב להתפנות לאחור, עד שנהרג. הוא באישיותו מבטא את "עוז וענווה", צה"ל בחר לעטר אותו בעיטור העוז. לא רחוק ממנו קבור אל"מ דרור וינברג, לוחם נועז שנהרג בשנת 2002 כשיצא לחלץ תחת אש את חייליו בציר המתפללים בחברון. בעוז ובענווה.

ולידם דודיק קימלפלד, שנפל בשנת 1970 כשמחלקה מסיירת פארן של הנח"ל המוצנח יצאה לרדוף אחר חוליית מחבלים שירתה פצצות מרגמה לעין יהב וברחה לירדן. הסיירת יצאה בעקבותיהם נכנסה לתוך השטח הירדני, שם נורה דודיק, נפצע קשה ונהרג. ג'וני, חברו למחלקה, נשא אותו על שכמו כל הדרך חזרה. כי כך חונך בנח"ל המוצנח. לא משאירים חיילים מאחור. לידו צעד בוגי יעלון שיהפוך לרמטכ"ל הצבא ושר הביטחון במבצע "צוק איתן".

אלה הם הערכים שלנו, לחימה ללא פשרות, בעוז, נחישות לצאת לחלץ פצועים והרוגים, והבאת הלוחמים לארץ - יהיה מה שיהיה. צה"ל לא משאיר לוחמים מאחור. ההוכחות כולן שם, בבית העלמין בכפר־סבא. ממלחמת העולם הראשונה, המאורעות, מלחמת השחרור, פעולות האיבה, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, המלחמות שבין המלחמות ואסונות צבאיים, ועד מבצע "צוק איתן".

מבית העלמין הצבאי בכפר־סבא נזכיר את מה שמובן מאליו: צה"ל הוא צבא העם. בבסיס קיומנו עומדת התפיסה כי האזרחים הם המתגייסים להגן על המדינה בגופם. הנהגת המדינה, ובראשה ראש הממשלה, מפעילה את צבא העם על מנת להגן על העם. ראש הממשלה הוא המוציא אותם לקרב והוא המחזיר אותם הביתה. במדינה שבה קיים צבא העם, אין תוקף מוסרי להנהגה להוציא חייליה לקרב, אם אינה יכולה להחזירם, בכל מצב.

ישנה אמנה בין הלוחמים לבין מפקדיהם, ישנה ברית נצח בין הורי הלוחמים לבין הנהגת המדינה. הברית קובעת כי אנחנו לא משאירים את חיילנו מאחור, וכי אנחנו בתום הקרבות מחזירים כל חייל – חי, פצוע או חלל – למולדתו, לאדמתו, למשפחתו. ינקנו את זה. גדלנו על זה. חינכנו על זה, שרנו על כך והוכחנו זאת. כעת, השנה, הברית הזו הופרה. ההנהגה שלנו, ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה כולה מפירים אמנה זו כל יום.

"כשעלה השחר מן ההר", כתבה נעמי שמר, "אז אותך הבאתי אל הכפר". שנתיים לאחר שנסתיימה מלחמת "צוק איתן", מוחזקים שני חיילי צה"ל, סמ"ר אורון שאול מגולני, וסגן הדר גולדין מסיירת גבעתי בידי האויב שאינו מוכן לאפשר לנו להביאם לקבר ישראל. ואנו? האם אנו נכנעים לתכתיביו? האם אנו פוחדים ממנו? במשך שנתיים כשלה ממשלת ישראל להכריח את החמאס, האויב המושבע ביותר של הווייתנו בארץ ישראל, להחזירם.

מסר לעולם כולו

רוח רעה מהלכת בינינו, משביתה אותנו מעשייה, פוגעת בערכינו. אנו רואים את ההנהגה כל יום, אנחנו מדברים עם כולם ואנחנו יודעים להעיד. לאחר המחיר הכבד ששילמה מדינת ישראל לאויב כדי לשחרר חייל שישב בשבי חמש שנים, נכנסה ההנהגה לקיפאון. קיפאון ופחד. אל מול הצלחת האויב לגרום לנו לשלם מחירים קשים במשך 30 שנה ובמיוחד התקדים הרע האחרון, הפכה ההנהגה משותקת וחוששת.

משפחתי הציגה דרישה חד־משמעית כלפי הממשלה, דרישה האומרת שכדי שלא לשלם את המחירים שאותם דורש החמאס, עלינו להתעשת ולגרום לחמאס לשלם מחירים כבדים כדי שיחזיר את חיילינו וכדי שיפסיק לחטוף חיילים. ללא שינוי תודעתי זה, ימשיך החמאס לחטוף ואנו נמשיך לשלם. המשימה של ההנהגה היא לייצר מצב זה, והציבור ילך איתה, הציבור יתמוך בה.

אלא שהשיתוק שנוצר במנהיגות מונע כל הבנה של המצב. כולם מסתגרים בטענותיהם ומסבירים לנו מה לא לעשות, במקום להחליט מה כן לעשות. ראו איך אנו מצטיירים בעיני האויב כעת: נתונים לסחיטה. אין התניה של הסיוע ההומניטרי, אין התניה על שדרוג עזה, אין כל ניסיון אחר. הסיוע הזורם לעזה מזין את החמאס. ממשלת ישראל פוחדת להפעיל לחץ על אסירי החמאס בבתי הסוהר והם חוגגים שם, מכתיבים לסוהריהם כללים וכעת גם מעבירים מפקד כלא ממשרתו. זו התוצאה של השיתוק, של החשש. ההפך מעוז וענווה.

בכל משא ומתן על עזה, הבטיח למשפחתי ראש הממשלה, תנאי מוקדם יהיה החזרת החללים לקבר ישראל. לפני כל שדרוג של המצב ההומניטרי בעזה, הבטיח ראש הממשלה למשפחתי, תנאי מוקדם יהיה החזרת החללים לקבר ישראל. והנה בהסכם שחתם עם טורקיה, הפטרונית של החמאס, לא הצמיד את התנאי הזה לסיוע ההומניטרי שטורקיה תכניס לעזה. הכישלון הזה כבר מהדהד.

ביום שלישי שעבר, בעת הטקס לזכרם של חללי מבצע "צוק איתן" אמר זאת הנשיא רובי ריבלין. בקול צלול שנשמע היטב בכל ההר – השבת הבנים גולדין ושאול צריכה להיות חלק מכל משא ומתן. הנשיא גם ביטא מה שכל אב לחייל יודע, מה שכל אם שילדיה לוחמים חשה: "הדר ואורון יצאו בשליחות מדינת ישראל, ועל מדינת ישראל מוטלת המשימה, האחריות והמחויבות, להשיבם לביתם. משימה זאת היא חלק מהחוב המוסרי שלנו כלפי חיילינו. עלינו לוודא שכחלק מכל משא ומתן לפתרון המצוקות ההומניטריות ברצועת עזה, תעלה גם חובה אנושית זאת של השבת הבנים לגבולם".

אין זה מאבקה של משפחת גולדין או משפחת שאול, אמר הנשיא, זה עניין לאומי. זו בדיוק הייתה ההבנה של משפחתי בשיחותיה עם ראש הממשלה. השבת הבנים לגבולם הוא נושא הומניטרי והוא צריך לעמוד בבסיס כל הסכם הומניטרי. משפחת גולדין איננה מתנגדת להסכם הטורקי, להפך. אנחנו דורשים להתנות את הסעיף ההומניטרי בענייננו ההומניטרי, הערכי, המתחייב.

ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, הוא הצד המדיני בברית שבין המדינה לבין חייליה. הוא חייב להתנות תמיד את כל מה שקשור בעזה בהחזרת הבנים. חשבו מה היה המסר אם בסעיף ההומניטרי היה ראש הממשלה מכניס תנאי כזה! איזה מסר היה משדר ראש הממשלה לצבא ההגנה לישראל שלפניו מבחנים קשים בעתיד? איזה מסר היה משדר להורי החיילים, איזה מסר היה משדר למילואימניקים, חוט השדרה של העם הזה בביטחון, בכלכלה, בחינוך?! איזה מסר היה משדר לטורקים? למצרים? לעולם כולו?

לפני שנתיים, במוצאי שבת, העמידו רשויות המדינה את משפחתי במצב בלתי אפשרי. אני גאה על כך שהחלטנו בדרך של עוז וענווה, לעזור למדינה לסיים את המלחמה בראש זקוף כאומה. ואני גאה על כך שסמכנו על האנשים שהתייצבו אצלנו בשם הממשלה, בשם הצבא ובשם ההלכה, שר הביטחון, ראש אכ"א והרב הצבאי הראשי, שערבו לנו בשם הממשלה ובשם הצבא שהמדינה תשיב את הדר לקבר ישראל. ערבו לנו.

ביום שלישי הקרוב, בשעה 17:00 נתכנס כולנו, אנשי עוז וענווה, בבית הקברות הצבאי של כפר־סבא. נייסד את מסדר "עוז וענווה" כדי להחזיר את הערכים הנצחיים שלנו ולהעמידם בסדר העדיפויות הנכון. בכל תחום. משפחת גולדין מזמינה את כל מי הרואה עצמו שייך למסדר הזה, שייך לעולם הערכים הזה, לבוא לבית העלמין הצבאי. כולכם מוזמנים להביט אחד בעיני השני ולראות. לראות ולהבין שיש בכוחנו להחזיר את הערכים שלנו למקומם הנכון.