תמיד חשבתי שאנשים נורמלים לא בוגדים
עבורי, בגידות היו דומות מאוד לסמים: האמנתי שזו תופעה נדירה ומרושעת, ושזה קורה רק אצל קומץ מהאוכלוסייה, אצל אנשים ספציפים מאוד שסטו מדרך הישר. הייתי משוכנעת בכל ליבי שאנשים נורמלים, שפויים ושומרי חוק לא עושים את זה. ואז הגעתי לברלין
בדיוק ישבתי איתו וראינו את "קאפלינגס" הבריטית. הפרק עסק במצוקתו של סטיב מכך שבחורה יפה מפלרטטת איתו, בזמן שהוא בזוגיות עם אחרת. סטיב פחד שיישבר, ואילו שאר הדמויות הגבריות – ולמרבה הפלא גם הנשיות – הבינו את המצוקה ואת הסכנה הזו, ודחקו בו "להיות חזק".
לגלגתי לעצמי, "איזו עליבות של קשר יש להם. אם הוא צריך כזה חוזק בשביל לעמוד בפיתוי ולעצור את עצמו מלבגוד, סימן שהוא לא באמת אוהב אותה". "ממש לא", ענה להפתעתי הבחור איתו ישבתי. "אני מבין אותו. אתה לא יכול להבטיח לבת זוגך שלעולם לא תבגוד, אבל אתה כן צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להימנע ממצבים כאלה". "מה?", מחיתי, "זאת כזאת סכנה?! אבל אם הוא אוהב אותה...”.
"לא משנה כמה אתה מאושר בזוגיות שלך, תמיד צריך להיזהר מפיתויים", אמר והוסיף: "אם מישהי מהעבודה תזמין אותי לשבת איתה אחרי העבודה לבירה – גם בקטע אפלטוני, ובאותו הזמן תהיה לי חברה נניח, אני אסרב. לא רוצה להיכנס למקומות האלה". אני מניחה שהייתי אמורה לומר "כל הכבוד", אך במקום זה אמרתי "מה!" והתעצבנתי ממש.
אבל רגע אחד, כדתייה לשעבר זה לא היה אמור לחדש לי, כי כמו שנאמר "אין אפוטרופוס לעריות": צדיק או לא צדיק, כל אדם יתפתה ליצריות אם יהיה בחדר אחד לבדו עם אישה או שתיים. אבל עבורי, בגידות היו דומות מאוד לסמים: האמנתי שזו תופעה נדירה ומרושעת, ושזה קורה רק אצל קומץ מהאוכלוסייה, אצל אנשים ספציפיים מאוד שסטו מדרך הישר. הייתי משוכנעת בכל ליבי שאנשים נורמלים, שפויים ושומרי חוק לא עושים את זה.
בעבר כל כך פחדתי מסמים, עד שכשהיו מעשנים לידי משהו, הייתי סותמת את האף ועוברת למקום אחר. פחדתי שרק מלהריח את העשן אני אתמכר, עד שבתוך שבוע אמצא את עצמי מגולגלת בפינת הרחוב, מכוסה בריר של עצמי, כשמזרק משומש תקוע לי עמוק בתוך הזרוע. אפילו עברתי פעם ליד שדה שהצמחים שלו נראו לי כמו קנאביס (והכרתי את המראה מהתשדירים של הרשות למלחמה בסמים), אז סתמתי את האף בבהלה ורצתי מהר בכיוון אחר. כל אותו היום פחדתי שהנה, כבר התמכרתי לריח, אז אני מסוממת, מכורה. והנה, פתאום אני יושבת בפלורנטין, ומכל עבר אנשים מגלגלים ג'וינטים.
אני הולכת למסיבת חתונה ומסתבר שהאורחים (והחתן) לוקחים סם שאסור לי להזכיר, והכל נחשב לנורמלי יחסית, אבל בשושו. אגב, אם תשאלו איך ידעתי שזהו סם, ובכן, לא ידעתי. הציעו לי את זה במעין בקבוק של מים מינרלים ואמרו לי "רוצה קצת?". הם גם אמרו לי את השם שלו, אך הייתי בטוחה שמדובר במשקה אלכוהולי כלשהו. "אה, למה לא?" אמרתי, אני בקטע של להכיר משקאות חדשים, אני גם לא ממש שותה אף פעם, אז הנחתי שזה בטח איזה שוופס כלשהו, או וודקה עם גרגירים.
למזלי, אחד מידידיי הקרובים קלט אותנו וזינק לעברי. "רגעעע", שאג. "עשית פעם?".
"מה אתה קופץ?", אמרתי, "כולה שוופס".
"המממ, אוקיי", אמרתי.
"באמת", אמר וחיכה שאני אבין.
לא הבנתי.
"אני אוהב להיות במקום של נותן השירות. של זה שצריך לספק צרכים של מישהו. או מישהי...", אמר וחייך שוב. ניסיתי לזרום איתו. "אז... רוצה לעזור לי בתכנון הטיול?"
"את מעמידה פנים או מה?" התפלא.
"באמת שאני לא מבינה, תסביר לי", התנצלתי.
"אני אומר לך – אני אוהב שמנצלים אותי", אמר והתקרב אליי ממש. "אני אשמח אם תנצלי אותי. ותעשי בי שימוש, לכל צרכייך".
"אוקיי, אז הצעתי לך לעזור לי בטיול", אמרתי, די במצוקה. "מממ... אתה מתכוון אולי שאתה רוצה עמלות כספיות מהספר שאני כותבת על ברלין?", הוא בהה בי. "אני רוצה להיות העבד שלך, בקיצור".
גם את זה לקח לי זמן להבין (בכל זאת: אני), אבל כשהבנתי, הייתי בשוק. "אבל מה איתה? אבל מה עם זאת שאיתנו? אתם לא ביחד?!". "אה... אני אוהב עוד אנשים. אני כולי לא מספיק לאדם אחד. וחוץ מזה, היא גם ככה בצד השני של המועדון עכשיו, מסטולה ומאושרת". אוי אלוהים, חשבתי והאזעקות שבראשי החלו לצפצף. אז הוא שקרן, בוגדן וטינופת. איזה גועל של אנשים, איך אני אסתכל לה בעיניים עכשיו?! איזו טלנובלה, אני מתה.
"את חמודה איך שאת נלחצת”, הוא אמר וצחק. זה היה בשבילו מוזר – כמה שהסיטואציה הזו, של לשכב עם מישהו אחר כשאתה בזוגיות עמוקה, נראתה לי תלושה ורחוקה ונדירה. בגידות? זה הרי קיצוני כל כך! כשהייתי דתייה נלחצתי מאוד כשבעלה הטרי של חברה טובה היה מחייך אליי או שוקע איתי בשיחה, או – הצילו – נשאר איתי רגע לבד. הייתי נעשית קרה ומרוחקת, שחס וחלילה לא יראו אותי מפטפטת איתו בחביבות.
אני כבר מזמן הבנתי שכנראה שצריך תוקף לנישואים. נניח שיפוג תוקפם כל חמש שנים אוטומטית, וכדי לחדשם יידרש שוב הליך בירוקרטי מורכב. בדרך הזו אנשים ידעו שזה על זמן שאול ושלא ייכנסו לעיתים לדיכאון ש"מה, עם זה בחרתי לבלות את שארית חיי?”. בנוסף, יהיה צריך להתמודד עם האופציה הקלה לעזוב, או לבחור מרצון להישאר, לחדש את התוקף ולהקשיב לרגש המשתנה שלך.
וחוץ מזה, אם בגידות זה עניין נפוץ כל כך, למה אנחנו ממשיכים להיות מונוגמיים? כנראה שמאותה הסיבה שאנו לא רוצים שיבגדו בנו: כי אם אנחנו לא מספיק טובים, והם מצאו יותר טוב, הם לא יחזרו. אבל כשמתחתנים יש פה כביכול ביטחון, יש התחייבויות, מסגרת מגנה שתבטיח שהמונוגמיה הזמנית הזו לא תתפרק כל כך בקלות. כי על הרגש, הרי, אי אפשר לסמוך.
לפנייה לכתב/ת 
