מדליה אולימפית היא פסגת השאיפות של כל ספורטאי. זה משול לפרס נובל במדע, או לאקזיט בעולם היזמות. בספורט הכל מתנקז ליום אחד נתון שבו אתה על הבמה המרכזית, עיני כל העולם צופות בך ואתה יודע — כמו המתחרים שלך — שליום הזה לא יהיה מועד ב'.

כששגיא מוקי עלה אתמול על המזרון אפשר היה לראות מיד שהוא חזק בקרב, בריכוז שיא, כמו שצריך לעלות במשחקים האולימפיים. הוא השאיר מאחור את הפציעה והלחץ ועלה להילחם. שגיא עשה סיפתח של ניצחונות. האולם שהיה מלא בעשרות ישראלים שהגיעו במיוחד על חשבונם כדי לעודד את הנבחרת שלנו נתן לשגיא המון כוח. דגלי ישראל והעידוד הרב גם מהמשלחת הישראלית וגם מהחברים הפכו את היום הזה לחוויה אדירה. החברים שלצידי לא הפסיקו להתלונן על המתח שהג'ודו מייצר והלחץ הרב שמורגש גם בקהל וזה הזכיר לי שוב כמה חוויית הג'ודו היא עוצמתית, מרגשת וקשה להכלה אם לא צמחת לתוך זה.

בג'ודו כל תנועה נחשבת, כל התעלות יכולה להביא את הניצחון וכל טעות קוברת לך את החלום. שגיא ניצח שלושה קרבות בהחלטיות אבל בחלק השני של היום דעך מעט. שגיא מוקי הוא חמישי בעולם, בין חמשת הג'ודוקא הטובים בעולם בתחומו. נכון, הוא פספס את המדליה אבל הוא העניק למשלחת הישראלית בריו, לציבור בישראל, לצוות הקרוב אליו ולמשפחתו התומכת ללא סייג רגעי שמחה וגאווה אדירים ואני מאוד גאה בו, באורן סמדג'ה מאמנו ובכל המערכת האדירה התומכת באיגוד הג'ודו בוועד האולימפי ובמינהל הספורט. היום יום חדש, יום שבו ירדן ג'רבי המחוננת תעלה על המזרון בריו עם רוח גבית אדירה של מה שחווינו כאן באולם. יחד איתה ימשיכו את התחרות הגולשים, השחיינים ודודי סלע. באולימפיאדה מתחרים 16 יום. 16 ימי תהילה ומתח לצד אכזבות או הצלחות הם לבעלי לב חזק.