"אם אני משווה את הסיקור התקשורתי שקיבלו הג'ודו וההתעמלות האמנותית, יחסית לזה שקיבלה האתלטיקה, אז ההישג שלי – מקום חמישי בגמר אולימפי בקפיצה משולשת – לא קיבל את התהודה שמגיעה לו. עם כל הכבוד, אתלטיקה היא מלכת הספורט ואחד האירועים הנצפים ביותר באולימפיאדה, לכן אני חושבת שהגיע לי מקום גדול יותר מאשר אזכור, אפילו לא בכותרת, באיזה עמוד פנימי בעיתון. זה ממש לא היה פרופורציונלי למה שעשיתי על המסלול".

הדוברת: האתלטית חנה קנייזבה־מיננקו, שהישג השיא שלה באצטדיון האולימפי בריו, שם הזיזה הצידה את אסתר רוט־שחמורוב (מקום שישי בגמר המשוכות במונטריאול 1976) - נבלע בין מדליות הג'ודו של ירדן ג'רבי ואורי ששון.

"אני לא יודעת מאיפה זה נובע, גם אף פעם אין לי טענות לתקשורת, אבל ספציפית אחרי הגמר האולימפי, אני חושבת שהיו צריכים לתת לי יותר במה ולפרגן על ההישג שלי", מתרעמת קנייזבה־מיננקו. "מקום חמישי באולימפיאדה, אחרי הישגים של מקום שני בעולם ושני באירופה, זה לא משהו שהולך ברגל. אני חושבת שבכלל הסיקור בארץ של ספורטאים אולימפיים צריך להיות נרחב יותר ולא רק במהלך המשחקים האולימפיים. אנחנו כל הזמן בתחרויות, מביאים הישגים וכבוד למדינה, עובדים טוטלית וקשה, ולכן אנחנו שגרירים ראויים".

לא מדובר פה רק באגו. החשיפה חשובה לקנייזבה־מיננקו גם משיקולים נוספים. "אני בעצמי מסתדרת כי יש לי מזל שעוזרים לי אנשים טובים, אבל אני לא יודעת אם אתה מכיר את הסיפור על המאמן שלי", היא אומרת ומספרת כיצד מאמנה, אלכס מרמן, נאלץ לעבוד כמורה לחינוך גופני בתיכון כדי להתפרנס. "למעט בשנה אולימפית, אני עושה את אימון הבוקר לבד כי הוא עסוק בבית הספר. ואם הוא בטיול, אז בכלל אני מתאמנת לבד באותו יום. אין בארץ מקצוע שמוגדר כ'מאמן אתלטיקה'. ואני צריכה מאמן פעמיים ביום לאימונים שלי, לא רק אחרי הצהריים. מאמן שיבוא איתי לתחרויות. והנה, בסוף השבוע הזה הייתי אמורה להתחרות בלוזאן ב'ליגת היהלום', אחת היוקרתיות ביותר בעולם, אבל התיכון של המאמן שלי בכפר־סבא לא אישר לו לצאת לתחרות בגלל ההכנות לפתיחת שנת הלימודים. אז אני לא נוסעת.

באולימפיאדת ריו. "במוקדמות הרגליים שלי הרגישו כבדות"

"חשוב שיבינו: לעזור לו להתפנות לאימון אתלטית מהטופ בעולם, זה לעזור למדינה. אנחנו גם מדברים על הכשרת הדורות הבאים באתלטיקה. לפני ההשקעה במתקנים צריך מאמנים מקצועיים שיעסקו רק בזה. כך נבנה תשתית. כל מאמן טוב יכול להכשיר עוד דור שלם, כך גם אלכס מרמן אם רק היו נותנים לו את הכלים".

החודשים המטורפים בחיי

השנה שעברה הייתה הטובה ביותר שלה: זכייה במדליית הארד באליפות אירופה באולם, שבירת השיא האישי והשגת תואר היסטורי עבור מדינת ישראל - מדליית כסף באליפות העולם בסין (עם התוצאה 14.78 מטר) ועוד מדליית כסף באליפות אירופה באצטדיון (14.51 מ'). אבל לאולימפיאדת ריו הגיעה קנייזבה־מיננקו כמעט בנס: למרות שבסביבתה ניסו להמעיט בחומרת הפציעה בכף רגלה, בחודש מארס נאלצה האתלטית לעבור ניתוח בפינלנד ונזקקה לקביים כדי ללכת.

"חמשת החודשים האחרונים היו המטורפים בחיי. ביוני עוד חשבתי שאולי לא אסע בסופו של דבר לריו. לא הייתי מוכנה בשום אופן לנסוע כתיירת וסתם לקפוץ כדי להגיד שהייתי באולימפיאדה. זה ממש לא היה קורה. לא איתי", היא אומרת. "אחרי הניתוח, השיקום והפיזיותרפיה הלכו טוב ועשיתי הרבה אימונים מדויקים – אבל בלי שום קפיצות. שתבין, רק בסוף יוני, חודשיים לפני האולימפיאדה, התחלתי לעשות ספרינטים ולרוץ, וגם זה הודות לעבודה המעולה של כל הצוות שלי".

עם יוסיין בולט. "האווירה בריו הייתה משוחררת"

למרות הפציעה, כבר בתחרויות הראשונות נראה היה שהיא חוזרת לעצמה. "הזכייה במדליית הכסף באליפות אירופה נתנה לי הרבה ביטחון. הגעתי לאולימפיאדה עם שתי תחרויות בלבד השנה, אבל עם אמביציה בשמיים לעשות את הטוב ביותר".

ואכן, גם בברזיל קנייזבה־מיננקו לא ויתרה לעצמה. "בילינו הרבה זמן בהכנות בסאו־פאולו ויומיים לפני הקפיצה הגענו לריו. האמנתי שאגיע לגמר. ההכנות של המאמן והפיזיותרפיסטית שלי, מיה קלה, היו מאוד מפוקסות ונכונות, ואני, עם השריטות שלי שהכל חייב להיות כמו שצריך עד הסוף, לא סטיתי מהתוכנית לרגע. למרות שגימגמתי במוקדמות ודורגתי במקום שמיני, לא להיות בגמר לא היה אופציה מבחינתי".

ההתחלה בריו לא בישרה טובות. בשתי הקפיצות הראשונות בשלב המוקדמות פסלה קנייזבה־מיננקו ורק בקפיצה השלישית הגיעה ל־14.20 מ' ועלתה לגמר.

"התחרות הייתה לא קלה מבחינתי", היא מודה. "בשלב המוקדמות הרגליים שלי הרגישו קצת כבדות. התחרות הייתה בתשע וחצי בבוקר ובחמש כבר קמתי לחימום. הגעתי לתחרות פחות חדה. משהו שם לא עבד – אולי זה שהייתי יותר מדי זמן בסאו־פאולו בציפייה לתחרות. אבל בסופו של דבר, אחרי הרבה מתח, עליתי, וזה מה שהיה חשוב מבחינתי.

"יכול להיות שזה נבע מהלחץ שהיה עליי. באולימפיאדה הקודמת הייתי ילדה וחלק ממשלחת מאוד גדולה. זה נראה לי כמו לפני מאה שנה. עכשיו, באולימפיאדה הזו, הרגשתי את כובד האחריות, הבנתי שהפעם אני לא עוד אחת במשלחת, אלא כזו שיש ממנה ציפיות, ורציתי לעמוד בהן כדי לשמח את המדינה כולה. אני הרי מבינה מה זו מדליה באתלטיקה, זה הדבר הכי גדול שאפשר".

תשאל את אסתר שחמורוב

בגמר קנייזבה־מיננקו אמנם שיפרה כמעט בכל קפיצה את השיא העונתי שלה, אבל סיימה בסופו של דבר במקום החמישי עם תוצאה של 14.68 מ' – במרחק של 6 ס"מ מהפודיום. הקזחית אולגה ריפאקובה, שהייתה האלופה האולימפית בלונדון, הייתה זו שקטפה את הארד עם 14.74 מ', אחרי הוונצואלית יולימאר רוחאס שקפצה 14.98 מ' וקיבלה את מדליית הכסף. מדליית הזהב הגיעה לקולומביאנית קתרין איבארגואן, שקפצה 15.17 מ'.

איך הרגשת?

"הגמר הזה היה אחת מתחרויות הקפיצה המשולשת החזקות שאני זוכרת בקריירה שלי. פייט רציני. והתוצאות גם היו ברמה מאוד גבוהה. הרגשתי טוב ונתתי מאתיים אחוז - את המקסימום. במצב נורמלי התוצאה הזו הייתה מספיקה למדליה, וחבל שפיספסתי את הארד בגלל הפרש בגודל של ליפסטיק. בהתחשב בכל מה שעבר עליי בחצי השנה האחרונה 14.68 מ' זו תוצאה מעולה וכנראה שזה כל מה שהיה לי באותו יום. אני מאוכזבת שזה לא הספיק למדליה, אבל זה טיבו של הספורט.

"רציתי מאוד את המדליה. בשביל כולם. בשביל עם ישראל. בשבילי. לישראל כבר מגיעה מדליה באתלטיקה, אבל הפציעה הפריעה לי. עם כל זה, עזבתי את התחרות בתחושה שהטובות ביותר ניצחו ואני חמישית לערב הזה, לפחות עד לפעם הבאה – והיא תגיע".

כבר השארת את האכזבה מאחורייך או שזה עדיין רודף אותך?

"אסור להסתכל אחורה. עשיתי באמת את המקסימום ולכן אני שלמה עם עצמי. אני מסתכלת רק קדימה. החלטתי להתחרות בתחרות 'ליגת היהלום' בעוד שבועיים בבריסל. אני כבר מחכה לאליפות העולם 2017 בלונדון, יהיה בה הפנינג גדול, ואז כמובן המשחקים האולימפיים ביפן".

אז את בונה על טוקיו.

"ברור. לא אמרתי את המילה האחרונה. גם המתחרות שלי יודעות את זה. ואני כאן כדי להזכיר להן את זה מקרוב".

איזה לקחים הפקת מהתחרות בריו?

"כשאני חושבת על ריו, הלקח היחידי שחשוב לי להפנים זה להקשיב עוד יותר לגוף. לזהות בעיה ולא להיות גיבורה ולהמשיך פצועה עד למצב שאני כבר לא יכולה לדרוך על הרגל, כמו שקרה לי השנה. אני חייבת להגיע למעמד כמו אולימפיאדה אחרי עבודה של שנה מלאה ונקייה, בלי פציעות, ואז יראו את חנה האמיתית. האמת, זה היה פשוט ביש מזל. עשיתי הכל נכון, ואף אחד לא רוצה או מבקש פציעה".

במהלך התחרות יש דיאלוג ופרגון בין הקופצות, או שכל אחת לעצמה?

"בתחרות עצמה אין שום פרגון. זו מלחמה. אנחנו כמו כרישים אחת לשנייה, כל אחת רוצה לנצח, אין אפילו סמול טוק. אנחנו מוחאות כפיים לקראת הביצועים האחת של השנייה, אבל בלב רוצות רק לנצח. כל אחת ממש רוצה את זה לעצמה".

את מכירה את הקולומביאנית קתרין איבארגואן שזכתה במדליית הזהב?

"יש לנו כבוד אחת לשנייה והיא בכושר שיא. באליפות העולם בבייג'ינג הייתי לצידה על הפודיום עם מדליית הכסף כשהיא לקחה את המקום הראשון, אבל היא באמת בכושר אחר כבר כמה שנים. אני מאוד שמחה שהיא קיימת. זה רק מעלה לי את המוטיבציה לקפוץ רחוק יותר ולשנות את מעמדה. יש זמן. היא בת 33, ובמשולשת משתפרים עם השנים".

ההישג שלך בריו הופך אותך לאתלטית הישראלית בעלת הדירוג הגבוה ביותר אי־פעם במשחקים האולימפיים. מבחינתך, את האתלטית הטובה בהיסטוריה של ישראל?

"אני לא חושבת אם אני הכי גדולה או לא, זה אף פעם לא עניין אותי ולא עלה במוחי. תשאל את אסתר רוט־שחמורוב מה היא חושבת, היא אייקון אתלטיקה אמיתי. המטרה שלי תמיד להיות יותר טובה וכמובן הכי טובה שאפשר. בספורט. בחיים. כמודל. לעבוד ברצינות ולעשות את המקסימום. וכן, חשוב לי מאוד להיות חלק מההיסטוריה וההישגים של ישראל. אני שמחה שאני שם. גם חשוב לי מאוד לשמש דוגמה חיובית כדי שצעירים ילכו בדרכי וייכנסו לאתלטיקה. זה הבסיס לכל ספורט. גם כדורגל. זה חייב לבוא ולגדול מגיל צעיר. אז בואו!"

גם ילדים וגם לקפוץ

קנייזבה־מיננקו (26) נולדה בשם אנה בפריאסלאב־חמלניצקי בברית־המועצות (כיום באוקראינה) למשפחה נוצרית – אמה, ולנטינה, עובדת דואר, ואביה, ויקטור, גמלאי מהצבא האוקראיני. בגיל שמונה החלה להתאמן בריצה. "התחלתי ממש בבית הספר היסודי", היא מספרת. "הייתי טובה בספורט. רציתי תמיד להתחרות. בעיקר מול בנים. ותמיד רציתי לנצח. המורה שלי לספורט עודד אותי לעבור לקפיצות ומשם עברתי לקפיצה משולשת כי ממש אהבתי את המקצוע. כשהייתי בת תשע הגיע לבית הספר שלי מאמן אתלטיקה שהבחין בי והזמין אותי לאימון ניסיון. קפיצה משולשת היה המקצוע הראשון והיחיד שלי באתלטיקה. מגיל 15 הבנתי שאני טובה ורוצה להמשיך להשתפר ולהתאמן ברצינות".

כבר בגיל 16 זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה במסגרת תחרות בתי ספר בינלאומית בסלוניקי, יוון. ב־2007 זכתה במדליית כסף באליפות אירופה לנוער בהולנד. בשלוש התחרויות המשמעותיות הבאות סיימה במקום הרביעי: ב־2008 באליפות העולם לנוער בפולין, ב־2011 באוניברסיאדה בסין, וב־2012 במשחקים האולימפיים בלונדון, שם ייצגה עדיין את אוקראינה.

באותה שנה, באליפות העולם באתלטיקה באולם שנערכה באיסטנבול, הכירה במהלך האימונים ספורטאי ישראלי ממוצא יהודי, אנטולי מיננקו (אלוף ישראל בקרב עשר; 2010 ו־2011) שעלה לארץ מקזחסטן. כחודש לאחר האולימפיאדה של 2012 היגרה קנייזבה לישראל בעקבות מיננקו והשניים נישאו בסוף אותה שנה. במאי 2013 קיבלה אזרחות ישראלית ופה היא מתאמנת במועדון מכבי תל־אביב.

"התאהבתי באנטולי, ומכיוון שהוא ישראלי שחי ועובד בישראל, זו לא הייתה כלל שאלה איפה נגור", היא מחייכת. "הלכתי בעקבות האהבה ובעלי בלי לחשוב על מה אני מוותרת אלא מתוך אהבה ואופטימיות. ידעתי שיהיה בסדר. והנה, צדקתי. אני ישראלית טוטלית. פשוט. השפה, התרבות, המוזיקה שאני אוהבת, הים, האוכל, החגים, השבת, אפילו קידוש ביום שישי אנחנו עושים אצל המשפחה המאמצת שלנו כבר שלוש שנים רצוף".

ב־2013, באליפות העולם ברוסיה, התחרתה לראשונה כנציגת ישראל וסיימה במקום השישי. ב־2014 קבעה את השיא הישראלי בקפיצה לרוחק – 6.52 מ'.

בעונה הבאה שברה את השיא הישראלי שמונה פעמים בקפיצה משולשת והעמידה אותו על 14.78 – וזהו גם שיאה האישי.

המבקרים טענו כי בלונדון, תחת הדגל האוקראיני, סיימת במקום הרביעי ובריו רק במקום החמישי, כלומר לא הייתה פה התקדמות.

"נתחיל מזה שההישג כאן עבורי יותר חשוב כי ייצגתי את ישראל. אבל מי שאומר שבלונדון הייתי רביעית ועכשיו 'רק' חמישית, עם כל הכבוד, מפספס את המציאות. התוצאה שלי, של 14.68, הייתה יותר טובה מה־14.56 שעשיתי בלונדון. כזו תוצאה בלונדון הייתה מביאה לנו מדליה. אבל יותר חשוב - בהתחשב בזה שזו תחרות בינלאומית שנייה השנה, הקפיצה הפעם הייתה עבורי בערך בקילומטר יותר טובה מזו של לונדון. אני לא חושבת שמי שמבין יעז להגיד שעכשיו אני בכושר פחות טוב מלונדון או בכלל שאני לא בטופ העולמי עם אפשרות לסכן את הטובות ביותר. אני פשוט חלק מהטופ העולמי ומאיימת עליהן בכל תחרות".

איזה קשר היה לך באצטדיון ובכפר האולימפי עם הספורטאים הישראלים האחרים?

"לכפר האולימפי הגעתי רק יומיים לפני התחרות ושם כמובן הייתי בקשר עם כולם וזה כיף. מה שהיה חסר לי מאוד בסאו־פאולו זה להיות חלק מהנבחרת שהם כמו אחים למשימה. אני אוהבת להיות איתם.

"באופן כללי האווירה בכפר האולימפי בריו, בהשוואה למה שראיתי בלונדון, הייתה יותר משוחררת, זה היה יותר כמו הווי של מחנה אימונים. בכלל, אהבתי את ברזיל וגם את העם הברזילאי. הם מזכירים קצת בחום את הישראלים ואני הכי אוהבת את המזג הישראלי, אז כן, היה טוב. חבל שלא יצא לי יותר לתייר ולהסתובב, אבל זה עוד יקרה".

משלחות רבות התלוננו על התנאים, על גניבות בתוך הכפר האולימפי.

"כל הסיפור על הקצת בלגן והגניבות היה נכון. כל הזמן שמעתי שלקחו לאנשים משהו קטן פה ומשהו קטן שם. היינו על המשמר כל הזמן. אבל עם חיוך. זה ברזיל. אני אישית הרגשתי כל הזמן מאוד בטוחה. המאבטחים שלנו הם הכי טובים שיש בעולם, אז איך לא ארגיש בטוחה? מדליית הזהב שלי היא למאבטחים שלנו, ולישראלים בכלל".

איך הרגשת כשראית את המדליות של הג'ודוקאים הישראלים?

"הייתי בסאו־פאולו כשראיתי בטלוויזיה את אורי וירדן זוכים במדליות, וממש התרגשתי. אני מנסה להגיע לתחרויות קרה, בלי אמוציות, וזה ממש גרם לי להתרגשות. זה מדהים. איזה פייטרים. ממש לא קינאתי במדליות שלהם, להפך – הן רק דירבנו אותי לנסות לזכות בעוד מדליה עבור המדינה. ראיתי איך קיבלו אותם בשדה התעופה, פשוט הגיע להם. עוד לא יצא לי ממש לדבר או להיפגש איתם פנים אל פנים ולברך אותם. אבל זה יקרה בטוח בקרוב מאוד".

יצא לך לפגוש או לעשות סלפי עם בולט, פלפס, ביילס, לדקי ואחרים?

"בעבר יצא לי לעשות סלפי עם בולט ואחרים. את האמת, הפעם בולט כבר לא ממש חיפש אותי", היא צוחקת. "הוא כבר גדול מדי, אבל יש לי כמה תמונות מדליקות".

מה הלאה?

"בעיקר לנוח, העייפות שלי בעיקר מנטלית. אפילו עוד לא בחרתי יעד, אבל ברור לי שאני צריכה לנוח, להתרענן ולחזור לעניינים בצורה טובה יותר".

ומה לגבי משפחה? ילדים?

"משפחה? הרבה שואלים אותי. ברור שזה יגיע, אבל לא השנה. אנטולי ואני מדברים על זה, אבל ספורטאיות הן בחורות שמתכננות, אז גם אני מחשבת הכל. יש זמן. כשיהיו לנו חדשות מעניינות, אודיע. אני צעירה במקצוע של קפיצת משולשת. 26 זה גיל טוב, אז אני ממשיכה באתלטיקה, ומכיוון שאתלטיות במשולשת ממשיכות עד גיל 35 (ויש כאלו שיותר), אפשר לעשות גם וגם. עובדה שאמא לשני ילדים, הקזחית אולגה ריפאקובה, הצליחה לזכות בריו בארד. גם אני אצליח להקים משפחה ולהמשיך לקפוץ".