הרפתקאות מוטי בננה בהודו

יש עקביות מדאיגה בחוסר הרצון של מוטי מזרחי (הידוע יותר כ'מוטי בננה' או 'האדמו"ר מגואה') להצליח בחיים לפי מדדים נורמטיביים של בני אנוש רגילים, מה שאולי מוכיח סופית שמוטי מזרחי אינו בן אנוש רגיל.

היה אפשר לראות את זה למשל כבר לפני שנים רבות, כאשר היה עדיין בעליו של דוכן פלאפל מיתולוגי ברחוב בר־אילן בירושלים וסירב בתוקף להקליט באופן מסחרי את השירים המופלאים שלו למרות הביקוש, התחינות הרבות של הקליינטים הקבועים וסיכויי ההצלחה של השירים. היה אפשר לראות את זה שוב כמה שנים מאוחר יותר, כאשר השיר שחיבר במיוחד לכבוד עונת האליפות של בית"ר ירושלים ואיים להיות להיט ענקי שיקנה לו את עולמו, נגנז על ידו מכיוון שנעלב אז ממשה דדש - אז היו"ר הכל יכול של הקבוצה הצהובה.

מזרחי בפעולה(צילום ורפרודוקציה: רפי קוץ)

זה בולט במיוחד כמובן כשהחליט להתגרש והשאיר את הבית, חנות הפלאפל, האוטו, הרכוש והילדים בידי אשתו ונסע עם כמה מאות דולרים בכיס לחפש את מזלו בהודו. אבל אולי יותר מכל אפשר כמובן לראות את זה בקו האופנה שהשיק מזרחי (68) לאחר טריפ פירותי בגואה, שהביא לו מלבד שמו גם אלפי אנשים על החוף ההודי שלבשו בגאווה חולצות שהוא חתום עליהן שנושאות ציור של בננה. במקום להפוך את המוצר למותג חובק עולם שיכניס לו מיליונים הוא מסתפק עד היום במכירת כמה חולצות מזדמנות מדי פעם, רק כדי שיוכל להמשיך לחיות את חייו כרצונו.

כך, במשך שנים ארוכות מסרב מזרחי להיכנע למוסכמות, להתמסחר, לסטות מדרכו המיוחדת תמורת חופן דולרים. וכך, כמו דגי הסלמון ששוחים בחזרה הביתה במעלה הזרם אל מקום לידתם, גם הוא שב בכל שנה בחודשי הקיץ לבקר את אמו הקשישה ומתגורר בחדרו הישן בבית בפסגת זאב, חדר שמלא בבגדיו עטורי הבננות, בדיסקמן קשיש שמנגן את הלהיטים הישנים ובתמונות מפעם שבהחלט יכלו להיות עכשיו, כי אם יש מישהו שלא משתנה זה מוטי מזרחי.

עם החולצה המפורסמת (צילום ורפרודוקציה: רפי קוץ)

קשה למצוא היגיון וסדר ובטוח שלא התחלה או סוף בשטף הסיפורים האינסופי של מזרחי. סיפור מוביל לסיפור, כל שאלה או תהייה על קנקנו או על חייו מובילה לסיפור אחר, והביוגרפיה של האיש הולכת ומתערבבת כמו מגדל קלפים שנבנה בעמל ומתמוטט שוב ושוב.

ואם יש סיפור הגיוני שמוכיח את הבלבול שבו חי מוטי מזרחי, כמו גם את הבלבול של כל מי שפוגש אותו באשר לטיבו וטבעו, זה הסיפור על מפגש כואב שלו מלפני מספר שנים עם תיירת יפנית שלבשה חולצה של מוטי בננה - פרי מוחו הקודח.

הוא ישב מולה בקופי שופ והצביע על החולצה ובאנגלית עילגת אמר לה This is my shirt (זו החולצה שלי), כשהוא מתכוון כמובן לכך שהוא האב המייסד של ליין החולצות הזה. היא הבינה את המשמעות הכי בסיסית של מה שאמר ונתנה לו סטירה מצלצלת על כך שהעז אפילו לחשוב שהיא גונבת חולצות של אחרים. כשהנוכחים הסבירו לה במה ובמי מדובר היא לא ידעה את נפשה מרוב צער על הטעות, ומיד, כמו היפנית שהיא, רכשה כמאה חולצות במחיר מופקע שהוא שלף לרגל האירוע מול רגשי האשמה שלה.

איך בכלל הפכת להיות מוטי בננה אחרי 60 שנה שהיית מוטי מזרחי?

"הייתי במסיבה בהודו ולקחתי חצי טריפ שמצאתי לפתע בכיס שלי. פתאום החלו לי הזיות שהזכירו לי טריפ אחר שלקחתי פעם, קצת אחרי מלחמת ששת הימים בכיכר השבת בירושלים".

מי לוקח טריפ בכיכר השבת?

"זה לא היה בכיכר השבת. זה היה בעיר העתיקה, אבל זה התחיל להשפיע עלי רק כשהגעתי למאה שערים. הגעתי לשלט אין כניסה ושם נעצרתי".

אז מה קרה בהודו?

"אחרי חצי הטבלית שלקחתי פתאום התחלתי להרגיש נורא רעב אבל לא היה בכלל אוכל במסיבה הזאת. אז יצאתי לקנות משהו עם הווספה שלי, אבל אחרי כמה דקות התברר לי למרבה הייאוש שאני מנסה להתניע אותה ממרחק של עשרה מטרים ובגלל זה כנראה המפתח לא נכנס לסוויטש. אז חזרתי למסיבה וחיפשתי אוכל. ואז לפתע, בלי כל הודעה מוקדמת, כל האנשים שם נראו לי כמו בננות, כי בננה כנראה זה הדבר שהכי רציתי לאכול באותו רגע".

והיו בננות?

"לצערי לא, אבל הדימוי הזה של הבננות כל כך נתקע לי בראש עד שלא ידעתי איך להוציא אותו משם".

אדמו"ר מזמר(צילום ורפרודוקציה: רפי קוץ)

מעניין אם באותה צורה נולד התפוח הנגוס של חברת אפל במוחו הקודח של סטיב ג'ובס המנוח, אבל מותג האופנה של מוטי בננה נולד בדיוק כך. "הרגשתי שכדי להוציא את כל הבננות הללו מהראש שלי, שגרמו לי לא לישון בלילה, אני חייב לעשות משהו דרסטי עם בננות", הוא נזכר בחיוך, "אז למחרת קניתי אלפי חולצות טריקו בשארית הכסף שהיה לי. קניתי חולצות נשים וחולצות גברים וביקשתי מאנשים לצייר לוגו עם השם שלי ובננה ולקחתי את מה שהכי מצא חן בעיניי. ככה הדפסתי את החולצות שלי והתחלתי לחלק אלפי טי־שירטים בכל רחבי גואה".

למה לא מכרת?

"רואים שאתה לא מבין בשיווק", הוא מביט בי במבט מזלזל. "אתה קודם צריך להפיץ את הבשורה".

והבשורה, מתברר, הופצה היטב, כי החולצות שחולקו עוררו רעש גדול בגואה והחלו להגיע דרישות לחולצות נוספות, שנמכרו בכסף רב ונוספו להן גם חליפות, מכנסיים, נעליים, טבעות וחגורות שאת כולם מזרחי מראה לי בארון הבגדים שלו בהמון גאווה. "יש לי שני חייטים מרג'סטאן שעושים את החולצות, ויש לי שכן - ילד הודי חירש אילם, שהוא הצייר שלי".

אז הפכת למיליונר?

"חס וחלילה", מזרחי מתחלחל. "כסף לא מעניין אותי. הוא מעולם לא עניין אותי. להתעשר זה הדבר האחרון שאני רוצה".

אז מה אתה כן רוצה?

"אני רוצה להיות שמח. אם חסר לי כסף אני מדפיס ומוכר כמה חולצות ואז יש לי כסף לעוד קצת חיים".

"לא מקבל שיעורים כי איך אוכל ללמוד //אם המורים כלל לא יודעים //

לא רוצה ללמוד היסטוריה, לא רוצה ללמוד ספרות //אני מכיר את התיאוריה, לא מבין את המהות

מה זה להיות נורמלי //האם זה להיות מודאג? //אני עושה מה שבא לי // בשבילי כל יום זה חג" (מתוך 'נורמלי רוצה להיות')

מזרחי נולד לפני 68 שנים ברחוב אגריפס כבן יחיד בין שלוש אחיות. בילדותו עברה המשפחה לשכונת בית ישראל סמוך לשכונת שמואל הנביא. יש לו שלושה ילדים מבוגרים וארבעה נכדים מנישואיו לרות שממנה התגרש לפני כ־15 שנים.

בצעירותו למד בחדר והמשיך בבית הספר עוזיאל שם נשאר עד כיתה ז' בלבד. "אחרי שסילקו אותי מבית הספר", הוא נזכר, "עבדתי בחנות הפיצוחים של דוד שלי, אבל יום אחד הוא תפס אותי שם עם נערה שהבאתי למקום. הוא הגיע במפתיע ולא הבין למה החנות שלו סגורה באמצע היום. התביישתי לחזור לשם, אז ביקשתי מאבא שלי לשכור עבורי חנות פלאפל בבר־אילן, ושם ביליתי את 40 השנים הבאות בחיי".

המקום 'שיא פלאפל' היה חלק בלתי נפרד מנופו של רחוב בר־אילן, שאז עוד לא היה עדיין מתחם חרדי מוחלט, כמו גם מזרחי, שקרא שם דרור ליצריו האמנותיים. פסלים שיצר מחפצים ישנים שמצא ברחוב עיטרו את חזית הפלאפלייה, שירים שכתב עיטרו את הקירות. כשנחה עליו רוחו הוא היה עושה היפ הופ עוד לפני שבירושלים ידעו מה זה בכלל.

מוטי והפלאפל(צילום ורפרודוקציה: רפי קוץ)

את שירו 'לא אהיה כמותם' למשל הוא כתב במחאה על הסרת תעודת הכשרות מחנותו: "הלילה יורד על העיר ואני עודני צעיר //עובר בתים, עובר רחובות ורואה את האורות //אחד יש לו בד"ץ //אחד זורק חצץ //אני רק יודע שאני נלחץ //פזמון: לא אהיה כמותם //כי עולמי יותר חכם //לכולנו אל אחד דורש טוב לבניו, אז מה חשובה הדרך להגיע אליו".

"תמיד אהבתי מוזיקה", הוא נזכר. "במרתף התת־קרקעי שבניתי לי מתחת לדירה שלי בשכונת גילה היו לי המון תקליטים של להקות כמו פינק פלויד, דד קן דאנס וטנג'רין דרים. היה כמובן גם זוהר ארגוב שממש הערצתי. שם גם עשיתי את הפסלים שלי. הרגשתי שאלוהים חנן אותנו בכישרון והיה רוצה שנשתמש בו".

מתי התחלת לשיר?

"תמיד אהבתי לשיר, אבל לא לפני אנשים. יום אחד בא אלי חבר למרתף שלי ואמרתי לו: 'בוא תנגן'. הוא בתגובה אמר לי: 'בסדר, אז תשיר'. אני זוכר שאמרתי לו: 'מ'איפה אני יודע לשיר?' והוא השיב לי: 'מאיפה אני יודע לנגן?"

עשרה שירים של מי שלא ידע לשיר ושל זה שלא ידע לנגן עשו את דרכם לקלטת ביתית שלא יצאה מעולם באופן מסחרי אבל מצאה את דרכה ללבם ולביתם של ירושלמים רבים.

"אני לא זמר", הוא שר שם במודעות עצמית מרשימה, "אבל זה לא משנה/ כי לעצמי אני שר/ ורק העולם נהנה".

אף פעם לא רצית להתפרסם ולהוציא את הדברים שלך לאור?

"האולפנים ביקשו ממני המון כסף שלא היה לי, אז החלטתי שאפילו אם אני היחיד שיודע על הקלטת הזו והיחיד שטופח על כתפיי בהערכה - גם זה מספיק". הוא התפרסם לראשונה מעבר למעריצים והחברים מרחוב בר־אילן כשחיבר את שיר האליפות של בית"ר ב־1992 והגיע איתו אפילו אל הטלוויזיה.

אתה אוהד בית"ר?

"אני אוהד של הקהל של בית"ר. מה זה קבוצת כדורגל אם לא הקהל שלה? שחקנים הרי באים והולכים ומי שנשאר בסופו של דבר זה הקהל".

מה קרה עם השיר?

"שמעתי אז ששאלו את משה דדש, שהיה יו"ר בית"ר ירושלים, מה דעתו על השיר, והוא אמר עלי 'סתם זמר פיראטי'. אמרתי לעצמי שאם זו הכרת התודה של הקבוצה אז אין טעם ולקחתי את המאסטר של השיר, דרכתי עליו והודעתי שאף אחד לא ישמע את השיר הזה יותר לעולם".

בשנת 2000 התגרש מזרחי והחליט לנסוע לטיול התרעננות בחו"ל. בנו הגדול המליץ לו על ביקור בהודו לפני שייסע לבקר את אחותו בקנדה. "השארתי לאשתי את הכל", הוא מספר. "כל מה שרציתי היה לעזוב. אמרתי לה: 'קחי את הבית, הרכוש, הכלב והאוטו ותני לי 50 אלף דולר, שיהיו לי למחיה לתקופה מסוימת'".

מה קרה עם הפלאפל?

"הילדים המשיכו אחריי עוד כמה שנים ואז סגרו את המקום".

אני מסתכל על קטעי יוטיוב שלך מגואה. המון צעירים מצלמים אותך שם ונראה שלא ממש מבינים מה אתה עושה וצוחקים עליך.

"אני לא כועס", הוא אומר. "פעם אולי היה כעס, אבל עכשיו אני מבין שיש מי שלא קולט אותי. אין בי כעס כשמעירים לי ואני גם לא עושה חשבון. אני מבין שאני חריג בנוף הזה של המון אנשים צעירים ואני סוג של אטרקציה. תראה, יש לי חברים כמו החבר'ה מ'מה קשור' שפגשו אותי בהודו והזמינו אותי להופיע איתם והופעתי גם אצל יצפאן. אבל מי אני בסך הכל? אני אדם פשוט שקורא לאנשים להתעורר ולשים לב למה שקורה סביבם. כרגע בשלב הזה בחיים שלי כל מה שאני מבקש זה שייתנו לי לחיות בשקט ולא יפריעו. שקט זה מה שמצאתי לי בהודו".

ונראה שגם דת מצאת. איך נולד התואר שלך האדמו"ר מגואה?

"דת עדיין לא מצאתי", הוא צוחק, "למרות שאני מאמין באלוהים. את התואר האדמו"ר מגואה קיבלתי זמן קצר אחרי שהגעתי לכאן. מישהו מבית חב"ד במנאלי שאל אם אני יכול להגיע ולהשלים מניין איזה ערב. אז אמרתי: 'וואלה, הבן אדם מבקש יפה, למה לא'. אז לקחתי כובע שהיה שם וגם ציצית ששמתי עלי ונכנסתי להתפלל. רק מאוחר יותר, כשהייתי בדרך למסיבה שהזמינו אותי אליה, נזכרתי ששכחתי עלי את הציוד הדתי, אבל לא היה לי כוח להסיר אותו והשארתי את זה עלי. פתאום אני שומע שני חבר'ה מדברים עלי ואומרים שאני נראה כמו אדמו"ר, וזה מצא חן בעיני אז הכרזתי בכל אותו ערב שאני האדמו"ר מגואה".

ואיך זה נדבק?

"כל כך התלהבתי מזה שאני אדמו"ר שכאשר ירדתי למחרת לעיר ביקשתי מחייט מקומי לרקום לי על החולצה את הכיתוב האדמו"ר מגואה, וככה הסתובבתי עם זה בהודו וגם בתאילנד, שאליה אני מגיע מדי כמה חודשים לחדש את הוויזה שלי".

אז מה אתה עושה שם בעצם?

"אני חי", הוא אומר, "וזה הרבה יותר ממה שהמון אנשים אחרים עושים".

לא מפריע לך שהאנשים שאתה מסתובב איתם כולם נורא צעירים?

"ממש לא. אני מסתדר מצוין עם כולם".

לא חשבת לחזור?

"מה פתאום. אני זוכר שבהתחלה חשבתי לחזור, ואז זה הכה בי שאני גרוש, שהילדים שלי גדולים ואין לי למה לחזור. יש לי דירה בגסט האוס שגרתי בו במשך שנים. מאוד טוב לי שם".

מאז חזרת לפלאפל?

"פעם אחת עשיתי כאן בהודו", הוא מחייך. "הגיע לכאן לפני כמה שנים בחור שזכרתי מירושלים כי הוא היה פעם הנהג ושומר הראש של אריק שרון. הוא זכר אותי מהפלאפל ואמר לי שייתן לי מאה דולר בשביל מנה פלאפל. בהתחלה לא רציתי אבל זה הפך לאתגר, אז התחלתי להסתובב ולקחתי חומוס ממקום אחד, מכונת בשר לטחון את החומוס ממקום אחר, כפיתה השתמשתי בצ'פאטי, ועשיתי אפילו טחינה. יצאו 20 מנות. נתתי לו את המנה שלו ואת השאר חילקתי לאנשים".

השנה מזרחי יישאר עם אמא קצת יותר בבית בפסגת זאב. הגיל מתברר עושה את שלו והוא זקוק לכמה טיפולים רפואיים. כשהוא מחפש קטעי עיתונים ישנים שבהם הוא מופיע, ואנו מאזינים ל'כל העולם זבובים' - אולי אחד מלהיטיו הגדולים ביותר שהוא זוכר בעל פה גם אחרי כל כך הרבה שנים, הוא מזדקף לפתע ואומר: "אנשים לא מבינים שאני גאון... אבל זה לא משנה. מי שחשוב לי יודע את זה".