"לא הייתי מעז לכתוב על האיסלאם"
באמצע החיים זנח יונס יונסון קריירה מצליחה בתקשורת והתיישב לכתוב את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", שהפך לרב מכר. בראיון לכבוד צאת ספרו החדש הוא מסביר למה המציאות הרבה יותר מטורללת מהדמויות שלו, מה דעתו על הטרור האיסלאמי ומדוע הוא מזכיר את עצמו עם בשביס זינגר באותה נשימה
כשראה אור הרומן הראשון של יונס יונסון, "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" והפך להצלחה עצומה בשבדיה מולדתו, התקשרה אליו נציגה של אוניברסיטה גדולה והזמינה אותו להרצות בכנס אקדמי שעסק בשילוב של זקנים בחברה. "הייתי צריך להבהיר לה שאני סופר ולגמרי לא מומחה למדעי הזקנה", מספר יונסון בחיוך. "אחרי שהנחתי את הטלפון עוד השתעשעתי ברעיון של ללכת, אבל בסוף לא עשיתי את זה".
נראה שהספר, שבמרכזו עמד אלן קרלסון - קשיש שנמלט ממסיבה שהוכנה לכבודו בבית האבות ובדרך הסתבך בלא מעט הרפתקאות, רודף את יונסון לכל מקום. אבל לא נראה שזה מפריע לו במיוחד, לפחות לא כשזה עולה בשיחה. אחרי הכל, "הזקן" הפך את יונסון לסופרסטאר ספרותי עולמי, מה שתמיד חלם להיות, לדבריו.
עכשיו רואה אור בעברית "הרוצח שחלם על מקום בגן עדן" (הוצאת "כתר"), ספרו השלישי שכמו קודמיו משלב דמויות פרועות שמוצאות את עצמן בתוך שלל אירועים בלתי אפשריים. הפעם אלה אשה-כומר שיחד עם פקיד קבלה משועמם ורוצח משוחרר מקימים עסק משגשג שעוסק בפיקוק ברכיים ושבירת ידיים על פי הזמנה. וזה עוד לפני שהכל מסתבך, כמובן.
"תמיד ידעתי שאני סופר", אומר יונסון, "שזה עניין של זמן". אבל עבר זמן מה עד שהפך לסופר. את השינוי הגדול בחייו - פרישה מקריירה מצליחה של איש תקשורת ועיתונאי בכיר לטובת כתיבה - הוא עשה בגיל 47 ובהחלטה של רגע, קצת כמו הדמויות הקיצוניות שרווחות בכתיבה שלו. "כפי שרבים מאיתנו עושים, הלכתי עם הזרם. נהייתי עיתונאי ולאחר מכן הקמתי חברת תקשורת מצליחה כי חשתי שהיה בה צורך", הוא מסביר בנונשלנט. "תמיד רציתי לכתוב ולא מצאתי את הזמן המתאים. אולי ידעתי שלא הייתי מוכן, לא הייתי בשל. לפעמים אני חושב שלקח לי 47 שנים לכתוב את הרומן הראשון שלי. זה בטח לא היה מצליח אם הייתי מתחיל מוקדם יותר".
יונסון, יליד 1961, גדל להורים בני המעמד הבינוני, אמו עבדה כאחות ואביו כנהג אמבולנס. לשניהם לא ממש היה קשר לעולם הכתיבה. היום הוא גר עם משפחתו באי השבדי גוטלֳנד (Gotland), אותו הוא מתאר כ"מקום הכי שמשי בסקנדינביה", עם 20 מעלות שישראלים יכולים רק לחלום עליהם בחודשי הקיץ. "הם ממש סופרים פה את שעות האור, ואנחנו נמצאים במקום טוב", הוא מספר.
ולמרות השמש הביתית, הוא נהנה לטייל בעולם. "יש הרבה מקומות שלא הייתי בהם ושאין לי רצון מיוחד להגיע אליהם" הוא אומר בתשובה לשאלה הבלתי נמנעת על ישראל, "כמו רוב המדינות בדרום אמריקה למשל. ישראל היא דווקא מהמקומות שלא הייתי בהם ושכן הייתי רוצה להגיע אליהם. אם אתה רוצה לומר שראית עולם, אתה צריך לבקר בישראל. זה מקום כל כך היסטורי, עם כל הדברים הדרמטיים שקרו בה במהלך ההיסטוריה ושקורים בהווה, הייתי רוצה לבקר אצלכם".
למרות זאת, יונסון משתדל להישאר בגבולות הגזרה הבטוחים. על בני דתות אחרות, הוא מצהיר כי לא יכתוב. "לא הייתי יכול לכתוב על יהדות או איסלאם", הוא מודה, "כי אני לא מכיר את החוויה של להיות מוסלמי או יהודי, אין לי את הידע".
מה כן מאפיין את הכתיבה שלך?
"בשביס זינגר וגם גרסיה מרקס לצורך העניין, הם פשוטים אבל גאוניים. אני לא רוצה להשוות את עצמי אליהם. אני לא אף אחד משניהם. אבל סגנון הכתיבה שלי, כמו שלהם, לא יעצור את העלילה כדי לחקור נקודה מסוימת לאורך 15 עמודים. זו כתיבה שפשוט ממשיכה בשלה, הסיפור עצמו שעומד במרכז".
ב"הרוצח שחלם על מקום בגן עדן" יונסון ממשיך לקחת דמויות ולזרוק אותן לתוך מציאות מופרעת, כזו שאפשרית כביכול רק בספרים. למרות זאת, יונסון טוען שהוא לא מגזים, כשהוא כותב את הדמויות הללו. "אחת היכולות שיש לי היא שאני 'אוסף' אנשים וסוגי אופי שונים, אני נדלק מאנשים מעניינים. ולמען האמת, אני לא מגזים את הדמויות שלי, להיפך".
כלומר?
"אני ממתן את הדמויות שלי. כי אם הייתי כותב על האנשים שאני רואה במציאות, אף אחד לא היה מאמין לי. אני חי בכפר ויש לי שכן שגר כמה קילומטרים ממני. הוא לולן - מגדל תרנגולות למחייתו. אבל הוא גם מנהל מירוץ עגלות עם עזים ויש לו דוקטורט בכלכלה והוא גם מורה לג'ודו ומומחה בהיפנוזה רפואית והוא מלחין מוזיקה קלאסית ועוד כמה דברים ששכחתי. זה יכול להעיד כמה העולם מטורף ולמה אנשים לא יאמינו לי אם אני אספר את כל מה שאני רואה סביבי. אז אני לא מגזים, אני מוריד".
אלה לא בדיוק זמנים טובים לכותבים אירופים שאוהבים להתפרע.
"בוא אני אספר לך משהו. יש לי חבר טוב שהכרתי מחיי הקודמים כאיש תקשורת, שכותבת בעיתון מרכזי בסקנדינביה. מיד לאחר הטרגדיה של שארלי הבדו, הם כתבו דיווח על האירועים המזעזעים וחתמו Je Suis Charlie, "אנחנו שארלי הבדו" בצרפתית. זה היה בדיוק כשסיימתי לכתוב את הרומן הנוכחי והבנתי שהייתה סיבה טובה למה לא הכנסתי את עניין האיסלאם לתוך הספר והעדפתי להתמקד בבעיות של הנצרות. סיבה אחת, היא שאין לי מספיק ידע כדי לכתוב על חיים של אדם מוסלמי, אבל הסיבה השנייה היא שלא הייתי מעז. לא היה לי את האומץ, אם לומר זאת בכנות".
"'אני פחדן', אמרתי לעצמי, כשראיתי את הקולגות שלי חותמים 'אנחנו שארלי הבדו'. איכשהו הטרוריסטים הצליחו לזעזע אותנו, עם כל הדברים הנוראים האלה בפריז ובמקומות אחרים. אבל הם לעולם לא ינצחו. אני טס דרך שארל דה גול, סחיפהול. אם הרעיון היה שנישאר בבית מפוחדים, זה לא יעבוד להם".
אפשר כבר לדבר על הספר הבא שלך?
"בדיוק התחלתי לכתוב אותו, אבל רובו עוד נמצא בראש שלי. אני מצפה לו ובהחלט נהנה מכל רגע בכתיבה. והבנתי שגם בפעם הרביעית, זה מסע. מסע פיזי ובעיקר מנטלי. החיים הם מסע, אז אתה לעולם לא יודע לאן הוא יקח אותך. זו הבריחה שלי. ואם להיות כן, אני חושב שכולנו צריכים לצאת מדי פעם מהחלונות שלנו ולהיעלם".
