שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "קלריסה": תזכורת לכישרונו של שטפן צוויג
    הרומן "קלריסה" של שטפן צוויג הוא למעשה טיוטה - לא רק שאינו גמור, הוא גם מכיל סתירות וניסוחים מקרטעים. ובכל זאת מתגלה בו גדולתו של הכותב
    כותרת המשנה של הספר מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון". ההתראה במקום. לא רק שהרומן אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר כי הסופר התכוון לחזור וללטשה, לולא היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר 1942. האם, לאור כל זה, שווה בכל זאת לקרוא ב'קלריסה'? קשה להכריע. אם כי במחצית הראשונה של הרומן מתגלה שטפן צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק אבחנה ובעל חוש למצבי נפש, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

     

    'קלריסה' היא ביוגרפיה של דמות בדויה - אישה אוסטרית שנולדה לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ה־19. אמה מתה בלידתה.

    צוויג מתמקד בכמה פרשיות בחייה: ימיה בפנימייה קתולית לנערות שבה למדה עד בגרותה; עבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; התאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; שנות המלחמה, שבתחילתן נוכחה כי היא הרה לַצרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

     

    נקודת החוזקה של צוויג, בכלל וגם ברומן הזה, היא כאמור הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ומעניינים. כזה הוא, למשל, התיאור של מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות - דמות משנה מרתקת שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה, אבל ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן ושהאהדה כלפיה תלך ותצטנן. מאלף לא פחות הוא תיאור הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (צוויג, יש לזכור, הכיר את פרויד באופן אישי), אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההפך מזה. מעניינת גם דמות אביה של קלריסה - נוקשה, מגושם רגשית, אבל טוב לב ביסודו. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור), והיא צוברת נוכחות בהדרגה.

     

    צוויג. חוש למצבי נפש ()
    צוויג. חוש למצבי נפש
     

    הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אבל לא מעניין במיוחד. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע שנכפה על זוג האוהבים, והן באמצעות החייל המשתמט, שלא יכול לשאת את אימי הקרב. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את המלחמה במלוא מוראותיה. במובן מסוים אחד, מלחמת העולם הראשונה הייתה באמת נוראה יותר מהשנייה. היה בה משהו מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות שנאבקו לחיים או למוות. לא היה טוב מול רע. זו הסיבה שיבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה (ביניהם 'במערב אין כל חדש', 'הקץ לנשק', 'מסע אל קצה הלילה') גדול בהרבה מזה של אחרי מלחמת העולם השנייה.

     

    מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב'קלריסה' אלא גם ב'עיני האח הנצחי', נובלה של צוויג שתורגמה לעברית לפני כמה חודשים. הסיפור, שהתפרסם במקור ב־1922, מתרחש בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה". זו נובלה שמסופרת כאגדה קדמונית, אגדת קדושים, על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו. חזרתו בתשובה מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג כשכתב את הסיפור. מה גם שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה, כאמור, זה עתה. 'עיני האח הנצחי' היא נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה, אך לא מרעישה ומחדשת - למעט סופה, שיש בו עניין (אגלה רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית).

     

    אם מוסיפים לרשימה את 'מנדל של הספרים' שיצא לאחרונה, את הרומן 'הנערה מהדואר' מלפני שלוש שנים, וגם ביוגרפיה שכתב על בלזאק - נראה ששטפן צוויג זוכה כאן לעניין מחודש. אבל מבול הספרים אינו מעיד בהכרח על רנסנס של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית, בדומה לבני דורו ושפתו קפקא, מאן או מוסיל), אלא כנראה על פקיעת הזכויות על יצירתו בחלוף 70 שנה ממותו. כך או כך, צוויג הוא סופר אנושי וטוב - לעיתים קרובות מצוין - ואף אחד לא יינזק מהתוודעות אליו.

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים