לא נרדמים בלילה: למה באמת זה קורה לכם

ער? ערה? ערים? עדיין? בשעה כל כך מאוחרת? למה לעזאזל אתם לא הולכים לישון? אתם הרי יודעים שמחר תהיו עייפים ועצבניים. אז למה? מה הסיבה? מדוע אתם ממשיכים להתיש את עצמכם, לפגוע בגוף שלכם ולסכן את חייכם?

תביטו סביבכם. תביטו עליכם. אין כמעט אדם שאתם מכירים שהולך לישון בשעה נורמלית. וכשאני כותב "שעה נורמלית", אני מתכוון ל-22:30, ל-23:00 מקסימום. זו השעה שבה הגוף מכלה את עצמו ומסמן לנו שעליו לנוח ולאגור כוחות לקראת מחר.

אבל אנחנו מסרבים להקשיב לו. אנחנו נשארים לצפות בטלוויזיה. אנחנו מתכתבים בוואטסאפ. אנחנו מתחברים לאינטרנט. אנחנו אפילו יוצאים לבלות וחוזרים הרבה אחרי חצות, עייפים ורצוצים. וגם אז, לא נרדמים מיד. יש לנו זמן. אבל לגוף אין. הוא כבר מזמן לא שם.

לעוד טורים של אבישי מתיה

נשלם ביוקר על המחסור בשינה

אנחנו ישנים מעט מדי. מעט מאד אפילו. 4 שעות, 5, אולי 6 במקרה הטוב. לא צריך את אלפי המחקרים, או סדרת כתבות בטלוויזיה, כדי לדעת שזו הבעיה של רובנו, אם לא כולנו. וכשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו עייפים, מותשים, עצבניים, ממורמרים ומאד לא נעימים. קשה לנו לקום, להרים את עצמנו מהמיטה. אין לנו כוח. פשוט אין.

ואנחנו נחלשים ומאיצים את ההזדקנות שלנו. עוד נשלם ביוקר על המחסור בשעות שינה. המערכת החיסונית לא תעמוד בעומס. והגוף יקרוס לאט. יופיעו כאבים. המשקל יעלה. אולי נסבול מבעיות לב. או נחטוף סרטן. אבל עוד הרבה לפני כן, נהרוס את היחסים עם הקרובים לנו.

ילדים מפוחדים שחווים בבוקר אבא עצבני או אמא שצועקת עליהם, לא יודעים שזה בגלל שההורים שלהם פשוט עייפים. הבוס שלכם, חברים, נהגים על הכביש, הפקידה בקופת חולים, המוכר בסופר, לא יודעים שאתם מותשים, הם רק חווים אתכם זועפים, מרירים, תוקפניים, אפילו אלימים.

עייפות מתמשכת פוגעת בגוף שלכם והורסת את מערכות היחסים, אז מה גורם לכם להמשיך להיות ערים גם כשהגוף שלכם זועק שנמאס לו, שאין לו כוח, שהוא מת מעייפות?

כי אתם בורחים מעצמכם. אתם לא מסוגלים להיות שנייה לבד. אתם חשים בדידות איומה. נמלטים להסחות הדעת ומעייפים את עצמכם למוות. לפעמים אתם מנמנמים בישיבה מול המחשב, או נרדמים על הספה מול הטלוויזיה, ואז, בארבע בבוקר, מתעוררים לפתע, אוספים את עצמכם, מתנהלים בכבדות לעבר חדר השינה וצונחים על המיטה באפיסת כוחות, 3, 4, 5 שעות מאוחר מדי.

אתם לא מגיעים למיטה בנינוחות, באיטיות, נמצאים עם עצמכם כמה רגעים לפני שאתם עוצמים עיניים ושוקעים בשינה מתוקה, כי אתם לא רוצים להיות עם עצמכם. אתם לא רוצים לחשוב את כל המחשבות שהדחקתם במהלך היום, אתם לא רוצים לחוש בפחדים שמציפים אתכם, אתם לא רוצים להרגיש שום דבר, כי להרגיש זה לכאוב. אבל הכאב נמצא שם, הוא לא הלך לשום מקום.

תתחילו להתמודד עם החיים

אנחנו מעייפים את עצמנו כדי לברוח. ואנחנו בורחים כדי לשכוח. כמה רע לנו בעבודה. כמה קשה לנו בזוגיות. כמה אנחנו מאוכזבים מההורים. כמה נעלבנו מהחברים. כמה אנחנו מודאגים מהילדים. במקוום לטפל בחיינו, אנחנו מעדיפים לבהות במסכים, לצ'וטט עם זרים, לשקר לעצמנו, לעייף את עצמנו, להתיש, לשקוע ולטשטש, ולא להתמודד עם החיים אלא פשוט להתעלם מקיומם.

אבל החיים, אתם יודעים, חזקים יותר מהכל. ומה שהדחקתם, יצוץ. ומה שעזבתם, יחזור. ואם תמשיכו להתעלל בגוף שלכם, הוא פשוט יכאיב לכם בחזרה.

מה המסקנה? אתם יודעים מצוין מה המסקנה. אתם יודעים את זה כבר מזמן.

עכשיו הרגע לבחור בעצמכם מחדש. לטפל בכאבים, לשחרר את הסבל, לוותר על הסחות הדעת, להתנתק מהמסכים, לחזור ולהקשיב לגוף שלכם, לישון טוב, לאכול נכון, לעשות ספורט, ובעיקר להתחבר למעיין האהבה הנובע עמוק בתוכנו.

מי שאוהב את גופו, אוהב את עצמו. מי שאוהב את עצמו, אוהב אחרים. ומי שאוהב אחרים, אחרים אוהבים אותו. והוא אף פעם לא לבד.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת