אשת חיל

"און דה רקורד?"

לגמרי.

"טוב, רק תזכור שאני לא התלהבתי מהרגע הראשון. ראיון זוגי? כמה דביקים אפשר להיות? אתה יודע איזה פוטנציאל פתטיות יש כאן? בעל שמראיין את אשתו, מה נהיה מאיתנו?"

ידידיה וסיון רהב מאיר(צילום: אלכס קולומויסקי)

וגם להוציא אותך לשלושת הימים האלה בניו־יורק לא היה קל. כל הזמן הזזת שידורים והרצאות ושיעורים כדי לא להפסיד כלום בארץ, ולצאת הכי מאוחר ולחזור הכי מוקדם. את פשוט ההגדרה המילונית ל"וורקוהוליזם". את לא מכחישה, נכון?

"לא, לא מכחישה. מכורה לעבודה, לפעילות, לא יודעת לשבת לרגע בשקט ולהתבונן. גם כשאני יושבת המוח כל הזמן עובד ורץ קדימה. וביחס לכל מה שאני רוצה להספיק, אני לא מספיקה כלום. יש משפט מדהים של הרבי מלובביץ'. מישהו שאל אותו פעם מה שלומו, והוא ענה: 'אני תמיד שמח, אבל אף פעם לא מרוצה'".

אז ככה: אני דתי מלידה, בן של רב, ונולדתי בעיר העתיקה. אשתי מגיעה מבית חילוני בהרצליה. כשאני למדתי משניות היא הלכה לחוג שחמט. אני האח הבכור במשפחה עם 11 ילדים. לאשתי יש אח אחד והייתה גם כלבה אחת, ז"ל. אין לי תעודת בגרות, כי נזרקתי מהישיבה בכיתה י"א. אשתי סיימה את הבגרויות בגיל 16, ובגיל 18 כבר קיבלה תואר ראשון. אני התגייסתי לרבנות הצבאית, ואחרי קשיים רבים הגעתי איכשהו לעיתון "במחנה". היא התקבלה צ'יק־צ'ק לקורס הכתבים של גלי צה"ל (לא מפתיע. היה לה ניסיון טלוויזיוני מגיל שש). אני אוהב לשמוע מוזיקה, לדבר עם אנשים וגם סתם לבהות. היא, כבר הבנתם, עובדת. כך שלא רק התארים "חוזרת בתשובה" ו"דוס מבית" מפרידים בינינו. יש עוד לא מעט הבדלים.

טוב, אז איך בעצם הכרנו?

"אתה מרשה לספר? זה לא ממש היה 'שידוך'... ידיד משותף, יוני כהן־אידוב, ערך לעצמו מסיבת יום הולדת. הוא שירת איתך בעיתון 'במחנה' והכיר גם אותי מילדות. הוא רצה לעשות את האירוע בשישי בערב, כלומר בשבת, ושנינו אמרנו שלא נוכל להגיע. בכל אופן, הוא החליט לדחות את המסיבה למוצאי שבת, ובאירוע עצמו הוא קרא לי הצידה ואמר: בואי תכירי את השומר שבת המעצבן השני שבגללו דחיתי את הכל".

הראיון הזוגי המלא ביום שישי ב"ידיעות אחרונות"