יש מחיר לבדידות: אל תישארו לבד

בחגים זה הכי קשה.

את חוזרת מארוחת החג לדירה שלך. פותחת את הדלת. מדליקה את האור. והבדידות מכה בך. רצית חופש. ייחלת לעצמאות. ויתרת על ילדים. בחרת שלא להתחתן. אין לך כרגע מערכת יחסים יציבה. ועכשיו את משלמת את המחיר. והוא כבד. כבד מאד.

איך הגעת לשם? מה גרם לך לבחור בזה? מה זה משנה עכשיו? הכאב בבטן לא מרפה. והמועקה שבלב חושפת את האמת. את סובלת. את מתייסרת. את עצובה. ומעבר לקיר מחכות עוד שנים ארוכות בלי שום תקווה שמשהו ישתנה. כי כדי שמשהו ישתנה, את צריכה להשתנות. ואת לא רוצה. ממש לא.

לעוד טורים של אבישי מתיה

יש סביבי כל כך הרבה נשים מעוררות השראה, מקסימות, שנונות, יפות, מוצלחות, מוכשרות, וכמעט כולן לבד. הן נראות לי אבודות. לכל אחת יש הסבר משלה. קריירה שתופסת זמן. פרידה טראומטית. הורים גרושים. רתיעה מילדים. תחושה של חנק. חוסר רצון להתפשר. אבל התוצאה דומה ועגומה ומייסרת. הן בודדות. הן לא מצליחות להתאהב. ואם כן, זה לא מחזיק מעמד זמן רב. הן נואשות לקשר. הן רוצות לישון בלילה מחובקות. אבל מתקשות להודות בכך. לא מוותרות על עצמן. ובוחרות להישאר לבד.

אחרי החגים מגיע הסתיו. ובעקבותיו נוחת לו החורף. הטיפות שזולגות על החלון משתקפות בדמעות שזולגות על הפנים. הכי גרוע זה להסתיר. לא לדבר על זה. להמשיך ולחיות עם מסכה על הפרצוף. אני מצליחה. אני קרייריסטית. אני חזקה. אני יפה. אני חופשיה. ואני לא צריכה אף אחד. שטויות, אני כן. בטח שכן.

יש נשים שוויתרו על ילדים. יש גם נשים שנמנעות מזוגיות. אלה כמובן בחירות לגיטימיות. אני מכבד כל אחת ואחת מהן. אבל גם שואל את עצמי, ואותן, האם הבחירות שלהן אכן חופשיות. האם לחיות לבד היא האופציה היחידה שנותרה להן. האם להיות אישה ערירית זה העתיד שלו הן כמהות. כי האדם הוא יצור חברתי. הוא זקוק לחברה. לשיחה. למגע. לאהבה.

מתי בעצם מחקתן את האהבה? מה גרם לכן להתרחק מזוגיות? ולמה בעצם לוותר על הקמת משפחה? עבור חלק מכן, זה יישמע בוודאי ארכאי או שמרני. אבל האם אי שם בפנים לא נמצאת אישה שרוצה להתעטף בחום ובאהבה, מבלי לוותר על עצמה, ועל מי שהיא, ועל מה שהיא עושה?

תעשו חשבון נפש על המערכת הזוגית שלכם

שלא תטעו לרגע, הטקסט הזה מיועד גם לגברים. לכם אין אמנם שעון ביולוגי, אבל עם השנים אתם הולכים ומתרחקים מהאושר. מהסיכוי לאהוב. אתם מתעטפים בייאוש שמתחפש לסקס מזדמן, ליחסים שטחיים, אתם בורחים לעבודה, להצלחה, לכסף. אבל כסף, כזכור, אינו קונה אהבה.

יום הכיפורים עומד בפתח. זמן הולם לחשבון נפש. אם תתבוננו על חייכם, אולי תגיעו למסקנה שהכל בסדר גמור, שאין אופציות טובות יותר ושאתם מאד מרוצים ממה שהשגתם עד כה. ייתכן שתראו גם את הכאב והצער והייאוש מאחורי הפנים המחויכות, הבגדים הנאים והדירה המאובזרת. יכול להיות שמתחת לכל זה מסתתר ריק גדול. תהום שעדיין לא הבטתם לתוכה. אבל היא שם. כבר הרבה מאד זמן. לא תוכלו להתעלם ממנה לנצח.

הבדידות, פנים רבות לה. לא תמיד הן של חסר בית על ספסל בשדרה, קשיש עני בדירתו המעופשת, או אם חד הורית בסוף השבוע ללא הילדים. לפעמים הן של אישה מצליחה (או גבר קרייריסט), שחיה בגפה כבר שנים, מדי פעם מתאהבת, חוזרת שוב ושוב לאקס המיתולוגי, לפעמים תוהה מה היה קורה אילו, אבל לא מוצאת, עדיין לא מוצאת, את הכוחות להודות שאולי המסלול שבחרה לעצמה הוא שגוי. וכדאי לחשב מסלול מחדש.

אף פעם לא מאוחר לעשות זאת. עד שכבר מאוחר מדי.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת