בעיניים חדשות
שלוש פעמים שב אליי פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ראשונה בילדותי, פשיטא: פנחס הגיבור, עוצר המגיפה, מושיע העם. שנייה בנערותי: קנאי לדבר השם, המנהיג שתופס יוזמה בזמן שכל העם ומנהיגיו משותקים, ומעשהו הוא הרע ההכרחי למען יראו וייראו. בחזרו אליי בשלישית, בבגרותי, והנה הוא מחסידי בנצי גופשטיין.
בכל השנים הללו פנחס לא השתנה במאום. התורה לא החביאה את מעשיו ולא הצניעה את פעולתו. בפרשת בלק הוא מתואר כגיבור שעצר את המגיפה שפרצה בעקבות הרומן בין נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, לבין נסיכת מדיין, כזבי בת צור, כשרצח את שניהם ברומח. הפרשה הבאה, פרשת פנחס הקרויה על שמו, נפתחת בהכרזה של אלוהים: פּנְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת־חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם. לא מפתיע, אם כן, שהפרשנים השונים מהללים את מעשיו. בתחילה נמצאו הצדקות הלכתיות להריגת היהודי שפגם עם גויה, אף שהלכה בנושא לא הייתה אז. בהמשך סופר על הנסים שנעשו לפנחס, תיאורים מחרידים על איך הצליח לדקור את בני הזוג צמוד לאיברי מינם, איך מלאך סתם את פיהם כדי שלא יצעקו, ועוד. וכחותמת, נשזר בשפה העברית הביטוי "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס", שממנו משתמע שמעשה פנחס הוא איזה אידיאל שיש לשאוף אליו.
ובכל זאת השתנה הסיפור. כיצד סיפור בלתי מורכב בעליל שכזה עובר שינויים כה דרמטיים במהלך השנים? ובכן, זה לא הסיפור אלא אני — הקורא, הפרשן, המתרגם את הסיפור לעולמי הנוכחי. בכל אחד מהעולמות שבהם הייתי — חב"דניק שמקבל גרסה מצונזרת, כי לך תדבר על סקס בעולם שבו סקס לא קיים; דתי לאומני־משיחי, כשצריך היה להצדיק את פנחס כי רצח זה לא יפה; וחילוני־ליברל שמאלני, שלא מקבל רצח בשום מקרה – הפרשנות הפרטית שלי הייתה האמת האחת שראיתי.
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר כה, ו'). כילד בתלמוד תורה לא הכרתי בכלל באפשרות שהמעשה של פנחס פסול. להפך, חלמתי אני להיות כמותו, גיבור שמציל את האומה באמצעות מעשה קנאות לשם. התמקדתי במעשה הפומבי, המתריס, של זמרי: לבוא על בת מדיין — צירוף שלא היה לי מושג מה פירושו, ידעתי רק שמדובר במעשה נורא ואיום — בגלוי, בפני משה.
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר, בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (כה, ז'). כנער בבית ספר דתי־תורני הכרתי בעובדה שיש אנשים שרואים את הסיפור אחרת, אך לא הצלחתי להבין איך. גם בהם ראיתי בוגדים, סכין בגב האומה. הפוקוס היה על פנחס, שתפס יוזמה וקם מתוך העדה עם רומח בידו.
וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם — אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כה, ח'). היום אני קורא ואיני רואה אלא את הרצח. רצח בדם קר של איש ואישה, ששום פרשנות לא יכולה להכשיר.
שבעים פנים לתורה, כל אדם יכול למצוא בה את סיפורו ואת הפרשנות שלו, אבל הבחירה כיצד ללמד נתונה בידינו. העובדה היא שהתורה שקראתי השתנתה יחד איתי, גם כשהטקסט נותר בלא שינוי. משום כך, גם בלי להיכנס לסוגיות של רלטיביזם מוסרי, אני יודע שכל אדם יכול לראות ולחוות את פנחס על פי דרכו וחינוכו. השאלה היא מה עושים עם המידע הזה.
פנחס לא היה סתם אדם, אלא נכדו של הכהן הגדול הראשון. לא לשווא הוא נבחר כדמות הקנאי־המחסל, אלא כדי שלא יהיה מי שיאמר שמדובר בעשב שוטה. לא בטעות נכתב עליו בעקבות המעשה: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם — אלא משום שכך, על פי התורה, יש לנהוג.
אבל כמו בסיפורי חורבן הבית, או בסיפור מצדה מאות ואלפי שנים לאחר מכן, המנצח במלחמת התרבות הוא שקובע כיצד ייזכרו הסיפורים והדמויות האלה. התורה לא תשתנה, קוראיה אולי כן.
