עד סוף האהבה

כשלאונרד כהן שר, הוא שר את עצמו. כהן התאהב, התאכזב, בגד ונבגד, הוא כעס ובכה וברח, ובכל פעם ישב וכתב. האיים של יוון והמלונות של ניו־יורק, חיילי צה"ל בחזית והנשים שחלפו במיטתו – כולם הוצגו בשיריו ערומים וחשופים. הוא לא חסך דבר, הוא לא הסתיר.

הפך עצב ליופי. כהן

השירים שלו – חליפות איכות שנתפרו ביד אמן – היו לפיכך אמיתיים עד כדי כאב. האמת הגדולה הזו יצאה מהלב שלו ונכנסה אל הלב של מאזיניו. לכן, אם גם אתם מרגישים שאיבדתם חבר, אתם לא לבד. אצל כהן, מאחורי כל שיר הסתתר סיפור. חזרנו אל כמה מהם.

בגלל המלחמה ההיא

באוקטובר 1973 ישבו אושיק לוי, חנה רובינא, פופיק ארנון ומתי כספי בקפה פינתי שברחוב דיזנגוף בתל־אביב. הארבעה היו חברים בצוות הווי ובידור שגובש במהלך המלחמה ואימץ את השם "ועידת ז'נווה", והיו אמורים לצאת באותו יום לבסיס חצור שבדרום, להופעה בפני חיילים. לפתע, הבחין לוי שבשולחן שלידם יושב אדם בעל פרצוף מוכר. "זה לאונרד כהן", אמר לוי לחבריו.

צוות הווי עם מתי כספי ואושיק לוי. כהן מופיע בפני חיילים במלחמת יום כיפור

כהן לא היה אז זמר מוכר בארץ, אך לוי היה מעריץ שלו ולכן זיהה אותו. הוא ניגש אליו והציע לו להצטרף להופעה בדרום. כהן נרתע בהתחלה. הוא סיפר שהגיע להתנדב בקיבוץ, כדי להחליף את הגברים שיצאו לחזית. הוא גם אמר ללוי שבעיניו שיריו דיכאוניים מדי, וכי הוא לא סבור שזה מה שהחיילים מעוניינים לשמוע.

לוי לא התרגש. הוא שיכנע את כהן להצטרף אליו להופעה אחת, והשניים קפצו למכונית הפורד פלקון של פופיק ארנון ונסעו לדרום. ההופעה המאולתרת, שבה כהן שר בליווי הגיטרה של מתי כספי, הייתה הצלחה. מיד לאחריה התיישב כהן בפינה מבודדת וכתב את מילות השיר Lover, Lover, Lover המסתיים בשורות: "מי ייתן ורוח השיר הזה תנסוק טהורה וחופשייה, הלוואי שתהיה לך מגן, מגן מפני האויב".

בהקדמה לשיר מזכיר כהן את מצרים וישראל ואף את הופעותיו בסיני

בזכות אותה הופעה, כהן הצטרף לסיבוב הופעות שנמשך בחודשים הבאים, במהלכם אף יגיע לסיני ויצטלם עם הגיבור השנוי במחלוקת של המלחמה, אריאל שרון. בהופעה שערך כהן ב־1980 בסינרמה בתל־אביב הוא סיפר לקהל שהיו אלה האומץ והגבורה של החיילים הישראלים בחזית שהיוו את ההשראה לשיר Lover, Lover, Lover.

לאחר המלחמה הוציא כהן את אחד האלבומים המוצלחים שלו, New Skin for the Old Ceremony, שהושפע מחוויותיו בישראל. ניתן לראות השפעה זו גם בשיר Who by Fire, המבוסס על קטע מתוך "ונתנה תוקף", אחד מפיוטי יום הכיפורים ("מי במים ומי באש").

האש והאהבה

לאונרד כהן התברך בכישרונות רבים, ואחד המופלאים שבהם היה יכולתו להפוך עצב ליופי. זה בדיוק מה שעשה באחד משיריו המפורסמים ביותר, Dance Me to the End of Love.

את סיבובי ההופעות האחרונים שלו נהג כהן לפתוח תמיד עם השיר הזה, וכך עשה גם בהופעה המיתולוגית שלו באצטדיון רמת־גן בספטמבר 2009. רבים מהזוגות שהתחבקו בקהל ודאי האמינו שהם מאזינים לשיר אהבה קלאסי, אולי אפילו נדוש מעט. אך מתברר כי המקור לשיר הרומנטי, שבו הגיבור מתמסר לאהבה עד הסוף, הוא דווקא בזוועות הנוראיות של השואה.

"השיר נכתב לאחר שגיליתי שבמחנות השמדה מסוימים, ליד המשרפות, עמדה רביעיית מיתרים שנאלצה לנגן בעוד האימה מתרחשת בפנים", סיפר כהן בעבר. התמונה המעוותת הזו, של אנשים שמנגנים מוזיקה קלאסית נהדרת בעוד חבריהם נשרפים למוות ובעודם יודעים כי גם להם מצפה גורל דומה, שרטה את ליבו של כהן.

זה גם מה שגרם לו לכתוב את השורות הפותחות את השיר: "רקדי אותי אל יופייך עם כינור בוער, רקדי אותי דרך הבהלה עד שאיאסף אל חוף מבטחים". "השורה הזו מתארת את סוף הקיום ואת התשוקה הבוערת המתלווה אליו", הסביר. "אבל זו גם אותה שפה שבה ניתן לתאר את הכניעה למישהו אהוב. לכן זה לא משנה אם אנשים ידעו מה המקור של השיר הזה, כי הוא עוסק בתשוקה ולכן יכול להכיל את כל סוגי התשוקה".

האכזבה של ג'ניס

כהן לא היה רק איש של מילים, אלא גם גבר של נשים. בשיר Chelsea Hotel #2, למשל, הוא מתאר מפגש מיני סוער עם הזמרת ג'ניס ג'ופלין, מתישהו במהלך שנות השישים העליזות (כהן שינה את המילים והלחן בגרסה הראשונית של השיר, ולכן הוא נקרא "מלון צ'לסי מספר 2").

ג'ופלין, אז בשיא הקריירה שלה, התאכסנה במלון צ'לסי בניו־יורק שהיה אבן שואבת לאמנים ולמוזיקאים. בשעת לילה מאוחרת נתקלה בכהן בעת ששניהם עלו במעלית. כהן סיפר מאוחר יותר שג'ופלין חיפשה ככל הנראה את זמר הקאנטרי כריס כריסטופרסון, שהיה גבוה ויפה ממנו, אך הסתפקה בסופו של דבר בכהן עצמו. זה נגמר במפגש אינטימי על המיטה הסתורה של כהן, ובשורה "Giving me head on the unmade bed, while the limousines wait in the street".

פגישה במעלית שהובילה לסקס. ג'ניס ג'ופלין

כהן כתב את השיר לאחר מותה של ג'ופלין, וכמה שנים מאוחר יותר חשף שהוא עוסק בה. בהמשך התנצל על כך. "אם ניתן לבקש סליחה מרוח רפאים, אני עושה זאת עכשיו", אמר. אגב, ג'ופלין עצמה סיפרה בראיון על גישתה הפתוחה למין, ועל פעמיים שבהם שכבה עם אנשים לא בגלל שנמשכה אליהם, אלא רק בגלל שסיקרנו אותה. השניים הללו היו כהן וג'ים מוריסון. שני המפגשים, סיפרה, הסתיימו באכזבה.

האי היווני

עם כל הכבוד למפגש שלו עם ג'ופלין, המוזה לרבים משיריו של כהן, ומי שבמידה רבה הייתה אחראית לתחילת הקריירה המוזיקלית שלו, הייתה אישה נורווגית בשם מריאן איהלן.

מריאן הייתה נשואה לסופר הנורווגי א'סל ינסן, וב־1958 הגיעה איתו ועם בנם המשותף לאי היווני הידרה, שם עסק בעלה בכתיבה. כעבור זמן קצר נטש הבעל את מריאן ואת בנם, מותיר אותם לבדם על האי. באחת הפעמים שבהן הלכה מריאן לקנות מצרכים במכולת פגשה באיש צעיר, ששהה באותה עת על האי והתמסר לכתיבת שירה ופרוזה. האיש הזה היה לאונרד כהן.

בין השניים התפתח סיפור אהבה וכהן אף ליווה את מריאן חזרה לביתה באוסלו. אחר כך שלח לה מכתב מעיר הולדתו, מונטריאול: "יש לי בית. כל מה שחסר לי כעת זו האישה שלי ובנה". בעקבות המכתב הגיעה מריאן למונטריאול והשניים חיו בזוגיות במשך כמה שנים.

השיר So Long, Marianne נכתב כשכהן שקע בדיכאון, בין היתר לאחר שנפרד ממריאן. המשבר הנפשי שאליו הידרדר שיכנע אותו להפוך את השירים שכתב לפזמונים, וכך הפך לראשונה למוזיקאי. ואכן, השיר מופיע באלבום הבכורה של כהן.

מפגש רוחני

אלבום הבכורה המדובר נפתח דווקא עם שיר אהבה אחר, אחד המפורסמים ביותר שלו וזה שכהן עצמו אמר עליו שהוא כנראה הטוב ביותר שאי פעם כתב – Suzanne.

סוזן היא הרקדנית הקנדית סוזן ורדאל מקאליסטר, שבשנות השישים הייתה חברה ביחד עם כהן בסצנה הביטניקית־בוהמית של מונטריאול. לסוזן היפהפייה היה אז בן־זוג, פסל קנדי בשם ארמנד, אך זה לא מנע מכהן להיות כרוך אחריה.

הקשר בין השניים התפתח בזמן שסוזן חיה בנפרד מהפסל ארמנד (השניים יתחתנו מאוחר יותר). סוזן נהגה להזמין את כהן לביקורים בביתה על גדות נהר הסנט לורנס שבמונטריאול, שם הגישה לו תה ותפוזים סיניים. השניים היו משוטטים יחדיו לאורך הנהר ואחר כך מתיישבים בביתה של סוזן, שם החליפו רעיונות על שירה, דת ואמנות, תמיד לאור נרות. "היינו יושבים בדממה במשך כמה דקות, ואז מתחילים לשוחח", סיפרה סוזן לימים. "אני הייתי מדברת ורוקדת והוא היא פשוט נשען לאחור ומחייך לעצמו, סופג אותי לתוכו. אלו היו מפגשים רוחניים עמוקים".

ואכן למפגשים הללו, שמעולם לא הפכו להיות מיניים למורת רוחו של כהן, הייתה השפעה מהפנטת על המשורר. הוא כתב את חוויותיו ושוכנע בידי ידידה להלחין אותן לשיר. סוזן סיפרה ששמעה את השיר רק לאחר צאתו, ומיד הבינה שמדובר בה.

הקנאה

השיר Famous Blue Raincoat מנוסח כמכתב אותו ממען כהן לחברו, לאחר שזה פיתה כביכול את אשתו ובכך הפך אותה ל"אישה של אף אחד". בשיאו של השיר, לאחר שכהן מטיח האשמות בחברו הבוגדני, הוא דווקא מגלה כלפיו חמלה: "מה אומר לך, אחי, רוצחי, מה יש עוד לכתוב? כנראה שאני סולח לך, כנראה שאני מתגעגע אליך, אני שמח שעמדת בדרכי".

את המכתב כותב גיבור השיר בעודו יושב בלילה ניו־יורקי קר, לא רחוק מרחוב קלינטון, והוא מסתיים במילים "שלך, ל. כהן". כהן אמנם התגורר באותה תקופה באזור רחוב קלינטון והוא חתום כביכול על המכתב, אך במקרה הזה השיר דווקא לא מבוסס על אירועים אמיתיים אלא על החששות התמידיות של כהן, שמאז ומעולם היה קנאי לבת־זוגו. "תמיד הרגשתי שיש איזה גבר בלתי נראה המנסה לפתות את האישה שאיתי", הסביר.

דווקא המעיל הכחול המפורסם, המופיע בכותרת השיר, אמיתי לגמרי. מדובר במעיל של חברת הבגדים הבריטית היוקרתית Burberry, שאותו רכש כהן בעת שהותו בלונדון ב־1959. המעיל, שנקרע לא פעם ותוקן בטלאי עור, ליווה את כהן לפחות עד ראשית שנות השבעים.

השיר הבלתי נגמר

הללויה הוא לא רק השיר המזוהה ביותר עם כהן, אלא גם אחד השירים המושמעים ביותר בהיסטוריה אשר זכה ליותר מ־300 גרסאות כיסוי. השיר, המשופע באזכורים לסיפורי התנ"ך (שמשון ודלילה, דוד ובת־שבע), נכתב במשך כשנתיים. כהן פשוט התעקש להמשיך לכתוב ולכתוב, ולא נרגע עד שהיה מרוצה. לימים סיפר כי בשלב מסוים מצא עצמו יושב בתחתונים בחדר מלון בניו־יורק. "הטחתי את הראש ברצפה ואמרתי, 'אני לא מצליח לגמור את השיר הזה'".

במרוצת הזמן כתב כהן לא פחות מ־80 בתים לשיר, אך הוא כולל רק ארבעה בתים בגרסתו הסופית, המופרדים בידי פזמון בן מילה אחת – הללויה. כשכהן נשאל מדוע לדעתו זכה השיר לכזו הצלחה מסחררת, הוא השיב: "יש לו פזמון טוב".