"החיים עצמם": גיבורים מושלמים מדי

הגרסאות הכי טובות שלנו. "החיים עצמם"

אנחנו מושחתים. עידן של דרמות בהובלת אנטי־גיבורים קילקל אותנו. 'הסופרנוס', 'מד מן', 'שובר שורות', 'בוס', 'בית הקלפים', 'הומלנד', 'ניצבים', 'חסרי בושה' - כל סדרה משמעותית שתוכלו לחשוב עליה מהעשור האחרון הציבה במרכזה אנשים פגומים. לעיתים אלה נבלים מחוללי אסונות, לעיתים סתם בני אדם רבי־חולשות. חלקן דמויות שקשה בכלל לחבב. הם משקרים ועוברים על החוק כשלא נוח ומעדיפים לשבור את הכלים מאשר לחלוק. אלה האנשים שהתרגלנו ללוות במבטנו עונה אחרי עונה, ועכשיו נראה פתאום מוזר לנסות להזדהות עם הקדושים שמאכלסים את 'החיים עצמם'. הם אומרים דברים כמו, "עשית הכל נכון, בן, ואני עשיתי הכל באופן מוטעה". או הגבר שאומר לאשתו שבועות ספורים אחרי הלידה, "אני איתך לכל הדרך, את אהבת חיי ושום דבר לא ישנה את זה". שניהם משוחחים ישובים על רצפת המסדרון. אני לא מכירה זוגות שכל כך דחוף להם לדבר על היחסים ביניהם שהם פשוט יתיישבו על הרצפה במקום להמשיך ללכת עד שימצאו ריהוט. זו לא זוגיות אלא גלויה.

הכל 'בחיים עצמם' סנטימנטלי. מוכרחים לגלגל עיניים מול המסך. אחד מהאחים במשפחה הוא אפרו־אמריקאי שאומץ כתינוק. בתור בן מיעוטים בסביבה לבנה, הוא מחזיק פנקס סודי קטן ובו הוא מסמן קו בכל פעם שהוא פוגש אדם שחור. איזה גילום הוליוודי מתקתק של חווית חריגות. או אב המשפחה שנושא נאום נמלץ מול בתו השמנה והדחויה בבריכה, ומעניק לה "חולצת קסמים" שמגרשת את הכאב. מרקם היחסים ב'חיים עצמם' הוא אל־קמט. אלה בדים מבריקים של הנפש שלא דורשים גיהוץ. איך משיגים את זה? סינתטיות. מפתה להשתמש בזה, רק שרואים עליהם מיד את המאמץ, את כתמי הזיעה.

הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"