הסנדק של הקולנוע

ב־1972 עמד במאי צעיר בשם פרנסיס פורד קופולה לשגר למסכים את סרטו "הסנדק", עיבוד לרב־המכר של מריו פוזו, על משפחת קורליאונה המאפיונרית. קופולה היה סקפטי לגבי עתידו של הסרט. "חשבתי שהוא כישלון", התוודה בפניי קופולה כשנפגשנו ב"לה מאמוניה", אחד ממלונות היוקרה של מרקש ומקלט חביב על סלבריטאים. "בזמן הצילומים, הייתי בטוח שיפטרו אותי. במיוחד אחרי שהמפיקים ראו צילומים של חלק מהסצנות, בהן מרלון ברנדו מילמל. גם האולפן לא אהב את הסרט. ואז כשהוא יצא הוא קיבל ביקורת נוראה ממגזין 'וראייטי'. חוץ מזה, איטלקים־אמריקאים רבים נפגעו מהסרט והפכתי למטרה לזעם שלהם".

למרות החששות והביקורת הלא מחמיאה, "הסנדק" לא רק ניתץ קופות וגרף שלושה פרסי אוסקר — הסרט, השחקן (מרלון ברנדו) והתסריט הטובים ביותר — הוא נחשב לאחד הסרטים המפורסמים בתולדות הקולנוע, מככב עד היום במצעד הסרטים האמריקאיים הטובים בכל הזמנים, והפך למושא לאינספור פרודיות. לסרט יצאו שני המשכים (השני אף התעלה על הראשון), וגם אחרי 44 שנה, קופולה עדיין צריך להתמודד עם הצל הגדול של "הסנדק". בימים אלה הוא מוציא ספר חדש: "The Godfather Notebook", מעין שחזור למחברת שאיתה הסתובב על הסט בעת הצילומים, שכוללת בין היתר הערות והגיגים שכתב קופולה על דפי הרומן של פוזו. ה"מחברת" מאפשרת הצצה לתוך התהליך היצירתי של קופולה סביב אחד הסרטים המדוברים והמצוטטים ביותר אי פעם. מעריצים מושבעים יוכלו לרכוש עותק בחתימתו של קופולה בכבודו ובעצמו. המחיר? רק 500 דולר.

"אין לי ספק שהפרסום שלי הוא בעיקר הודות לסנדק", מודה קופולה בן ה־77. כשאני תוהה מה סוד ההצלחה והמיתוס הנצחי של הסרט, קופולה מצטנע. "הסנדק הוא מטאפורה של הקפיטליזם האמריקאי ושותפים לו כישרונות נפלאים רבים. קודם כל הסופר מריו פוזו, שהיה אדם נפלא שאני מעריץ. במקרה, כל השורות המפורסמות מ'הסנדק' שכולם מצטטים היו דברים שאמו אמרה. הצילום היה ייחודי ושונה ממה שהיה נהוג אז, העיצוב היה נפלא וכך גם הפסקול, שכתב אבא שלי. היה לנו קאסט נפלא, ורובו לא היה מוכר: רוברט דובאל, אל פצ'ינו — בחרתי בו בניגוד לעמדת המפיקים שרצו את ראיין אוניל או את רוברט רדפורד. וזאת הייתה גם הזדמנות לראות באור חדש את מרלון ברנדו הגדול".

איך היה לעבוד עם ברנדו? יצא לו מוניטין של איש בעייתי וקשה.

"הייתי צריך להיאבק במפיקים, ועמלתי קשה לשכנע אותם ללהק את מרלון לסרט. הייתי צריך להראות להם מבחן בד שעשיתי איתו, ורק אז הם נעתרו. מרלון היה אדם מקסים, שנטה להביע חיבה. וגם גאון. ואני לא מתכוון כשחקן, אלא באופן שבו ראה את החיים, תחומי העניין שלו והדברים שעליהם דיבר. הייתי כותב דברים בלילות ומציג לו אותם למחרת בניסיון לשלב אותם בסרט. חלק נכבד מהדיאלוגים היה שלו למעשה. היה לו זיכרון גרוע ובגלל זה הרבה מסגנון המשחק שלו היה 'ממממ...' הוא פשוט ניסה להיזכר בשורות. אז עשינו עסק, והוא הקליט מונולוגים קצרים ופסקאות שכתבתי, בהתבסס על הדברים שדיבר עליהם. הוא היה לוחץ על הכפתור, מקשיב ועושה. הוא היה אדם גדול, אין שאלה בכלל. אני חושב שרגשותיו נפגעו כשדיברתי בראיונות על עודף המשקל שלו. הוא באמת הגיע לסט עם עודף משקל, אבל אף אדם שמן לא מרגיש בנוח עם העובדה שהוא שמן, וגם ברנדו לא. העובדה שהוא הגיע שמן, יצרה לי בעיה מעשית — תהיתי במה אלביש אותו. הייתי בתסבוכת, אבל הוא היה נגיש, וישבנו לדבר על המצב".

"אנחנו משפחת קרקס"

בשנים האחרונות, קופולה ממעט לעשות סרטים, ועסוק בעיקר בטיפוח אימפריית המסעדנות והיין שלו. החודש הוא פתח מסעדה חדשה במחוז סונומה, בקליפורניה, שהתפריט שלה הוא מחווה לקולינריה של האינדיאנים באמריקה, כולל המבורגר מבשר ביזון. במקביל, קופולה מלקט פרסי מפעל חיים בפסטיבלים ברחבי העולם, ובין שלל הכיבודים אפשר למצוא גם קבלת אות הוקרה ממשפחת המלוכה המרוקאית. "למעשה הפרס היחיד שלא קיבלתי עדיין הוא כוכב על המדרכה בשדרות הוליווד. פשוט בשביל לקבל כוכב כזה, אתה צריך לשלם עליו", צוחק קופולה.

ואיך זה להיות אגדה חיה בעידן הסלפי והרשתות החברתיות?

"הדבר הנורא ביותר שקרה לדעתי הוא שהכניסו מצלמה לטלפון של כל אחד. זה הפך את החיים למסובכים מאוד בשבילי, במיוחד כשאני נכנס לחדר שבו נמצאים חמש מאות איש. למדתי שזה תמיד הופך להיות שתי תמונות, כי מי שמצלם רוצה גם להצטלם. ואז כולם עושים את זה וזה הופך לתמונה אחת אחרי השנייה. אני נוטה להסכים להצטלם רק כשאין הרבה אנשים בחדר".

קופולה, איש חם, גדול ממדים ואבהי, משתייך למשפחה של אמנים, שחקנים ומוזיקאים ממוצא איטלקי. הוא גם יקדיש לה את היוזמה הקולנועית הבאה שלו, פרויקט ניסיוני שיצולם בשידור חי, ובהמשכים. "הרקע המשפחתי שלי עזר לי בעבודה על 'הסנדק'. כשעבדתי על הסרט, לא ידעתי הרבה על גנגסטרים, אבל ידעתי הרבה על המשפחות האיטלקיות. אצלנו לא היו רוצחים אלא מוזיקאים, אז פשוט עשיתי את הגנגסטרים האיטלקיים בסרט כמו משפחתי: הדרך שבה אנחנו אוכלים, מדברים ומתנהגים. הייתי נאמן למה שראיתי אצל הדודים ואצל אבא שלי, כולל סצנת החתונה".

קופולה מתוודה שילדותו לא הייתה פשוטה. "אמנם גדלתי בניו־יורק, בסביבה אקזוטית של אמנים ומוזיקאים, אבל הייתי ילד ביישן. אבי המנצח עבר דירה כל שנה, כך שמעולם לא היו לי חברים. וכפי שאתה יודע, ילדות עגומה מהווה פעמים רבות בסיס לצמיחה של אמן".

לקופולה ולרעייתו הבמאית אלינור, שאיבדו את בנם ג'אנקרלו שנהרג ב־1986 בתאונת שיט, יש נחת משני הצאצאים הנותרים, רומן, הבמאי־תסריטאי־מפיק ("מוצרט בג'ונגל"), והבמאית סופיה ("אבודים בטוקיו"). "אני אוהב ילדים", מכריז קופולה וחיוך רחב מתפשט על פניו המזוקנים. "תמיד אהבתי. לכן כשנולדו לי ילדים משלי, זה היה תענוג עבורי. הילדים תמיד ביקרו באתרי הצילומים, אפילו בזמן שצילמתי את "אפוקליפסה עכשיו" בג'ונגלים של הפיליפינים. מחלקת התלבושות של הסרטים שלי נהגה להכין תחפושות קטנות לבובות של סופיה, ורומן היה משחק במחלקת האיפור. היינו כמו משפחת קרקס וכך עוברות אמנויות הקרקס מדור אחד לאחר. אני תמיד נדהם כשאנשים אומרים לי שהמשפחה שלי חשובה לי מאוד. למי המשפחה לא חשובה? המשפחה היא האנשים הראשונים שאתה אוהב בחיים".

אתה נותן עצות לילדים שלך?

"אני אומר להם ליצור סרטים אישיים על דברים שאכפת להם מהם, שקרו להם, ששברו להם את הלב, שהצחיקו אותם, ואז אלה יהיו סרטים יחידים מסוגם".

טקסט קופוליטי

לקופולה יש מה לומר על המצב במזרח התיכון. "האזור שלכם מרתק ומטריד אותי. יש שם כל כך הרבה איבה וכעס. אני חושב שהרבה מהבעיה במזרח התיכון הוא מה שקורה בישראל, לדוגמה רצח ראש הממשלה יצחק רבין. רבין נרצח לא בידי אדם אחד אלא בידי חלק מהאוכלוסייה, שלא רצה שיהיה שלום. זו הממשלה שיש לכם כעת. אני חושב שהישראלים, רבים מתוכם, היו רוצים שלום. מי לא היה רוצה שלום? אבל ישנה קבוצה אחת שלא רוצה, זו ששולטת במדינה".

אתה עדיין סבור שהשלום יגיע?

"אני מאוד אופטימי באשר לעתיד, אבל זה שובר לב לראות את הפליטים ואת הטרור הג'יהאדיסטי. כל מי שמכיר באמת את האיסלאם, שהייתה פרח הציוויליזציה במאה ה־13, ואת התרבות הערבית שהעניקה לנו את המתמטיקה והמדע, יודע שבשורש הדת הזו ישנן המילים החשובות: 'האל חנון ורחום'. האל לא רוצה בפגיעת האדם, הוא חנון ורחום".

לקופולה יש השגות על התקשורת העולמית כיום, בעיקר בכל מה שנוגע לסיקור המזרח התיכון. "לא תלמד שום דבר מסי־אן־אן. הלוואי שהם היו סותמים בעניין המזרח התיכון. גם בדיווחים באינטרנט, יש כל כך הרבה דברים שאינם נכונים. אם רשתות הטלוויזיה ישתקו בנוגע לג'יהאד ויפסיקו לפרסם אותו, דאעש יאבדו את היתרון הגדול שלהם. הדבר הטוב היחיד בדונלד טראמפ זה שבשנה האחרונה אנחנו מדברים עליו ולא על דאעש. אני תוהה מה יקרה לדאעש אם סי־אן־אן ואן־בי־סי ופוקס יסכימו כולם לדווח עליהם רק פעם בשבוע. אין לי ספק שאם כולנו נוריד את דאעש מהשידור, הגיוס, התקציב והאנרגיה שלהם ייעלמו".

בביקור שערך החודש בפסטיבל סטוקהולם, הביע קופולה את דעתו על הבחירה של טראמפ לנשיאות ארה"ב. "אני מקווה שיש חוכמה בכך, שכל כך הרבה אנשים בחרו להצביע לו. אני לא מכיר אותו, למרות שלמדנו באותה פנימייה צבאית. אני ברחתי ממנה אחרי שנה וחצי. אם ילד בן 13 ממשפחה עשירה נשלח לכזה מקום, יש לכך בוודאי סיבה טובה. הוא לא באמת אידיאולוג וזה דבר טוב. היה גרוע יותר אם הוא היה אידיאולוג". •