חיים של אחרים

שעתיים. זה כל הזמן שלא הייתי זמינה בו. הייתי בראיון והטלפון היה סגור, רק לשעתיים. לא ידעתי כמה 120 הדקות האלה ישנו לי את החיים. פתחתי את הטלפון למבול של הודעות בוואטסאפ ובפייסבוק שכולן כללו את אותו התוכן: צילום מסך של פרופיל בפייסבוק עם התמונה שלי אבל לגמרי לא עם השם שלי מתחת לתמונה. "זו לא את?" התפלאו ההודעות. וככה, ביום בהיר היא נולדה, אני השנייה.

אחד אחד היא התחילה להוסיף לרשימת החברים שלה מכרים שלי, קרובים יותר או פחות. היא אף הגדילה לעשות והעלתה אלבום תמונות בשם "אני וחברים", שבו, מיותר לציין, הופיעו בעיקר תמונות שלי ושל חברים שלי.

הרגשתי מחוללת. הפרופילים שלנו ברשתות החברתיות הפכו הרי להיות מי שאנחנו. שם אנחנו מציגים לעולם את החיים שלנו (ולרוב כמה הם סופר מדליקים). מישהו החליט לקחת לי את אותה זהות ולעשות בה כרצונו. אצלי למשל היא בחרה להזמין אנשים מרחבי הרשת למסיבות פוליאמוריות ולערבי כירבולים. תחת התמונה שלי.

כשחברים שאלו אם לדווח עליה לאלוהי הפייסבוק, ביקשתי שלא. אמרתי להם לחכות רגע. רציתי להיות חברה שלה גם. (ניסיתם להציע פעם חברות לעצמכם?) רציתי להבין למה היא עשתה את זה, אולי גם להסביר לה שהחיים שלי הם לא בדיוק גרוייסע גליק ושאולי כדאי לה לנסות לאמץ את התמונות של בר רפאלי למשל. סביר להניח שזה יביא לה יותר עוקבים.

באופן מפתיע היא אישרה אותי ישר. כאילו מתריסה מולי שלא באמת אכפת לה. להודעה שלי, אגב היא לא ממש טרחה לענות. ניסיתי עוד מספר פעמים עד שפייסבוק אמר די והעיף את הישות הכאילו אני מלהתקיים.

לא היא לא פרצה לי לחשבון הבנק וגנבה לי כסף. היא אפילו לא נכנסה באישון לילה לדירתי ולקחה פריטים בעלי ערך סנטימנטלי. היא 'כולה' גנבה את החיים שלי, בעמוד פייסבוק. הפיצה תחת השם שלי הזמנות לאירועים ופרסמה סטטוסים. בעידן הנוכחי אני לא בטוחה מה יותר נורא.