מי ימלל: כולנו גיבורים של החיים
גבורה אמיתית שאותה נרצה להנחיל לדורות הבאים לא ניתנה לאנשים מיוחדים או חכמים או כביכול מוארים - היא אצל כולנו בדנ"א ובלב, והיא מבקשת סוף-סוף לבוא לחזית. שרונה פומס על תפקידו של האור בחיינו
סופגניות יצירתיות בכל הטעמים עם כל סוגי המילויים הצבעוניים אהובות עלי במיוחד - במקום לבחור מה לקחת, אני טועמת מכולן ונהנית לראות מה הטעם החדש שיצרו השנה. הבוקר הקצתי עם השאלה - מה באמת יש בחנוכה?
שאלות שעולות במוחנו, מסייעות לנו להתקדם לצאת מדפוס נלמד שאמצנו ומחזרנו במשך עידנים שוב ושוב מבלי לעצור לרגע. אז מה יש בחג הזה שנשאר חי בתודעה היהודית שנים רבות כל כך והאם הוא באמת קידם אותנו מאז ועד היום, ונוסיף ונשאל מדוע מקדשים את נס פך השמן?
בחיים שלנו אנחנו פוגשים אינסוף ניסים, יש את הקטנים, כמו למשל את נס החנייה שקורה לאותם אלו שמוצאים חנייה מתי והיכן שהם צריכים (במרכז תל אביב, למשל). יש את הבינוניים, אלו מסוג מחשבה שבוראת את עצמה - אני חושבת על משהו והוא קורה.
יש כמובן גם ניסים גדולים שמביאים לאנשים ריפוי מפתיע ממחלה או נס של מפגש לא צפוי המוביל לאהבה גדולה בין אנשים. ניסים גדולים הם אלו שמככבים בכותרות העיתונים ובסרטים "שוברי קופות" ומושכים המונים כדי להיווכח, להתעודד ולקבל השראה כיצד דמות קולנועית עם נקודות פתיחה כה נמוכות הגיע לאן שהגיעה ואולי ללמוד מזה משהו.
בדרך כלל כשהסרט נגמר אנשים סבורים שזה אפשרי רק בסרטים וממשיכים לחיי היום יום עד הסרט הדרמטי המרגש הבא. אבל לא כך הדבר, שכחנו שניסים הם מצבנו הטבעי. יש לנו את הידיעה כיצד לרפא את עצמנו זו זכותנו מלידה. מדוע שנחגוג חג לאור נס שקרה למישהו מתי שהוא, מה עם ניסים שהופכים להיות חג שחוגגים כל יום ולא פעם בשנה?
מה אם חג חנוכה יהיה חג חניכה של ניסים? ומה אם הנרות שנדליק לא יהיו נרות שקנינו בחנות כי צריך לחגוג או לחמם את האווירה? נרות כאלה ממילא מוגבלים ודולקים לזמן קצר בלבד.
מה אם אור גדול מאורו של הנר ייצא מהלב שלנו הפתוח לרווחה ויאיר את החדר, את המשפחה את המדינה ולא רק את בית המקדש שעדיין איננו אלא יצא ויתפשט מתוכנו החוצה באופן רחב הרבה יותר והאור האינסופי הזה יחבור לליבותיהם של אנשים רבים אחרים המצויים בחשיכה מדומה, כך שיחושו את האור ואת התקווה?
במקום שהטקסים שעשינו באופן אוטומטי יהפכו להיות ממקום של מחויבות הם יהפכו למשהו אמיתי שבא מתוכנו, ובמקום נרות מקופסה נצא מהקופסה ונשאל האם יש לנו עוד צורך במצוות הללו. או אז זו תהיה חגיגה כל יום כי קדשנו את האור, אך חשוב לא פחות או אפילו יותר, לקדש גם את החושך.
במקום "באנו חושך לגרש..", נשיר שירי הלל לא רק לאור אלא גם לחושך, כי כשנמזג את האור עם החושך נראה שהאור גובר על הכל, וחושך מעולם לא היה באמת יותר מאשר מחשבה בבריאה שנבנתה מאור ואהבה.
נוסיף לשאול האם ניצחון החשמונאים במרד נגד היונים זו סיבה לחגיגה אם הוא לא הביא לשלום עד עצם היום הזה והאם לאחר עידנים של מלחמות ומאבקים נוכל לקרוא למרד או מאבק ניצחון. מלחמות, בדומה לנרות החנוכייה, לא הביאו ניצחון אלא לזמן קצר ואשלייתי בלבד.
גבורה אמיתית שאותה נרצה להנחיל לדורות הבאים לא ניתנה לאנשים מיוחדים או חכמים או כביכול מוארים - היא אצל כולנו בדנ"א ובלב, והיא מבקשת סוף-סוף לבוא לחזית.
ברכות לכל יום חג ולסופגניות יצירתיות ממולאות בכל טוב כל השנה, כי עכשיו אפשר
שרונה פומס , פנג שואי ואסטרולוגיה סינית
לפנייה לכתב/ת 
