מכתבים
איפה החמלה?
בעקבות "קרב מצדה", 16.12.16
זה בסדר להחזיק בדעות מסוימות לגבי איך אישה ואֵם צריכה להתנהג בזוגיות, אבל מכאן ועד להכליל ולומר, כמו מצדה זאבי, "כל אחת הייתה רוצה להיות אישה של גבר כמו אבא שלי..." המרחק גדול.
לא הכרתי את רחבעם זאבי באופן אישי, ואין לי דרך לבדוק את אמיתות הסיפורים עליו, אבל נראה לי שקצת רגישות לרגשות הזולת לא הייתה מזיקה למצדה זאבי.
הטענה המופרכת, שחוזרת ועולה היום ביותר מדי פרשות, המטילה דופי במתלוננות, או באלה שחוששות להתלונן, רק כי "העזו" להתמהמה בהגשת תלונה, או חלילה נמנעו ממנה, רק מחזקת עוד יותר את חוסר הרגישות שמפגינה מצדה זאבי.
היא גם מגדישה את הסאה, לטעמי, בקובעה כי הנשים שהתלוננו נגד אביה "לא באו מרצונן". אני מצטערת בשבילה שאין בה ולו מעט חמלה כלפי אלו שטענו כי הוטרדו מינית.
והכי מרגיז ומקומם משפט המחץ מבית מדרשה של זאבי: "אישה שבאמת לא רוצה שיטרידו אותה מינית, יודעת להפסיק את ההטרדה". וואו! באמת סליחה שלא כולנו דומות לך.
מיכל גיל־פרץ, מודיעין
איש עם צדדים
בעקבות "קרב מצדה", 16.12.16
לאורך כל הכתבה, שאותה קראתי בעיון, חשתי דיסוננס עם עצמי. מצד אחד, קשה לי לקבל את גישתה של מצדה זאבי לגבי גברים, נשים, הקשר שביניהם ותפקידם במדרג המגדרי. מצד שני, לעניות דעתי נעשה עוול גדול לאביה.
אין זה מורכב מדי להבין, שזאבי היה בעל צדדים רבים, ואין עוררין על כך שתרם תרומה רבה לביטחונה של המדינה בהיותו פטריוט בכל רמ"ח איבריו ואיש צבא שרבים העריצו והוקירו. היום האיש כבר איננו. אין לו עורך דין מפולפל שיוציא הודעה הסותרת את כל שנאמר עליו ויגן על שמו הטוב. על פי צד אחד בלבד לא ניתן להפריך או לאשש.
חבצלת נבו, כרמיאל
בסיפוק רב
בעקבות "קרב מצדה", 16.12.16
בסיפוק רב קראתי את הכתבה וחשתי סיפוק גם מתגובתה של מצדה זאבי, בתו של אחד מגיבורי ישראל. האמת היא שנמאס לנו, ולי במיוחד, לשמוע השכם והערב על הטרדות מיניות אמיתיות ומדומות, והגברת מצדה זאבי נתנה את דעתה הכנה והאמיתית בנושא.
האם ייתכן שפתאום יש התעוררות מינית ארצית, המעוותת דעתם של גברים כה רבים מכל גוני הקשת החברתית, או שזאת השפעה של פמיניסטיות קיצוניות המחפשות פרסומות רעשניות בכותרות המדיה? מדוע גברים רבים מאוד, ואני בהם, לא חשבו אף פעם להתלונן על הטרדות מיניות על ידי נשים, ולעיתים בדרכים בוטות ביותר?
ועוד, מדוע עלמות ונשים לא מגיבות בתקיפות שאינה משתמעת לשתי פנים על חיזורים וניסיונות של גברים ארוכי ידיים? ומדוע עוברות כל כך הרבה שנים עד שהן נזכרות שפעם הוטרדו מינית? ואיך קורה שנשים, שהן כבר סבתות, נזכרו להכפיש את שמו של לוחם רב־תהילה כרחבעם זאבי (גנדי) 15 שנה לאחר מותו?
ואני כמובן חלילה לא מזלזל בהטרדות מיניות רציניות. גברים מהסוג הזה מקומם בבית הסוהר ובנידוי מהחברה. חד־משמעית!
יוסי פרטוק, קריית־שמונה
זה הנוהל
בעקבות "לעמונה חוקים משלה", 16.12.16
הנדל ושקד משקפים את שני צידי המתרס. נכון שההתחלה הייתה אחרת. הקימו קרוואנים והתיישבו בעמונה. העובדות מלמדות שנכון לאז לא היו בעמונה שום תביעות בעלות על הקרקע. אדמת בור ולא יותר. הפארסה התפתחה בהמשך.
בקלות אוכל לשאול את תושבי רמת־אביב: שייח'־מוניס הייתה שלכם? למה לא התפניתם מקרקע שהייתה בבעלות מוכרת וידועה של ערבים שגורשו? כמעט בכל המדינה יש גם זכויות של בעלים קודמים.
מדוע הגרמנים לא דורשים מפולין את שלזיה או לפחות פיצויים על טרינספורם של מיליונים משם? בעיות כגון עמונה, כאמור, יש כמעט בכל מקום בעולם.
במקרה הטוב מפצים בכסף, אבל לא עוקרים. זהו הנוהג וזהו הנוהל.
מרק בריל, כפר־סבא
גיבור אמיתי
בעקבות "חיי הכפולים כסוכן סמוי בסצנת הסמים של ירושלים", 16.12.16
קראתי בשקיקה את הכתבה שפירסמתם. היא הייתה מרתקת וסיפקה הצצה לעולם שתמיד אנחנו שומעים עליו רק במשפט חדשותי קצר.
עבורי זה היה מדהים לגלות כמה תכנון, כמה כישרון וכמה הכנות צריך לעבור שוטר סמוי. כמה סיכונים ואיזה מחיר אישי גובה העבודה הזאת.
ד', או "אסי" לשעבר, בעיניי אתה גיבור אמיתי!
דיאנה צ', אשקלון (הפרטים במערכת)
לשפר את הבטיחות
בעקבות טורו של חנוך דאום, 16.12.16
קראתי בעניין רב את המאמר של חנוך דאום, שנגע מאוד לליבי. לצערי, אשתי, חנה רמבק ז”ל, נפלה למוות ב־2009 בטיול בנחל אוג. היא טיילה בקבוצה של מיטיבי לכת עם מדריך ונפלה מצוק בגובה של עשרות מטרים. באפריל 2015 נפל גבר אל מותו באותו נחל.
לאור ריבוי התאונות הקטלניות בארץ ובמדבר יהודה בפרט, אני משוכנע שעלינו לשפר את אמצעי הבטיחות על שבילי הארץ. חשוב שנמשיך לטייל, אבל צריך להקטין את מספר התאונות. משקיעים הרבה כסף לשיפור הבטיחות בכבישים, למה לא משקיעים גם בשיפור הבטיחות בשבילים?
אפשר למשל להוסיף אביזרי בטיחות (מעקה, כבל וכו') במקומות שבהם נפילה גורמת לאסון.
האם יימצא הגוף ("לובי") שמעוניין להירתם לקידום הנושא?
קלוד רמבק, רחובות
חובתו של אדם
בעקבות טורו של חנוך דאום, 16.12.16
קראתי בתחושות קשות ובלב דואב את טורו של חנוך דאום, בעקבות המוות הטרגי של עילי ועמרי ניר ז"ל. חנוך תיאר את שאירע לאשתו אפרת במות עליה אחיה הקטן זאבי ואביה יהודה חזני ז"ל, כעשר שנים בזה אחר זה, במדבר יהודה.
היה קשה שלא לקחת מהסיפור המצמרר את הדמיון מחד גיסא, ואת הכאב הבלתי נתפס מאידך גיסא. דאום לא היה יכול לתאר את פניה של אשתו, לא מפני שלא זכר אלא מכיוון שראה נפש קורסת בתוככי אדם חזק שהוא מכיר טוב כל כך, מקרוב כל כך.
כאדם מאמין אוכל לומר שזהו המבחן הקשה ביותר לשומר מצוות – לקבל בהכנעה את החלטת בוראו, גם היא נראית אכזרית וקשה מנשוא. ואז לבוא ולומר את המשפט הקשה והנורא: "ה' נתן ו ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
אומר הרמח"ל בפתח ספר מידותיו המופלא "מסילת ישרים": "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו..." אך מה על האדם לעשות כשאיננו מבין כיצד להתגבר על הכאב שמפלח את ליבו ולקבל בהכנעה את החלטתו של האל?
זהו המבחן הגדול ביותר והאינטימי ביותר, כי את מה שמתחולל בתוך הנפש פנימה חש האדם שחרב עליו עולמו, והוא בלבד.
פנחס חביב, דימונה
