yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ
    7 לילות • 27.12.2016
    הכי ישראלי
    עמרי ושלי גליקמן הם אח ואחות מרמת־השרון. שניהם נשואים, החברים הכי טובים, הילדים הכי מקסימים, וגרים קומה מעל קומה בבניין דנדש ברמת אביב. הפרצוף שלהם כמעט לא מוכר, אבל הלהקה שלהם, התקווה 6, היא הפופולרית ביותר בקרב החיילים. רגע לפני אלבום חדש, הם מסבירים כיצד הכל התחיל בטיול נטול ירוק בג'מייקה
    יהודה נוריאל | צילום: משה נחומוביץ

    עמרי הוא הגדול ושלי היא הקטנה. "נולדנו בהפרש ארבע שנים וארבעה ימים", הם עונים יחד. שניהם עומדים בלב ההרכב 'התקווה 6', להקת רגאיי־גרוב נעימה, שהפכה עם השנים, מתחת לרדאר, להצלחה מסחררת, אהובת הקהל והחיילים בפרט. פוסטר של ישראליות טובת לב שהיינו רוצים לאמץ.

     

    אבל עוד לפני המשפחה הישראלית הרחבה, מדובר בשני אחים קרובים, מה־זה־החלום של כל אמא. "אתם בעצם הקרפנטרס, רק בלי הטירוף", אני מאבחן מתישהו, ושלי צוחקת, "אני דווקא אוכלת טוב". כדי לחזק את הטענה היא מגיעה עם עוגת שוקולד־ביסקוויט מעשה ידיה, בזמן שעמרי, בדואט מושלם, שותה תה. אגב, הם גרים אחד מעל השני, בבניין יוקרתי ברמת אביב החדשה. כי מעולם לא נפרדו. סיפור מוזר לאללה בנורמליות שלו.

     

    סבא וסבתא מצד אבא, משפחת גליקמן, היו ניצולי שואה שאיבדו את מרבית משפחותיהם. בגיל ארבע של שלי, כלומר שמונה וארבעה ימים של עמרי, עקרה המשפחה עם האב, איש עסקים משגשג בתחום הנדל"ן, לבריסל, בלגיה. למדו בבית ספר שמור היטב, חופשות סקי בסופשבוע, בון ג'ובי לייב בגיל עשר.

     

    "ושם נדלק הניצוץ", מספר עמרי, 34. הוא היה מעריץ גם של גאנז אנד רוזס, בלינק 182, "וגם טייק ד'את ורובי וויליאמס, שעד היום אני מת עליו. מודה". עמרי למד גיטרה, שלי רקדה ג'אז ולמדה פסנתר. ונדבקה בחיידק של האח. "בנסיעות באוטו המשפחתי באירופה, הייתי יושבת באמצע, הקטנים תמיד נדפקים", היא צוחקת, "אבל לפחות הייתי שומעת את הגבוהים, מהווקמן של עמרי".

     

    ילדים טובים לאללה, אבל הכי. את התיכון השלימו כאן ברמת־השרון. בצבא הוא הלך להיות חוקר מצ"ח, אבל של תאונות דרכים. היא שירתה בקב"ט חמ"ן. אבל בשלב הזה, שניהם כבר היו חוזרים בערב להופעות של הלהקה. התקווה 6 נולדה ב־2001, שש שנים לפני שבכלל הוציאה אלבום ראשון. עמרי, ביחד עם החבר אורן, בנו חדר אקוסטי עם קרטוני ביצים והתחילו לנגן בתקופת הצבא. "ובהשפעה של הגולשים מרמת־השרון, ששמעו באותה תקופה רגאיי", הוא מספר, "זה היה מגניב, איני, הצלחתי לנגן מאוד בקלות. ועפתי על הניגוד בין טקסטים כואבים למוזיקה מעודדת. ממש חיכיתי לזה". הצמד היה צריך קלידנית. עמרי ביקש מאחותו הקטנה.

     

    דווקא את אחותך הנודניקית בת ה־16?

     

    "בקלות. תמיד אנחנו המומים כמה זה מפתיע אנשים. אבל לנו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. שלי גם הייתה הקלידנית היחידה שהכרתי. ולא רעה בכלל".

     

    שלי: "גם אני הייתי רוצה להמציא סיפור, כמה הוא היה מעצבן ואיך לא הסתדרנו. כי תמיד מגיעה השאלה הזו. לא קרה".

     

    עמרי: "ובגיל צעיר כבר הייתה לה חבורת מעריצים. USB, שזה ראשי תיבות, 'אולטראס שלי־בלי'. קבוצה שהייתה מעריצה את שלי־בלי, זה הכינוי שלה. שלי־בלי, נסיכת הרגאיי־צ'אפ הישראלי (צ'אפ, כינוי לאוף־ביט האופייני של הרגאיי, י"נ). האמת? אולי זו התשובה למה צירפתי את אחותי הקטנה. כי היה לי ברור שיתאהבו בה".

     

    מכמה הופעות משפחתיות בבית שזכו לעידוד, הם נטלו את השם, התקווה 6, כתובת המגורים של ההורים. הכי סטרייט, שהופך גם - בעיני מי שרוצה - לנושא משמעות כחול־לבן. משם המשיכו להופעות בפלורנטין. האהבה לרגאיי הגיעה לשיא בטיול בן חודשיים בג'מייקה שערכו ב־2004. האחרי צבא של עמרי, הלפני צבא של שלי. כמובן, רק שניהם.

     

    ננסה שוב: משוחרר טרי מהצבא, ג'מייקה, חופים, רום, בחורות - ומגיע לשם עם אחותך התיכוניסטית?

     

    עמרי: "בטח. חוץ מזה (צוחק), כבר הייתה לי בארץ חברה".

     

    שלי: "וממילא אנחנו מדברים על הכל. ותמיד היינו בחדר ביחד. עד היום".

     

    מה זאת אומרת?

     

    שלי: "תמיד היינו בכל ביחד, אז גם בחדר. בטורים, בהופעות רחוקות כשנשארים לישון. שנינו באותו חדר".

     

    עמרי: "בשנה האחרונה אני לפעמים מבקש קצת ספייס, אז פה ושם אנחנו מקבלים חדרים נפרדים".

     

    שלי: "וכשזה קורה, נורא עצוב לי להיות לבד. ממילא קשה לי להיות רחוק מהבית, ואז לחזור מהופעה, ולהיכנס לחדר לבד. דיכאון. ועוד עכשיו כשיש לי בת קטנה".

     

    אה כן. איך שכחנו. שניהם כמובן נשואים, שלי להנדסאי בניין, אם לאמילי בת השנה, ועמרי למלהקת בטלוויזיה. "כן, גם התחתנו בהפרש של חצי שנה, הכל מתואם", הוא צוחק. "הוא חיכה שאני אסתדר, ואז", היא משלימה. "רוצה עוד פרוסה?"

     

    × × ×

     

    התקווה 6, שעמרי הוא כותב ומלחין השירים שלה, היא הרכב משפחתי ולהקת שטח במובן הכי טבעי של המילה. הם פשוט חרשו כל פינה בארץ, עד היום הם עושים את זה. זה מה שהביא להם גרעין מעריצים קשה שהלך איתם שנים לפני שאפילו הקליטו אלבום. הם פרצו עם הסינגל 'אם אפגוש את אלוהים'. "ואז קיבלנו את כאפת האלבום השני", מספר עמרי על 'אפרוקליפטוס'. "ניסינו לאסוף את עצמנו, נכנסנו לעבודה על השלישי ('כל יום מחדש'), שיר הנושא ו'בפרדסים של גן עדן' החזירו אותנו לתודעה. ואחריו, 'קול ישראל'. אלבום מחווה לישראליות במקצבי רגאיי קלאסיים. וזה ממש לא עבד. קריסה משמעותית. הגענו לצומת. לא ידענו אם בכלל ממשיכים".

     

    איך זה נראה?

     

    שלי: "מאוד קודר. חשבנו לסגור את הכל. בזמן שאין לי שום דבר אחר שאני עושה או חושבת שאעשה. כי אני שם, מגיל 16".

     

    עמרי: "שנתיים, עד 2014, שאתה מנסה להחזיק את הראש מעל המים. לבצע הנשמה ללהקה. לא יודע איך לעבור את החודש הקרוב. נאבק על כל הופעה אפשרית בציפורניים. בינתיים, אפילו רון, חבר הילדות שלי, עבר לתחום ההפקות. בעצם נשארנו רק שנינו. כי הכל התחלף".

     

    ואז הגיעו אל פילוני, שותף בכיר בהצלחה שלהם. "והוא אמר, בשום פנים ואופן אל תוותרו. אל תוותרו על הדבר הזה. עבדתם כל כך הרבה שנים", מספר עמרי. "כי אני בעצם התייאשתי. ואין לי, כמו שאמר ואן מוריסון, שום פלאן־בי. מגיל צעיר אני יודע שאני במוזיקה. ומכאן נולד האלבום החמישי. יצאתי למרפסת ותוך שעה כתבתי את 'מה שיהיה יהיה'. והשיר הזה נעשה הכי מושמע בגלגלצ, בשנה שאחר כך. שיעור מדהים לחיים".

     

    האלבום 'הכי ישראלי' הפך אותם להצלחה מסחררת. הקלישאה הזו, "פיצחו את הדי־אן־איי של הישראליות". רשימת הישגים: שמונה שירים שיצאו כסינגלים נכנסו היישר למקומות הראשונים במצעד; שנתיים ברצף אנשי השנה של ynet וגלגלצ; והשנה הגיעו למקום הראשון בסקר הפופולריות של חיילי ישראל, לפני כל שם גדול שאתם יכולים לעלות על הדעת.

     

    בימים אלה הם מתכוננים להשקת האלבום השישי, 'הכל עוד לפני', (ומופע מושקע בהאנגר 11 בתל־אביב ב־14.1 עם אורחים כמו מוש בן ארי ושב"ק ס'), שמלווה אותו עוד סינגל מצליח ששמו אומר הכל, 'משהו נעים לנשמה'. אבל בקליפ הנלווה קורה דבר מפתיע: שניהם מופיעים בו!

     

    הללויה, סופסוף יודעים איך אתם נראים.

     

    עמרי: "זה נכון, תמיד היינו אנונימיים. כי אף פעם לא עניין אותנו להיחשף, השקות, מסיבות, 'שיק ושוק' – לא תראה אותנו שם. ואין שום רכילויות עלינו. האמת – אין כלום!"

     

    שלי: "ואני בכלל, אחרי לידה - המעט שעוד זיהו, כבר לא יזהו עכשיו. וזה מצוין. אני אוהבת את האנונימיות שלי. אנחנו באמת לא יודעים איך לשחק את המשחק של כל המסביב".

     

    אתם הולכים יחד להופעות?

     

    שלי: "בטח. (מחייכת) וכן, רק שנינו. בלי בני הזוג שלנו. בכלל, התמיכה שאנחנו מקבלים מבני הזוג שלנו, ומההורים, היא דבר מדהים ולגמרי לא מובן מאליו".

     

    עמרי: "הם גם מגיעים המון להופעות. לא מבין איך לא נמאס להם".

     

    רגאיי זה אומר גם העשב הקדוש. איך אתם עם גאנג'ה?

     

    עמרי: "שלי ואני לא עושים. אבל כל העולם הולך ללגליזציה וזה מה שצריך להיות".

     

    שלי: "ליב אנד לט ליב. לנו זה פשוט לא בא טוב. אבל פעם נורא אהבתי לעשן סיגריות!"

     

    × × ×

     

    טוב. לנושא לשמו התכנסנו. השירים של התקווה 6 הפכו אתכם לשגרירי ארץ ישראל החדשה והטובה. הכל כזה אופטימי ונעים וסבבה...

     

    עמרי: "ומבחיל!" (צוחק)

     

    שלי: "אנחנו יודעים היטב מה המציאות כאן. אבל אנחנו מכריחים את עצמנו ליצור בועה, כדי לחיות את מה שהיינו רוצים. כי אי־אפשר לחיות פה את האטרף. מה זה, המדינה בוערת, זה ברור".

     

    היה לכם שיר כמו 'הירושימה נגסקי תל־אביב', מאוד פרנואידי, איראן של ביבי.

     

    עמרי: "וזה דבר שלחלוטין אגע בו גם היום. השיר נכתב בשיא החרדה - הסחת הדעת - עם איראן. שהשפיעה עליי. אני מאוד אוהב היסטוריה ויודע שהחיים כאן הם לא מובן מאליו".

     

    שלי: "כשאמא שמעה את זה לראשונה היא אמרה, 'אוי, מה עובר בראש של הבן שלי'".

     

    אפרופו מנהיגים. הכנסתם את 'אוהבים אותך שמעון פרס' להכי ישראלי.

     

    עמרי: "הקהל תמיד צועק את המשפט הזה, בתל־אביב או באלקנה. פרס הצטייר בעיני רבים כמישהו מאוד ישראלי".

     

    למה אתה תמיד מחפש את ה"הכי ישראלי"? "במבה במבה, מסטיק עלמה, מתל־אביב עד בן־גוריון. שקל שנקל, אוי כפרה, אריק איינשטיין הגדול".

     

    עמרי: "כי האהבה שלנו לישראל היא מאוד־מאוד כנה".

     

    רגאיי מזוהה מאוד עם מאבק. מחאה. בבילון. טהרני הרגאיי לא כועסים עליכם כי אין פה חתרנות? ואפילו לא ג'וינט ענק להתריס.

     

    עמרי: "רום במקרה הקיצוני. נכון, אבל לא התיימרנו מעולם להיות להקת מחאה. ובסצנה, כל מי שמצליח להביא רגאיי לקדמת הבמה מקבל את הכבוד. אבל תקשיב ל'משהו נעים לנשמה'. 'קשה עם החדשות פה, אז לפעמים אני לוקח את האוטו. ונוסע צפונה מהעיר, לפני שעוד מלחמה תתחיל'. זה לא 'החיים שלנו תותים'".

     

    ו'קופנגן' עם אינפקטד משרום. "בא לי בית מלון בקופנגן, עם יד אל השמיים ורגל על ערסל כן. בא לי לעשות שם בלגן, מהבוקר עד הלילה".

     

    עמרי: "זה שיר דאחקה. אבל יש פה כל כך הרבה אנשים שזה באמת מה שבא להם, קיבלנו הכי הרבה תיוגים על השיר הזה. אז בוא נקרא לו דאחקה מתקדמת: להגיד את הדבר עצמו - עם איזה חיוך קטן עליו".

     

    האנשים פה כל כך מבוהלים, שהם רצים להצטופף מתחת למטרייה שלכם, בפנטזיה על ישראליות יפה. גלגלצ וחיילים במיוחד.

     

    שלי: (במבוכה) "יצא ככה שאנחנו אהובי המתגייסים והחיילים. זה מה שיצא בסקר. למה? אולי כי אנחנו משקיעים בחיילים. רוצים לתת תמורה למי שרוצה להגן עלינו".

     

    עמרי: "ותשמע, אני ושלי עדיין בתחושה הבסיסית של להקה תחת פירוק, ועדיין לא הצלחנו".

     

    שלי: "יואו, איזה כיף - אבל בוא נחזיק חזק. כי עוד מעט זה נגמר".

     

    והיום, יש כבר רגעים שאתם מתרווחים ונהנים?

     

    שלי: "רוצים. אבל לא מצליחים באמת. כי רגע, יש עוד מלא עבודה!"

     

    עמרי: "זה באמת מתסכל אותנו. למה לא ניקח רגע ונגיד, אה איזה יופי? אין מה לעשות, אנחנו נכדים לניצולי שואה".

     

    שלי: "כן, אתה חושב?"

     

    עמרי: "אין לי ספק, שלי־בלי. זה בא מסבא וסבתא".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 27.12.16 , 16:37
    yed660100