תתכוננו להתאהב

בשנים האחרונות הקריירה של שם־טוב לוי מתנהלת קצת בהילוך שלישי. הוא אמנם מופיע — לבד או עם החברים עימם שיתף פעולה בעבר — וגם מקליט מדי פעם אלבום, כמו "שם יש" החדש, אבל מעל לאלו מנשבת רוח של סיכום ביניים. אוסף מקיף שאיגד את רגעי השיא; מהדורות מחודשות לאלבומי הסולו המוקדמים; ובשנה שעברה מופע מחווה עם האורקסטרה של אבי ליבוביץ', שהפיחה גרוב מחודש בחומרים הוותיקים שלו.

זה נפלא שממשיכים לחגוג את הישגי העבר של לוי, אבל רצוי לשים לב גם להווה הלא פחות מעניין שלו. לוי הוא איש של אנשים, כזה שפורח לצד המוזיקאים והיוצרים שסביבו – מהעבודה עם אריק איינשטיין ועד להרכבים כמו "קצת אחרת" או "ששת". עם האנסמבל הנוכחי הוא מנהל את הרומן הארוך, השלם והפורה ביותר. ההרכב אמנם נושא את שמו, אך מההאזנות ל"שם יש" עולה שלכל אחד מחמשת חבריו מניות שוות ביופי שמתגלה לאורכו. השימוש בכלים אקוסטיים הופך גם קטעים אינסטרומנטליים ומורכבים יותר לקלים לתיווך למאזין, והלחנים הג'אזיים־פופיים עם הנגיעות הבלקניות של לוי יקסמו לכל מי שהתאהב פעם בשיר שלו.

גם בחירת הטקסטים מעניינת, בין היתר עם שירים של הרב דוד מנחם וסמי שלום שטרית. למרות שאחד מהם נושא את השם "בנחת רוח (יסוד החסידות)" זה לא מריח כעוד חזרה טרנדית בתשובה, אלא יותר מסקרנות בריאה למקורות. אבל רגעי המפתח באלבום הם שניים אחרים: שיר הנושא הפותח שכתבה יונה וולך ו"מאחורי השער" של ביאליק. בראשון הוא בורח מהלחנים שכתבו לו ברי סחרוף ובהמשך קורין אלאל, ומעניק לשיר משמעות חדשה; בשני הוא חוזר לאחד מהלחנים היותר יפים שנתן לאיינשטיין בתחילת עבודתם לפני למעלה מארבעים שנה, במין מתנת פרידה.

רגע יפה נוסף נרשם ב"התרגעות", החותם את האלבום. זהו עוד חידוש מעניין ומכבד לקלאסיקה עברית מעט נשכחת. וכשמקבלים שלושה כאלו באלבום אחד - באמת שלא צריך לבקש יותר.