שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    סוגרים שנה: האם 2016 הייתה טובה לנשים?

    תראו, תשמעו, או בקיצור: לא. נועה בנוש מפרטת מדוע השנה החולפת לא תיזכר כשנה מוצלחת במיוחד עבור נשות העולם ונשות ישראל בפרט, אף על פי שלא הכל שלילי

    לפי המצב הנוכחי, לא בטוח שאנחנו בכלל מתקדמות לאנשהו. ייתכן ואנחנו בכלל נמצאות בירידה (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    לפי המצב הנוכחי, לא בטוח שאנחנו בכלל מתקדמות לאנשהו. ייתכן ואנחנו בכלל נמצאות בירידה(צילום: Shutterstock)

    2016 לא תיזכר כשנה מוצלחת במיוחד עבור הנשים. הייתה זו השנה בה הלכנו לישון עם הנשיאה הראשונה של המעצמה החזקה בעולם, והתעוררנו אל נשיא שמתגאה בתקיפות מיניות שביצע כנגד נשים. אנחנו אוהבים לחשוב על ההיסטוריה האנושית במונחים של קידמה, אותו אתוס שמקורו בתקופת הנאורות ולפיו קיימת התפתחות הדרגתית אל עבר עולם טוב יותר הנשלט בידי ערכים ליברליים. האתוס הזה אחראי לתמימות הדעים ששררה בקרבנו, שנשיא שחור בוודאי מבשר על התקדמות אל עידן שבו גם אישה יכולה להיבחר כנשיאת ארה"ב.

     

    אבל המציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. היא מראה לנו שאחרי כל סיפור הצלחה ליברלי מגיעה תנועת הנגד, כך שניצחון הערכים הליברליים לא מוביל לחיזוקם. נהפוך הוא, הוא גורר התכנסות אל עבר ערכים שמרניים יותר. דונלד טראמפ, על דעותיו הגזעניות, לא נבחר למרות ההתקדמות לכאורה של ארה"ב אל עבר נשיא שחור, עם המדיניות הליברלית (כמו ה"אובמה קר") שהוא קידם, אלא בגלל. ההתקדמות שלנו, במובן זה, היא מעגלית יותר מליניארית.

     

    ההיסטוריה מציגה בפנינו אין ספור דוגמאות כאלה בכלל, ובהקשר לנשים בפרט. כל הישג פמיניסטי משמעותי שקידם את הנשים לעבר שוויון שתל את הזרעים לתהליכים נגדיים, שמטרתם להחזיר את הנשים אל תפקידיהן המסורתיים, עד שבסופו של דבר צמח מתוך הפמיניזם הפוסט פמיניזם. הדוגמה הקיצונית ביותר היא התחלפות דמותה של רוזי המסמררת, הפועלת בבית החרושת ומכריזה We can do it! משנות ה-40 של המאה הקודמת, בדמותה של עקרת הבית החייכנית של שנות ה-50.

      

    הילרי קלינטון לא זכתה לכהן כנשיאה

    הילרי קלינטון לא זכתה לכהן כנשיאה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    במקרה הזה היה מדובר במדיניות ממשלתית מכוונת של הממשל הפדרלי, שיזם מסע תעמולה כדי לרתום נשים להצטרף אל מעגל העבודה כדי למלא את מקומם של הגברים שגויסו במלחמת העולם השניה. עם סיומה נדרשו הנשים לפנות את מקומות העבודה עבור הגברים ששבו מן המלחמה, דרישה שנתמכה בדימוי נשי חדש שמציג את האישה בראש ובראשונה כאם וכרעיה, ואת הבית כמקומה הטבעי מקדמת דנא. עם זאת, לרוב אין מדובר בקנוניה מכוונת, אלא בתהליכים טבעיים במטוטלת החברתית של פעולה ותגובת נגד, שניתן לזהותם רק בדיעבד. כעשור לאחר הצגת הדימוי של עקרת הבית הרכה והענוגה, הביאו עימן שנות ה-60 את עליית התנועה לשחרור האישה. באופן דומה, לא מן הנמנע ששלטונו של טראמפ המיזוגן יכין את הקרקע דווקא לעלייתן של נשים לתפקידי מפתח פוליטיים, כלכליים וחברתיים.

    ומה אצלנו בארץ? האם 2016 קידמה את הנשים לעבר מציאות שוויונית יותר, או שמא היא מהווה חלק מתנועת החזרה לאחור? ובכן, אם בנשיאים עסקינן, הרי שהשנה הזאת אינה מסתיימת על הצד הטוב ביותר. לפני חמש שנים נמלאנו גאווה - לא על כך שהנשיא שלנו אנס כמובן, אלא שבניגוד לשאר הנשיאים המטרידים, התוקפים והאונסים ברחבי העולם לאורך ההיסטוריה, שלנו נאלץ לתת על כך את הדין ולרצות את עונשו בכלא. והנה כעבור חמש שנים בלבד זכה הנשיא לשעבר קצב לשחרור מוקדם, וזאת למרות שמעולם לא הביע חרטה על מעשיו.

    מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. קצב ()
    מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. קצב
      

    ויש מי שכלל אינו צריך לתת את הדין. בפברואר השנה החליטה פרקליטות מחוז תל אביב לסגור את התיק נגד חבר הכנסת לשעבר ינון מגל, שנחקר בגין הטרדה מינית של שלוש נשים. התנצלותו המגומגמת של מגל - "אם מישהי חשה פגועה, למרות שזו לא הייתה כוונתי, אני מצטער על כך", אינה מעידה על חרטה כמו על ניסיון להסיר אחריות מעצמו דרך הטלת האשמה על הנשים. לאחר הכל, הן אלה אשר בחרו לחוש פגועות.

     

    המשמעות של "סליחה אם מישהי חשה פגועה" שונה מאד מ"סליחה שפגעתי", ומציירת את הנשים כיצורים אמוציונאליים משוללי הגיון הנפגעים מכל שטות. מול פרשיה זו עומדת פרשה נוספת של הטרדה מינית, שבמרכזה ארי שביט, עיתונאי "הארץ", רק שבמקרה דנן לקח שביט אחריות על מעשיו, הודה שהוא-הוא שהטריד מינית את העיתונאית דניאל ברין, התנצל והתפטר מתפקידו. לקיחת האחריות, על פניו, נראית כצעד של קדמה אל עבר העולם הטוב יותר שאנחנו מאמינים בכל ליבנו שקיים שם, ואכן החרטה היא חשובה, כי היא מכירה בכך שהסיבה שחשנו פגועות היא שפגעו בנו. אבל ציונה לשבח הוא כמו מתן פרס ניחומים למפסיד רק על עצם השתתפותו בתחרות כלשהי, ומסיט את תשומת הלב מכך שהפסדנו.

    ינון מגל. המשפט שאמר לא מעיד על חרטה אלא על ניסיון להסיר אחריות (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    ינון מגל. המשפט שאמר לא מעיד על חרטה אלא על ניסיון להסיר אחריות(צילום: מוטי קמחי)
     

    בדומה לכך, גם הצהלה התקשורתית סביב טייסת הקרב הרביעית בתולדות צה"ל שמקבלת כנפיים, משמשת כעלה תאנה. שהרי מדובר במקרה קלאסי של היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. ההתרכזות בסיפור ההצלחה של הצוערת ש' (שללא ספק יש להוריד בפניה את הכובע), מונעת מאיתנו לשאול שאלות נוקבות על הכישלון של המערכת הצבאית, שב-21 שנים צירפה לשורותיה ארבע טייסות קרב בלבד.

     

    על אף הקלות שבהפניית האצבע המאשימה אל הנשים עצמן, הרי שלא ניתן להפריד בין חוסר ההשתלבות שלהן כטייסות לבין היותה של המערכת הצבאית, גם בשנת 2016, מערכת המבוססת על ערכים גבריים. בגזרה הזו נותרנו מתבוססים במקום, כפי שמעידה ההשוואה בין מקרה תא"ל אופק בוכריס שמילא השנה את כותרות העיתונים, לבין מקרה סא"ל לירן חג'בי מהשנה שעברה. בשני המקרים הורשעו המפקדים, במסגרת עסקת טיעון, בהתנהגות שאינה הולמת (כאשר בוכריס הורשע גם בבעילה אסורה בהסכמה).

     

     

    בשני המקרים כוונו החיצים אל המתלוננות עצמן באמצעות הצגתה של הפרשה כרומן שיצא מגדר שליטה, של המפקדים כגיבורי ישראל ושל המתלוננות כפתייניות שסיבכו את מפקדיהן בעקבות השימוש במיניות שלהן. העונש הקל שקיבלו המפקדים בעקבות הודאתם (שכלל "נו-נו-נו" ותו לא), ממחיש כיצד בישראל של שנת 2016, בדיוק כמו בישראל של שנת 2015, ניצול יחסי מרות לצורך כפייה מינית נתפש כהתנהגות שאף על פי שאינה חוקית, עודנה נורמטיבית למדי בצבא.

     

    אבל לא הכל שלילי, כמובן. למרות שלא חלה ירידה במספר מקרי ההטרדות, התקיפות והאונס כלפי נשים בשנה החולפת, ניתן לראות ניצנים של שינוי בהלך הרוח הציבורי כלפיהם, כאשר שינוי זה מחלחל אט-אט, בלית ברירה, גם אל המערכת המשפטית. אם השנה שעברה נחתמה עם גזר הדין במשפטו של יניב נחמן, שהודה באונס ובמעשה מגונה בכוח, ונידון לשישה חודשי עבודות שירות בלבד, הרי שהשנה הנוכחית נפתחה עם סערה ציבורית אדירה שהתחוללה בעקבות גזר הדין, עד כדי כך שהיא הובילה בסופו של דבר להחמרת עונשו למאסר של שנה וחצי.

     

    אך היתה זאת השערורייה הגדולה של השנה החולפת – פרשת אלון קסטיאל – שהמחישה יותר מכל את חוסר נכונותן של נשים להבליג על פשעים מיניים. מה שהחל כפוסט אנונימי שהופיע בקבוצה של "שיח פמיניסטי" וקרא לנפגעות לדווח עליו למאגר התוקפים מינית, הוביל לתחקיר עיתונאי שבעקבותיו הוגשו למשטרה לא פחות מ-14 תלונות כנגדו. בזו אחר זו נחשפו נשים בשם מלא ובפנים גלויות, מעבירות בכך את המסר שהבושה צריכה להיות מנת חלקו של הפוגע ולא של מי שפגעו בו. האם הדבר מבשר על שינוי שעתיד להתרחש גם בדעה הציבורית-קולקטיבית כלפי פשעים נגד נשים, ובתפקודן של מערכות הצדק החורקות, או שמא אנו עומדים להיתקל בתנועת הנגד שמזמן לנו מהלכה של המטוטלת החברתית? זאת רק ימים יגידו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים