האסיר שהפך למנטור

וולדון לונג זוכר את התאריך המדויק של כל דבר שקרה לו בחיים. זה לא מובן מאליו, כי קרו לו הרבה מאוד דברים בחיים. אבל אם הוא צריך לשלוף תאריך אחד שלעולם לא ישכח, זה ה־10 ביוני 1996, היום בו נכנס לכלא בפעם השלישית בחייו הקצרים. בקושי התמקם, וכבר אמרו לו להתקשר דחוף הביתה. אביו מת מהתקף לב פתאומי בגיל 59.

“נשכבתי על המיטה בתא, בוכה מתחת לשמיכה”, הוא מספר ממרחק של עשרים שנה וכמה גלגולי חיים. “כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאבא שלי מת כשהוא יודע שאני בכלא, עבריין לוזר. שבוע לפני דיברתי איתו והוא אמר לי ‘יכול היה להיות יותר גרוע, לפחות אתה בחיים’. חשבתי על כמה פאתטי זה שהדבר הכי נחמד שאבא שלי היה יכול להגיד עלי זה שלפחות אני בחיים. היה לי ילד בן 3, ופתאום הבנתי שאני נוטש אותו לשנים רבות. בפעם הראשונה בחיים באמת קלטתי שאני לא יכול להמשיך ככה”.

לונג היה אז בן 34, מתכונן לשבע השנים שצפויות לו בכלא, אחרי שכבר בילה בו פעמיים בעבר. ההשכלה שלו הסתיימה בכיתה ט’, לא היה לו מקצוע, לא היו לו חברים, לא היה לו שום עתיד, עד שהוא החליט שכן יהיה. מהתהום הזה מתחיל סיפור גאולה מהסוג שהאמריקאים מתים עליו, ובאמת שאי אפשר להיות ציני לגביו. עשרים שנה אחרי, לונג הוא איש עשיר, יש לו ערוץ טלוויזיה, הוא קואצ’ר מבוקש, מחבר רבי מכר, שלא לדבר על אב למופת.

הסיפור של וולדן לונג מתחיל בפינה שכוחה בלואיזיאנה, שם נולד לאב איש צבא ולאם עקרת בית שהיתה שייכת לעדי יהווה ולא ממש התעניינה בשום דבר שקורה מחוץ לבית או לכנסייה. בגלל המקצוע של האב, המשפחה היתה בתנועה כל הזמן. זה לא בדיוק עזר ליציבות של הילד וולדן.

ללא קרדיט

סיפור ניצחון כמו שאמריקה אוהבת. וולדון לונג

האקדח הראשון שלי

“תמיד הייתי האאוטסיידר”, הוא נזכר במהלך השיחה שאנחנו מקיימים כאשר הוא נמצא בביתו בעיר הסקי המרהיבה קולורדו ספרינגס. “בכל שנה הייתי הילד החדש בכיתה. אמא שלי היתה מאוד דתייה ולא עודדה אותנו להיות חלק מהעולם. הייתי מאוד בודד ומבולבל. אני זוכר שבגיל 15-14 הייתי במדורה עם ילדים, שתיתי כמה בירות, ובפעם הראשונה הרגשתי שאני מתחבר לאנשים. האלכוהול גרם לי להרגיש שייך, והסמים הגיעו מיד אחרי. בכיתה ט’ נשרתי מהתיכון, ומכאן הכל החל להידרדר”.

ההורים לא אמרו כלום כשהפסקת ללמוד?

“אני לא חושב שהם הבינו מה קורה איתי. אמא שלי לא התנגדה שאעזוב את התיכון, היא העדיפה שאלך ללמוד מקצוע. היום אם הבן שלי היה אומר לי שהוא רוצה לעזוב את הלימודים, הוא היה מקבל מגף לישבן”.

ואבא שלך?

“הוא היה איש קר ומנותק מאיתנו נפשית. הייתי הכי צעיר בין חמישה ילדים, ואולי בשלב הזה פשוט כבר נמאס להם לגדל ילדים”.

לונג התחיל להתגלגל באמריקה ובגיל 23 הגיע לקולורדו. “לא היה לי גרוש, לא היה לי מקצוע, לא היו לי חברים, אבל כן היה לי אקדח. יום אחד במאי 1987 ניסיתי למשכן אותו כדי להשתמש בכסף לתשלום שכר דירה. לא הצלחתי והמשכתי הלאה. עליתי על טרמפ עם מישהו, שתינו, עשינו סמים, וכמה שעות אחר כך השתמשתי באותו אקדח כדי לנסות לשדוד שני אנשים. אני זוכר את עצמי יושב בתא המעצר ב־2 בבוקר, עם הראש בין הידיים, והבלש אומר לי להרים אותו כדי שהנשדדים יוכלו לזהות אותי. ההשפלה שהרגשתי באותו רגע היתה בלתי ניתנת לתיאור. עד אז לא היה לי שום תיק פלילי, הייתי לוזר אבל לא פושע, ומאותו רגע כן”.

לונג נשפט לעשר שנות מאסר ושוחרר אחרי ארבע. עכשיו כבר היה בן 27, עם עבר פלילי וללא שום השכלה. “חשבתי שהחיים שלי נגמרו. התחלתי לחשוב על עצמי כעל לוזר ובריון וכישלון, ולא היה לי עם מי לדבר”.

שנתיים לאחר מכן הוא שוב חזר לכלא לשנה, בעקבות עבירות החזקת נשק והפרת תנאי שחרור. כשהשתחרר הפעם, ניסה למצוא עבודה, והמקום היחיד שקיבל אותו היתה חברת טלמרקטינג, שמהר מאוד התבררה כהונאה מוחלטת שלונג היה שותף לה. תיק כבד של מרמה והלבנת הון שלח אותו בגיל 34 לעוד כמעט שבע שנים בכלא. ואז אביו מת, והסוויץ’ במוח השתחרר.

“עשיתי רשימה שתיארה את מה שנראו לי החיים המושלמים: אני אבא נהדר לבן שלי. אני עשיר. יש לי אישה יפה. יש לי בית במאלי. אני אדם של כבוד, אופי ואינטגריטי. תליתי את הרשימה על קיר התא ובכל בוקר הייתי קורא אותה. לאט־לאט אלה הפכו להיות הציפיות שלי. כל החלטה שלקחתי, אפילו בכלא, נקבעה לפי קריטריון אחד: האם היא מקדמת אותי להשגת הסעיפים ברשימה”.

לדוגמה?

“אחד השומרים בכלא חטף התקף לב, וכמובן שכולם מסביב שמחו שהוא עמד למות. אני לא זוכר מה גרם לי לרוץ אליו ולהתחיל לעשות לו הנשמה מפה לפה, אפילו לא ממש ידעתי איך עושים את זה. זה לא היה מעשה פופולרי במיוחד, אבל הצלתי אותו. התיישבתי בפינה והתחלתי לבכות. זה היה הרגע שבו הבנתי שהשתניתי, היתה בי תחושת אנושיות שלא הרגשתי מעולם”.

לונג התחיל לבלוע ספרים, השלים את השכלתו, יצר קשר מחודש עם בנו הקטן, אבל אחרי שבע שנים עדיין יצא בלי עבודה ובלי כסף. הוא בילה את ששת החודשים הראשונים שלו מחוץ לכלא במרכז של אסירים משוחררים חסרי בית, אבל הפעם לא נתן לעצמו ליפול שוב. “נכון שהייתי בן 40, נכון שהייתי שלוש פעמים לוזר, אבל ידעתי שאני איש אחר. משהו השתנה לגמרי בכימיה של המוח, הרגשתי את זה”.

מה הדבר הראשון שעשית?

“ידעתי שאני חייב קודם כל למצוא עבודה. הערכה עצמית של גברים תלויה מאוד בעבודה, גברים צריכים לעבוד, ככה אנחנו בנויים. חצי שנה דפקתי על דלתות ואף אחד לא רצה להעסיק מישהו עם עבר כמו שלי, עד שב־2003 חברת מזגנים קטנה בקולורדו ספרינגס נתנה לי ג’וב כסוכן מכירות. התחלתי לעבור בבתים בעיר ולמכור להם מזגנים, והייתי טוב מאוד בזה”.

המתחרים ניסו לחסל אותי

כל כך טוב, שהוא עזב והקים חברת מזגנים משלו, שחמש שנים אחרי גילגלה רווחים של 20 מיליון דולר. ההצלחה שלו בשוק הקטן של קולורדו לא נעלמה מעיני המתחרים. “הם לא אהבו אותי במיוחד”, הוא צוחק, “ניסו לקחת לי את הרישיון. יום אחד אני קם בבוקר ורואה את הכותרת הראשית של העיתון: ‘עבריין לשעבר’, ותמונה שלי מהכלא. הם ניסו להרוס לי את החיים. במשך שנתיים אחרי, כשהייתי מגיע לבית מסוים, הייתי רואה על השולחן עותק של העיתון שסוכן אחר שהיה שם השאיר”.

זה לא עזר להם. לונג המשיך להצליח, אבל זה גרם לו להבין שהוא צריך להשאיר את העבר מאחוריו כדי שלא ימשיך לרדוף אותו. ואז בא הרעיון לכתוב ספר. “החלטתי לספר הכל בתנאים שלי ובשפה שלי, כדי שאף אחד לעולם לא יוכל לסחוט אותי או לאיים עלי”.

ב־2009 ראתה אור האוטוביוגרפיה שלו, שלגמרי משום מקום היתה לרב־מכר. בעקבות זאת הוא מכר את חברת המזגנים והפך להיות מרואיין ומרצה מבוקש. ספרו השני, "כוחה של עקביות" (ראתה אור בעברית בהוצאת "מטר"), עוסק במוטיבציה ומעניק טיפים ועצות שאי אפשר לומר שאין מאחוריהן ניסיון של ממש.

אתה מבין היום איך לא נשברת לגמרי?

“אני לא יודע אם לא נשברתי, היו הרבה רגעים שהייתי מאוד קרוב, אבל אני חושב שאם אתה מוצא משמעות בסבל, אתה יכול להתגבר עליו. אחרת זה בלתי אפשרי”.

מה הגשמת מהרשימה שחיברת בכלא?

“הכל. יצאתי מהכלא ב־2003, אחרי חצי שנה קיבלתי חסות על הבן שלי, האנטר, שהיה אז בן 10 והיום הוא בוגר קולג’. יש לי כסף, אני נשוי באושר, יש לי משפחה, יש לי בית במאלי. כל הרשימה התגשמה תוך כמה שנים. חבל שאבא שלי לא זכה לראות אותי היום, אבל אני שמח שהבן שלי כן רואה”.