מיסטר הימן

עם סיום ההקרנה ניגשה אליו אישה בת 89 , במקור מיפן, וסיפרה לו בהתרגשות שעם ביתה היאלא דיברה כבר 25 שנה, אבל בעקבות הסרט, שבכלל עקב אחרי רקדן ישראלי, היא מתכוונת להתקשר לבת שביפן ולפגוש אותה. "יש בסרט הזה סיפור על הכוח לרפא ולתקן בעודנו בחיים", אמרה.

בראיון מיוחד לידיעות אמריקה, הימן מספר שעבורו, סיפורים כאלו, נותנים משמעות להכל. "זה מבחינתי שווה 200 אלף צופים. 'מיסטר גאגא' הוא לא רק דוקו על מחול. יש שם כל כך הרבה שכבות, יש אובדן, והקרבה, אומץ, סיפור סינדרלה, התמודדות. כל זווית יכולה לגעת במישהו במקום אחר. זה סיפור שמגיע לכל השפות ובכל זאת יש בו תדר כל כך ישראלי".

הסרט 'מיסטר גאגא' הוא הדוקו הישראלי המצליח בכל הזמנים. החל מ-1 בפברואר נוכל לראות אותו גם במבחר בתי קולנוע בניו יורק, לוס אנג'לס וברחבי ארה"ב. בישראל הוא עדיין מוקרן בבתי הקולנוע והאחים הימן בעצמם מופתעים מכמות הצופים שמיהרו לצפות בסרט. "אנחנו קיווינו שיגיעו אולי 10 אלפים צופים, בינתיים כבר הגיעו בישראל 120 אלף צופים".

"אוהד לא ניסה לחקות אף אחד". נהרין והימן בצילומי הסרט.

ב"מיסטר גאגא" עוקבים הבמאי תומר הימן ואחיו המפיק ברק הימן אחרי הרקדן הישראלי המצליח אוהד נהרין בצירי זמן שונים. לאורך שמונת שנות העבודה על הסרט, צילמו את נהרין כמעט בכל מקום, מהאולמות הגדולים ועד חדרי החזרות, מרגעים פרטיים ועד הופעות בינלאומיות. ביחד עם חומרי ארכיון נדירים שאיתרו, הם איפשרו הצצה לחייו של אחד האמנים המצליחים והפרטיים ביותר שהיו בישראל.

"לאוהד יש את הדרך שלו, היא לא כמו של אף אחד אחר וזה מה שמסקרן. הוא אמן שהעז ללכת עם מה שהוא מרגיש גם כשהיו לו את כל הסיבות ללכת לצד השני. בימים שבהם אמנים רבים כל כך בוחרים לעזוב את ישראל הוא אמן שבחר לחזור לארץ, לקיבוץ, להמשיך וליצור משם במקום להישאר מסביב לכל ההזדמנויות שניתנו לו. אוהד לא ניסה לחקות אף אחד. הוא אמר לא למרתה גרהם, הכוהנת הגדולה בגיל 22 רק כי לא סיפקה את המאוויים שלו. אף אחד לא אמר לה לא. וזה היה בתקופות שלא היה מפורסם, עוד בחור שהגיע לעיר הגדולה ומחפש את השפה המיוחדת שלו".

בלי ריקודים ובמות ענק, נשמע שהיימן מתאר כך גם את הדרך שלו. "זה מה שאני מנסה לעשות", אמר. "אנחנו מנסים להביא דברים שלו היו מוגשים אחרת, היה מאוד קל לשפוט, להתרחק, להיגעל, לבקר, אבל הזווית שאנחנו מביאים מנערת את סולם הערכים שלך, מובילה לזעזוע מתבקש של המוסכמות המקובעות".

תומר הימן ידוע כיוצר אישי ואינטימי. בסרטיו הראשונים היה הוא הכוכב של אותם סרטים תעודיים וחושפניים. "תומר והשרוטים", "בדרך הביתה", "I Shot My Love". כל אלו שמו את תומר במרכז. גם בסרטים שיצר לאורך השנים על אמנים כמו אביב גפן, עידן רייכל או עליזה רוזן, קשה היה להתעלם מנוכחותו של הבמאי. ב"מיסטר גאגא" הוא רק מתבונן, כשהוא מקווה שאת הסרט ואת נהרין נגלה דרך העיניים שלו.

"להבדיל מיצירות קודמות שלי, שבהן הייתי מאוד מורגש ובולט", הוא מסביר, "כאן ככל שהעריכה התקדמה, הרגשתי שאני לא העניין ואני צריך להביא את עצמי בדרך אחרת לגמרי. בעצם להתבונן על אוהד נהרין שהשפיע עלי מאז גיל 21 ודרך הסיפור שלו ודרך הסיפור של המחול, להגיד את מה שאני רוצה".

"השיטה שלנו משנה את כל מה שחושבים". האחים הימן

במסגרת הפסטיבל היהודי בניו יורק מעביר הימן סדנאת אמן מיוחדת שבה כנראה, ינפץ לכל סטודנט לקולנוע את התפיסה שסיגל לעצמו בכל הנוגע לסרטי דוקו.

"ביקשו ממני לבנות סדנא שמתארת את תהליך העבודה היחודי שלנו. לא ידעתי איך להסביר את התהליך", הוא טוען, "אבל לפני שלושה חודשים עשיתי סדנא בברלין עם סטודנטים שנה חמישית, והסברתי להם על תהליך העבודה שלי. הם היו בהלם. ואז הבנתי כמה השיטה של ברק ושלי משנה את כל מה שהם חושבים".

כמי שהיה בעצמו מורה בבצלאל, הימן מגיע עם דעה מגובשת בכל הנוגע ללימודי קולנוע. "צריך ידע בסיסי. זהו. מורים משכפלים את עצמם. אמן גדול הוא מי שלא עושה מה שעשו לפניו. סטודנטים שאמורים להיות רעבים רוצים היום להיות כמו מישהו שכבר קיים. אני צועק עליהם, האחרים כבר קיימים, למה צריך עוד אחד כמוהם? יש רצון להצליח היום בגלל הריאליטי והכל זה מסרס מעבר גורם לרבים להיות בינוניים. אתם צריכים שפה מיוחדת. בשביל לאתר כמה רגעים מהסרטים שלי לסדנא", הוא מוסיף, "הייתי חייב לחזור ליצירות הישנות שלי ממרחק של זמן ולחייך. לראות שעל פי חוקי הקולנוע המקובלים הן לא היו צריכות להצטלם והן אלו שהיו טובות מכל".

השיטה של היימן היא זו שעוברת מינימום מגע ומקסימום התבוננות. "מי שלומד קולנוע לומד להגיע מוכן. משעות צילום ועד התשובות והצעדים המדויקים של המצולמים. אמלנו זה הפוך. אני חייב לא לדעת מה יצא. אני עובר עם גיבור את התהליך אותנטי והקהל לא טמבל, הוא רואה שהוא עובר את זה איתך. אני רוצה שאני והקהל נעבור את אותו התהליך".

לדרך של האחים הימן יש גם מחיר, אבל מבחינתם, הוא לגמרי שווה. "יש מחיר כלכלי כבד. אתה חייב להשקיע ימי צילום פי מאה. אתה מהמר שהחומרים ירקמו בתוך המציאות שאתה מתעד. לכן אנחנו גם מפיקים של עצמנו. ויש המון ימי צילום בהם לא קרה משהו מאוד מעניין וזה אלפי שקלים בפח. אבל כשקורה כבר משהו אמיתי", הוא מתאר, "זה מנצח את הכל והלב מתרחב ואתה יודע שהצופה יעבור איתך חוויה אמיתית. העשייה הזו היא הרפתקנית. לגלות את הגיבור שלי, לגלות חולשות וחוזקות, לראות בן אדם ומה שזה דורש זו התמסרות נפשית. החיים שלך נקשרים בצורה עמוקה לאדם הזה אם אתה עושה את זה ממקום אמיתי. אתה מתאהב בהם ואהבה מובילה המון רגשות. אני רוצה להעביר את המסע הנפשי שאני עברתי".

האחים הימן הקרינו בפסטיבל סרט נוסף “who’s gonna love me now?”. גיבור הסרט הוא סער מעוז, ישראלי שמתחיל את הסרט קרוב לגיל 40 כשהוא גר בלונדון כבר 17 שנים. מעוז, הומוסקסואל מוצהר, הוא גם נשא של נגיף ה-HIV, חוזר בשאלה, צנחן לשעבר וחבר ב-London Gay Men chorus. בסרט מעוז מדבר בפתיחות על המחלה, מערכות היחסים עם גברים ועם הגיבורים האחרים בסרט, המשפחה שלו. אמו הדתייה, אביו שהיה קצין צנחנים וכעת מנהל את אתר 'גבעת התחמושת', וששת אחיו. כל אחד מהם מוביל למערכת תחושות ותובנות שמזכירות לתופה כמה אינטימית ההצצה שזכה לה בסרט.

"את סער אהבתי על האומץ שלו", הוא מתאר. "עשינו מסע של שנתיים וחצי. מהקיבוץ ללונדון ובחזרה".

"אני בוחר אנשים לפי הקשבה לאינסטינקט שלי", מסביר הימן על הבחירה בגיבורי הסרטים שלו. "אם אני מרגיש קרבה, אם הלב שלי אומר לי להיות שם. גם אם מבטיחים לי מיליון דולר ואוסקר, זה לא יעזור. אם זה אדם שאני לא אוהב אני לא אוכל ליצור. אני ואחי", הוא מסכם, "מאוד דומים ברגשות שלנו, בערכים שלנו, באנושיות שלנו. אנחנו לא מנצלים בני אדם. אנחנו מכבדים אותם. טובת הסרט והאמנות היא מעל לכסף. הפסדנו הרבה כספים ואנחנו רוצים לעשות סרטים עם ערך חברתי אנושי. אנחנו מתייחסים לקהל שלנו כהכי אינטיליגנטי וחכם ואנחנו רוצים לתת להם הכל".