להתגרש ולהתרגל ללבד, עד שמגיעים הילדים
התרגלת לקום לבד ולנשום לבד, לאכול לבד ולחיות לבד, ולתקשר עם העולם רק כשבאמת מתחשק לך. ואז הילדים באים. הם נכנסים בריצה ובקול תרועה רמה. הם והשמחה הפשוטה והרועשת שהם מביאים איתם, ישר אל תוך השקט שלי
"וואלה?! אז תלך לאימא'שך!"
כן, זה בדיוק מה שאמרתי, וזאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה פקעה לי הבלוטה של השליטה העצמית וירקתי עליו את הפיכס שלי בצורה הזאת. יאפ, בהחלט לא אחד מרגעי התהילה שלי. הכל קרה באיזה בוקר שישי בשנה שעברה. קמתי חבול ומעוך מעוד לילה של חלומות מכאיבים, והרגשתי כאילו שדרס אותי היפופוטם. הוא סתם היה במצב רוח של לעצבן את אבא שלו, אז הוא עצבן אותי ואני עצבנתי אותו בחזרה, ואז הוא זרק עלי את נשק יום הדין: "אצל אימא יותר כיף".
הוא, הקטן שעדיין לא הבין באותה תקופה שלאבא היו את השדים שלו, או שזה לא ממש עניין אותו, פשוט אמר לי: "בסדר", והלך. בהתחלה חשבתי שהוא בטח סתם יצא להסתובב בגבעה שליד הבית, ובינתיים נכנסתי למקלחת כדי לשטוף מעלי את כל הגועל שבפנים. כשסיימתי יצאתי לחפש אותו, והוא לא היה שם. התחלתי להילחץ, רצתי לקחת את המפתחות, נכנסתי לאוטו והתחלתי לחפש אותו בכבישי המושב. כשמצאתי אותו הוא עמד מחוץ לשער, משהו כמו 700-800 מטר מהבית, עם הפנים לכיוון המושב שבו גרה אימא שלו בגבעה שממול. לידו עמד איש נחמד אחד שעצר את רכבו, וירד כדי לנסות להבין מי זה הילד בן השש הזה שמסתובב מחוץ למושב בפיג'מה ירוקה של קרמיט ונעלי בית בצורת תנין.
עצרתי בחריקת בלמים ורצתי אליו. חיבקתי אותו חזק-חזק עד שנרגע לי הפחד (ולפני שעלתה הבושה), ואילו הוא, מצידו, בכלל לא הבין על מה המהומה. "אמרת לי ללכת, אז הלכתי". פרד קטן ועקשן בדיוק כמו אבא שלו. תשאלו את המחנכת שלי מכיתה ב' שהחליטה שאני זה שהפריע בשיעור, ונתנה לי עונש לעמוד על הכיסא. היא די הופתעה כשהילד הקטן שהייתי סירב לרדת מהכיסא עד סוף השיעור, והתעקש שלא הוא זה שהפריע.
מאז אותו יום, בני מנסה להדחיק את האירוע כאילו שהוא מעולם לא קרה, ואילו אני, לצד הגאווה על המרדנות המובנית הזאת (גאווה שאני משתדל להסתיר מתחת לשפם), מרגיש בעיקר נבוך לפגוש שוב את הבושה שיש בי בכל פעם כזאת שאני יוצא אבא פגום. כי לפעמים אני קצת מתבייש, אין דרך לברוח מזה. מתבייש בעצמי, מתבייש כשעולה בי הרצון שייגמר סוף השבוע ואקח אותם אל אימא שלהם, מתבייש כשהם מגיעים ומכניסים אל השקט שלי את ההמולה שלהם, ולי קשה להתרגל אליהם מחדש.
זה לא פשוט המעברים האלו, בין עם לבלי. ומוות לשני וחמישי וכל סוף שבוע שני. זה מסוג הדברים שרק גרושים יבינו, ידעו באמת איך זה מרגיש. הרי כשאתה נשוי אתה חי בתודעה של "ביחד", אפילו אם לקחת קצת זמן רק לעצמך. לכל מקום אליו תלך, תמיד אתה "ביחד", אתה חלק ממשהו שנמצא שם, ופתאום התגרשת, ובהתחלה אתה מעט מזועזע מהעניין הזה שהילדים שלך, שאיתם היית בכל יום מהרגע שבו נולדו, הולכים להיות איתך רק חצי מהשבוע, וגם זה במקרה הטוב. וזה מזעזע מפני שיש משהו כל כך לא טבעי, כל כך לא נכון, בזה שהילדים שלך לא איתך, עד שזה פשוט פלא אמיתי שכולנו (הורים וילדים) מוצאים את עצמנו מתרגלים לזה איכשהו, ועוד חיים עם זה בטוב יחסי. זה פלא כי הרי גם "הרע במיעוטו" הוא עדיין "רע", אבל איכשהו מחליקים לתוך זה עם הזמן.
"בסוף מתרגלים להכל", אמר המשורר וצדק. ואז עם הזמן, אתה מגלה פתאום שאתה כבר לא בתודעת "ביחד". יש מן רגע כזה שאתה מבין שהתרגלת ללבד. התרגלת לקום לבד ולנשום לבד, לאכול לבד ולחיות לבד, ולתקשר עם העולם רק כשבאמת מתחשק לך. ואז הילדים באים. הם באים ונכנסים בריצה ובקול תרועה רמה. הם והשמחה הפשוטה והרועשת שהם מביאים איתם, ישר אל תוך השקט שלי. השקט שכבר מזמן הזדחל לי מתחת לעור, ועכשיו, במכה אחת, אתה צריך להסתגל להמולה המתוקה שהם מייצרים מעצם היותם ילדים. פתאום יש פה עוד מישהו בתוך המאורה הדוממת שלך. יש צעצועים בסלון ומגבת שלא הוחזרה למקום, יש לכלוך על השולחן וחיים שדורשים שתהיה כאן. יש ילדים שצריכים את אבא שלהם, שיהיה איתם כשהוא נוכח ומתקשר. ולך זה בכלל לא פשוט העניין הזה, כי רק לפני שנייה עוד היית בממלכה שלך, ועכשיו הממלכה הזאת היא כבר לא רק שלך, וכך גם החוקים. פתאום זה "אנחנו", ורק לפני רגע זה היה רק "אני".
אני ממש יכול לשמוע אתכם משחיזים סכינים עכשיו, מוכנים לפשוט את עורי, ולהיכנס באימא של האבא הפגום הזה. אז בואו נבהיר משהו: אני אחלה אבא. באמת. אומנם אני לא מה"סופר דאד'ז" האלו שבונים עם הילדים דברים או מייצרים תחביבים משותפים (אלא אם אתם קוראים ללכת מכות על המיטה תחביב משותף), אבל אני כן אבא שרואה את הילדים שלו איך שהם, ונמצא שם בשבילם תמיד. אפילו בשיא ימי החורבן הקטן שלי הצלחתי לעמוד שם בשבילם, אומנם כפוף, אבל עומד. ולא כי אני איזה צדיק גדול. אני עושה זאת פשוט כי זהו תפקידי מהרגע שבו חתמתי על החוזה שהפך אותי לאבא.
אבל עם כל האהבה שלי לכפרה עליהם, ברגעים האלה שהם מגיעים אני מוצא את עצמי לא מעט פעמים מתחיל לבעבע מבפנים. כאילו משהו שם מתרעם לרגע וצועק: "הלו, אני לא בחרתי לתקשר עכשיו עם העולם! היה לי טוב בשקט שלי". וזה לוקח זמן להרפות, לנשום ולתת לדברים להיות איך שהם. להחליק מחדש אל תוך ההמולה שאיתם, זאת ששונה כל כך מהשקט שבלעדיהם. ולפעמים, כשאני לוקח אותם אל הבית של אימא, כשאני חוזר ופותח את הדלת, יש מן שקט מוזר שכזה. מן וואקום מדכדך שסוחף אותי למטה לסופשבוע של רחמים עצמיים. לאיפה נעלמו לי הילדים... הרגע הם היו פה.
