דייר דיור ציבורי: "נכה ברגליים, לא בראש"

אלברט גולן מטבריה נולד בקונגו הבלגית. בנעוריו קיבל חיסון פוליו ומאז נותר נכה. "אני משותק מלמטה בכל הגפיים", הוא מספר, "הייתי בבית ספר רגיל ואם היו אומרים שיש לי רגל עקומה זה לא עניין אותי. זה מה שיש לי וזה מי שאני. מי שרוצה שידבר איתי, מי שלא רוצה שלא ידבר".

לגולן ארבעה ילדים. "אישתי עבדה והייתי צריך לטפל בילדים כשהיו בגנים, זה היה קשה. ניסיתי להראות לכולם שאני כמו כולם - אני נכה ברגליים ולא בראש", הוא נזכר. בעבר ניסה להתקבל לעבודה כפקיד קבלה בבית מלון, אולם המוגבלות שלו עצרה אותו.

זה פגע בך?

"נפגעתי הרבה פעמים בחיים שלי, אני כבר חסין לזה, אני מעדיף להיות בן אדם בריא ואני לא צריך את הנכות".

אלברט גולן מטבריה(צילום: ירון שרון)

על המאבק להפוך את המקומות הציבוריים לנגישים עבור נכים הוא מספר: "בבית המשפט כאן, למשל, יש חניה אחת. גם הנכים משלמים קנסות. צריך להנגיש את החופים בעיר. יש רק חוף אחד שהוא מונגש, אני צריך לבוא לחוף מסוים, צריך להיות בחוץ, כולם נכנסים למים ואני עם הכיסא גלגלים כמו איזה מטומטם מסתכל על אנשים שקופצים. אני הולך לסופר, יש שלוש חניות של נכים - אבל אף נכה לא נמצא שם, למה אני צריך ללכת מסוף המדרכה עד שאני מגיע לשער?", הוא שואל.

ב-2008 החברה המשכנת עמידר מצאה לגולן דירה המתאימה למוגבלות שלו. "לפני הבית הזה, קנו לי את הבית שממול, אבל בשביל להגיע ללובי יש שמונה מדרגות - איך אני ניגש לזה בכלל? בסופו של דבר, החליטו לקנות לי את הבית הזה", הוא אומר, "התאימו לי את הבית... מה אני אגיד לך, נפתח לי הלב עד השמיים".

הכתבה בשיתוף חברת עמידר החדשה