רוד סטיוארט בלונדון: עושה לצעירים בית ספר
הופעתו של רוד סטיוארט בלונדון הייתה מפגן של אנרגיה, כריזמה ולהיטים על גבי להיטים. ממרום 72 שנותיו, לצד הפקה מתוקתקת ומסכי ענק שהוסיפו לחוויה, הוכיח המוזיקאי האגדי עם רעמת הזהב שהוא עדיין יכול ללמד לא מעט צעירים איך מרימים הופעה
"רוד סטיוארט ולהיטים" נקרא המופע הנוכחי של הזמר הבריטי בעל הקול הצרוד והתלבושות הססגוניות. וכאשר סטיוארט בן ה-72 עולה על במת ה-02 ארינה בלונדון (למופע עמו גם יגיע לישראל בקיץ הקרוב), קשה לטעון להיעדר אמת בפרסום. כי את סטיוארט, גם כששנות שיאו היצירתי ניבטות אליו מהמראה האחורית, לא מטרידות עוד זוטות כמו גיל או רלוונטיות מצעדי פזמונים.
"תודה שבאתם בערב קריר זה, ונתתם לי הזדמנות נוספת", הוא אומר לקהל הרב שבא לראותו בערב גשום ומקפיא עצמות, אחר פתיחה מצוינת עם "Having A Party" ו"This Old Heart Of Mine". "אני מבטיח לכם שזה יהיה שווה את זה", הוא מוסיף בצעקה, ומסגיר בפעם הראשונה בערב את ההערכה הרבה שהוא רוכש לקהל ששומר לו אמונים שנים כה רבות.
ומאלה יש בכמויות בערב זה - מחודשים לצד מקוריים. מהסוג שמעמיד על הרגליים כמעט 25 אלף איש, וגורם להם לשאוג יחד איתו את "Can't Stop Me Now" או "The first Cut is the Deepest". למעשה, כל חלקו הראשון של הערב מוקדש ללהיטים אפ-ביטיים מהירים, חלקם מבוצעים בעיבודי קאנטרי רעננים, שמעניקים חיים חדשים גם לקלאסיקות הוותיקות. שמח ב-02 הערב, וניכר שגם האמן שעל הבמה נהנה לא פחות.
מדלג בצעדים קלילים, מדגמן גזרה וכושר כמעט בלתי הגיוניים לאדם בגילו. אם הוא לא היה מקדיש את "Rhythm of My Heart" (שעדיין נשמע נהדר, 20 שנים אחרי שהוקלט מחדש) לנופלים במלחמת העולם השנייה, עוד היה אפשר לחשוב שמדובר בפרפורמר צעיר, ולא בחבר הגווארדיה המכובדת של המוזיקה הבריטית, שגם מתהדר בתואר "סר". למקרה ששכחתם, הוא גם מזכיר זאת, עם קטע ההכרזה שמוקרן על המסך מאחור, לקול שאגות מהקהל האוהב. לצדו אלו כנריות בחצאיות סקוטיות (שמבצעות קטע סטפס בשלב מסוים במופע), נגנים שכמו נשלפו מלונדון הסיקסטיזית ובמת לוח שחמט - כולם מוסיפים לערב מימד ויזואלי מרשים.
אל אלו מצטרפת כאמור גם תצוגה צבעונית והולמת על מסכי הענק. הווידאו ארט המוצג על גביהם נע בין צורות גיאומטריות, אבסטרקטיות, אנימציה, תמונות מחיי המשפחה ופיסות עיתונות המתעדות את רגעי הקריירה הגדולים שלו. בשעתיים שכולן חגיגה גדולה לאיש ופועלו, סר רוד לוקח את הקהל למסע בתחנות חייו, האישיות והמקצועיות, ואיכשהו - באמצעות חן ולא מעט הומור עצמי, מצליח להימנע מלגרום לכל העסק להריח מעודף מגלומניה.
"את כל הזמן צועקת 'רוד!', אבל מה את רוצה שאעשה?", הוא צוחק בעודו ישוב על מדרגה, מרחק יריקה מיושבי השורות הראשונות. כמו בדרן מהסוג הישן, שיכול ללמד דורות צעירים כיצד להשאיר את האוהדים שלך, ובכן, אוהדים, ואת החומרים שלך רלוונטיים גם שנים אחרי שכבשת פסגות מצעדי רדיו. האחרונים, כך מוכח הערב, עוברים את מבחן הזמן בקלות. בעיקר "You're in My Heart", מהשירים המזוהים ביותר עם סטיוארט, שהופך בחלקו האחרון של המופע לרגע עוצמתי של שירה בציבור. כמוהו גם "Have I told You Lately that I love You", קלאסיקה מאוחרת יותר, רגע שיא שמביא את הערב עוד כמה דרגות למעלה.
פופ הוא פופ הוא פופ, כך היה תמיד. וככזה, הפונקציה המרכזית שלו היא להלהיב, להרקיד ולרגש קהל שבידור עבורו היא לא מילה גסה. כמעט בלתי נתפס לומר זאת, אבל לרוד סטיוארט יש מקום של כבוד בין שמות חדשים יותר כמו פארל וויליאמס, ג'סטין טימברלייק או ביבר. נכון, הוא פחות מגניב או עדכני מהם. הנעורים מבוזבזים על הצעירים, זה לא דבר חדש. אבל בתעשיית מוזיקה שמתבססת היום יותר מהכל על יכולות ווקאליות, ביצוע, עבודה מול קהל והפקה מתוקתקת - האגדה רוד סטיוארט יכול לעשות בית ספר ללא מעט אנשי במה שם בחוץ.
