כוח נשי: הילדות הקשוחות של הוליווד גונבות את הפוקוס

שכחו מליגת העל של מאוורל או מליגת הצדק של DC, אם ליגות שמצילות את העולם היו תוכנית כבקשתך, זו הבאה הייתה גוברת על כולם: אריה סטארק מ"משחקי הכס", מרידה מ"אמיצה", הילדה Eleven מהסדרה "Stranger Things", מתילדה מ"לאון", היט גירל מ"קיק אס" והצלע החדשה - לורה, המוטנטית הקשוחה בת ה-12 מהסרט "לוגאן - וולברין" שיצא לאקרנים בסוף השבוע האחרון. ליגת הטום בוייז, או בקיצור, ליגת TB.

על אף שלא מדובר בתופעה חדשה, נראה כי לאחרונה נראות יותר ויותר ילדות קשוחות על המסכים. מדובר בילדות קטנות שטרם הגיעו לגיל הבגרות; הן קשוחות, אמיצות, לא מפחדות לעמוד על שלהן ולרוב יצר הנקמה מניע אותן. ברוב המקרים הן יגנבו את ההצגה מהכוכבים הגדולים שלצידן, והשחקניות שמגלמות אותן יהפכו ליקירות הוליווד החדשות - נטלי פורטמן התפרסמה כך בתפקידה ב"לאון", קלואי גרייס מורץ ב"קיק אס", היילי סטיינפלד ב"אומץ אמיתי" וכמובן, מייסי ויליאמס ומילי בובי בראון, אריה סטארק ו-Eleven בהתאמה, האיט-גירלס הנוכחיות שכל צעד שלהן ברשתות החברתיות זוכה לסיקור מיוחד. אליהן מצטרפת עכשיו ילדה-שחקנית חדשה, דפנה קין בת ה-12, המגלמת את לורה ב"לוגאן - וולברין".

כובשות את השטחים האדומים. בראון וקין(צילום: gettyimages)

בעולם בו לקח 75 שנה להביא את וונדרוומן למסך, בו האלמנה השחורה מחבורת "הנוקמים" עדיין לא קיבלה סרט משלה וטקס האוסקר השנה סבל מנוכחות נשית דלה, אפשר יהיה להסכים כי הייצוג הנשי בקולנוע ובטלוויזיה עדיין לוקה בחסר. לכן, ניתן לומר כי הילדות הקשוחות שמשתלטות לנו על המסך הן תופעה חיובית - ממש הייצוג ההוליוודי שנשים יחלו לו במשך שנים. במקום לחפש חתן, הן מחפשות נקמה; במקום לחכות שמישהו יציל אותן, הן לוקחות את הכוח לידיים שלהן; ובמקום לשחק ולהתנגדר, הן יוצאות להילחם. ובכל זאת, יש כמה שאלות שעולות כשמדברים על הכוח הנשי החזק הזה.

היט גירל, הילדה עם הפה הכי מלוכלכך בהוליווד

כוח נשי הוא דבר מבורך לא משנה מהו גיל האישה, והדבר נכון במיוחד לגיבורות דיסני החדשות בסרטים כמו "מואנה" ו"אמיצה". שתי הגיבורות שמובילות את הסרטים הללו הן חזקות, נחושות, חדורות מטרה וצעירות. מאחר שסרטים אלה מיועדים בראש ובראשונה לילדים, משמח לדעת שהם יראו ייצוגים אחרים של גיבורות על המסך שלהן. אבל מה לגבי סרטים למבוגרים? וגם - מאיפה נובעת המשיכה הזאת לילדות קטנות וחזקות, והאם היא באמת חיובית כפי שהיא נראית?

"כשהייתי ילדה הייתי טום בוי"

מי לא אוהב טום בויז? לא בכדי דוגמניות נוהגות לומר שבילדותן הן היו "הכי טום-בוי שיש". לעומת זאת מעולם לא שמעתם גבר סטרייט אומר בגאווה: "כשהייתי קטן התנהגתי כמו ילדה". בחברה שלנו, ילדות שמאמצות מאפיינים גבריים זוכות לפידבקים חיוביים מהסביבה, בעוד שבנים שמאמצים גינונים נשיים זוכים ללעג. המודל הגברי הוא המודל הנחשב, וכל מי שבוחרת ללכת בדרכו עושה את הדבר הנכון - עד שהיא בוגרת כמובן, ואז היא צריכה להפסיק כי היא מתחילה לאיים על הסדר החברתי הקיים.

אל תתעסקו עם אריה סטארק(צילום: Helen Sloan, באדיבות yes)

זאת כנראה הסיבה שכל כך קל להתמוגג מהילדות הקטנות האלה - לא רק שהן חמודות, הן גם חזקות, נקמניות ושוברות סטריאוטיפים. אבל בקטנה, כן? כי את הסדר החברתי המצופה מנשים בוגרות הן בקושי סודקות. בכל זאת, הן לא צריכות להקים משפחה בקרוב. אם כך, במובן מסוים זו עוד דרך של הוליווד לסגור עם עצמה פינה - אין בעיה, אנחנו נראה נשים חזקות, אבל לא באמת - כי מדובר בילדות. 

הגברים שלצידן

בסרט "לאון" (1994), נטלי פורטמן מגלמת את מתילדה, ילדה החוברת למתנקש (ז'אן רנו) כדי שיעזור לה לנקום את מות אחיה הקטן. ב"ראיון של ערפד" (1994), קירסטן דאנסט מגלמת ילדה ערפדית שחיה עם זוג ערפדים מבוגר ממנה (טום קרוז ובראד פיט) שמלמדים אותה כיצד להתל באנשים כדי להרוג אותם עבור דמם. היילי סטיינפלד מגלמת ב"אומץ אמיתי" (2010) ילדה בת ה-14 הרוצה לנקום את מות אביה, וחוברת למרשל אלכוהוליסט (ג'ף ברידג'ס) ובחור בשם ביף (מאט דיימון) בימי המערב הפרוע. מואנה, בסרט הנושא את שמה, יוצאת למסע יחד עם מאווי - חצי אל ענקי שעוזר לה, וב"לוגאן - וולברין", וולברין לוקח חסות על לורה הקטנה כי יש להם את אותם הכוחות.

נטלי פורטמן וז'אן רנו ב"לאון"

מזהים את הדפוס? כל הילדות הללו מבלות עם גברים מבוגרים מהן שמשמשים עבורן כמנטורים. אף פעם לא מדובר בהורה הביולוגי שלהן (רובן יתומות), ותמיד מדובר בגבר מבוגר וזר - לרוב אחד שלא שש לקחת חסות על ילדה קטנה. להציב שני גיבורים מנוגדים אחד ליד לשני הניע עלילות וסיפורים משחר ההיסטוריה, לא כאן הבעיה. אבל יש תחושה צורמת שכשמדובר בבנות חזקות וקשוחות לרוב הן יהיו מוקפות בגברים מבוגרים מהן בהרבה, שילמדו אותן כיצד להתנהל בעולם בו הן נמצאות. במקרה של "לאון" ושל "יומנו של ערפד", שתי הילדות  מוצגות גם כלוליטות לא קטנות, וגם אם היחסים ביניהן לבין המנטורים שלהן לא חורגים מהנורמה, תחושה של מיניות אסורה עדיין מרחפת באוויר.

יחסים אסורים. "ראיון עם ערפד"

הילדה היחידה יוצאת הדופן היא זו מהסרט "מתילדה" (1996) שמבוסס על ספר ילדים בעל אותו שם. מי שלוקחת את מתילדה תחת חסותה היא המורה העדינה והחלשה שלה, ולא גבר קשוח ואפל. למתילדה יש יכולות שלא יביישו את כוחותיהן של שאר הילדות שהוזכרו, אבל היא לא טום בוי, היא תולעת ספרים עדינה שמשתמשת בכוחות שלה למטרות טובות ולא למטרות נקמה רצחניות. כנראה שזה מה שקורה כשיש סביבך מנטורית אישה. מצד שני, לעומת הגיבורות האחרות מתילדה בהחלט מחווירה ופחות בולטת וגם השחקנית שגילמה אותה, מארה וילסון, נעלמה מהתודעה.  

מנטורית אישה. "מטילדה"

בסופו של דבר, ילדים בקולנוע הם תמיד אטרקציה ויש להם נטייה לגנוב את ההצגה, וילדות חזקות וקשוחות הן אטרקציה כפולה כי מדובר באיפיון מגניב שלא רואים במציאות היומיומית. אבל האם מדובר בעוד ייצוג לא אפשרי של נשיות? הילדות האלה יפות מאוד, חזקות, אין להן פחד, וכולם נשבים בקסמן - בין אם אלו המנטורים המבוגרים שלהן או הקהל בבית. כשמדברים על ייצוג קולנועי הולם, מתכוונים שיהיו יותר דמויות שהקהל בבית יוכל להזדהות איתן או להכיר בהן. הילדות הקטנות והמושלמות האלה לא באמת מאפשרות לצופות לראות את עצמן בהן, וגם אם הן היו רוצות להיות כמוהן, טכנית הן כבר לא יכולות. חוץ מזה שזה קצת מביך לרצות להיות בגיל 30 מתילדה מ"לאון". אז בפעם הבאה שהוליווד מעוניינת לעשות סרט על ילדה יוצאת דופן, רצוי שזה יהיה בחפיפה עם גיבורות נשיות מבוגרות בעלות אותם כוחות.