שתף קטע נבחר

באמצע הריב הבנתי שאין לי איש מלבדה

בשעות הראשונות השקט טוב לנו. שנינו מתבוססים בעלבוננו ורק רוצים שיניחו לנו. אבל אז מגיעה שעת החולשה שלנו, הרגע הזה שבו האמת לגבי הקשר שלנו מופיעה במלוא תפארתה. כי מישמיש ואני לא רק בני זוג, אנחנו גם החברים הכי טובים אחד של השנייה, ואף אחד מאיתנו לא יכול בלי החבר הכי טוב שלו

כמו תמיד, זה מתחיל בוויכוח. אפילו לא ויכוח, סתם דיון עקרוני שנעשה פחות ופחות דיון ויותר יותר "עקרוני". וכמו בסכסוך שבטים בין-דורי, רבע שעה לתוך הוויכוח אף אחד מאיתנו כבר לא באמת זוכר מי אשם. באיזו נקודה בזמן אחד מאיתנו עבר את הגבול, ודחף את כדור השלג הזה מעבר לקצה המדרון. בתסריט האירועים בראש שלי היא אמרה משהו מעליב או נתנה מכה מילולית מתחת לחגורה, ובתסריט שבראש שלה אני התפרצתי או צעקתי. שנינו צודקים כמובן, אבל אף אחד לא יודע מה קדם למה. אז אנחנו מגבירים את הווליום, ותוקפים חזק יותר, ונעלבים עד עמקי ליבנו יותר – ואז מפסיקים לריב. ומפסיקים לדבר.

 

בשעות הראשונות – לפעמים לאורך כל היום, אם הריב היה קשה – השקט טוב לנו. שנינו מתבוססים בעלבוננו ורק רוצים שיניחו לנו, וגם תחושת הקורבנות נעימה מכדי שנסכים לוותר עליה. אבל אז מגיעה שעת החולשה שלנו, הרגע הזה – בסוף יום קשה בעבודה, בעת רפיון הבוקר, או סתם כאשר נחה עלינו הבדידות – שבו האמת לגבי הקשר שלנו מופיעה במלוא תפארתה - מישמיש ואני לא רק בני זוג, אנחנו גם החברים הכי טובים אחד של השנייה, ואף אחד מאיתנו לא יכול בלי החבר הכי טוב שלו.

אף אחד כבר לא זוכר מה קדם למה, מי התחיל ומהי הסיבה (צילום: shutterstock ) (צילום: shutterstock )
אף אחד כבר לא זוכר מה קדם למה, מי התחיל ומהי הסיבה(צילום: shutterstock )
 

כשהייתי רווק, וגם במערכות יחסים קודמות וקצרות יותר, תמיד בזתי להצהרת "אשתי היא החברה הכי טובה שלי". היא תמיד נשמעה לי כמו שקר מתחנחן שזוגות דביקים מספרים לעצמם או לסביבה כדי לשמר תחושה של זוגיות נשגבת, כזו שצריך לקנא בה ולשאוף אליה (ולעולם לא להגיע, כמובן). היה לי ברור שעם כל הכבוד לאהבת בת הזוג, מקומו של החבר הכי טוב שמור הרחק מחוץ למערכת היחסים. אתה הרי לא יכול לספר לאשתך את כל הסודות שלך, אתה לא יכול להתייעץ איתה בכל בעיה, ובטח לא להתלונן בפניה כשאשתך מעצבנת (בעצם זה כן, קוראים לזה "לריב"). לא לא, את כל אלה אתה חולק עם החבר הטוב על פיינט בירה בפאב השכונתי, כשבין לבין אתם תוקעים גרפסים, בוחנים את הישבן של המלצרית החדשה ועוסקים בקלישאות אחרות מסרטים אמריקאים.

 

אבל השנים חלפו, ומישמיש ואני עברנו יחד חיים ומציאות שהיו מורכבים יותר מארוחה רומנטיות וסופשבוע בצימר. והיום, עם כל הכבוד לחבר הכי טוב, הנפשות שלנו קשורות זו בזו כל כך חזק, שהן לא באמת יכולות להתרחק האחת מהשנייה, וזה לא תמיד טוב או רומנטי או מעיד על הצלחה. התלות הזאת לפעמים קשה לי, והיא ללא ספק באשמתי. השנים והחיים ותחושת חוסר שביעות הרצון מעצמי גרמו לי להתרחק מחלק מהחברים שלי, אלו שהרגשתי לא מספיק מוצלח לידם, והעומס היומיומי הפך את הקשר עם החברים הקרובים למורכב יותר. אבל מישמיש תמיד שם להחזיק אותי כשאני נופל, ולתת לי דחיפה כשאני בדרך למעלה. היא מכירה אותי ומכירה את חולשותיי, ועדיין אוהבת אותי. וכן, היום היא החברה הכי טובה שלי, אבל לא באופן קיטשי ודביק אלא במקום שעונה על צורך ממשי.

 

כמו תמיד, זה מתחיל בוויכוח ואז מידרדר לריב ובסוף מסתיים בשתיקה. ואין דרך קלה חזרה. אחד הצדדים, בדרך כלל זה שחולשתו טשטשה את תחושת הצדקנות באופן המשמעותי יותר, יעשה את הצעד הראשון לעבר בן הזוג. השני יפתח פתח קטן, אבל יקפיד לתבוע את עלבונו ולנזוף באחר על אשמתו. הוויכוח של אתמול יחזור לשולחן אבל בטונים אחרים, רכים יותר. הפעם נדבר במקום לצעוק, ניגע במקום לעקוץ. נלטף בעדינות.

 

היא תאמר "אני רוצה שתבין ותפנים את העניין הזה, כדי שלא תריב איתי עליו שוב", אבל באמת תתכוון לומר "אני צריכה אותך לצידי, לא נגדי". אני אגיד לה "גם אם משהו מפריע לך, יש דרך להגיד את זה גם בלי להעליב", אבל אתכוון ל"אין לי נפש בעולם הזה מלבדך, וכשאת פוגעת בי – אין לי אף אחד". ואז נתחבק. ואז נהדק את החיבוק. ואז, ברגע הזה שבו כמה שיותר גוף נוגע בכמה שיותר גוף, שבריר של חרדה יצטמרר בתוכנו כשתחלוף בראשנו המחשבה שהיינו עלולים לאבד את החברה הכי טובה שלנו.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
למרות הכל, אף אחד לא יכול בלי החבר הכי טוב שלו
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים