yed300250
הכי מטוקבקות
    נועם לוגסי. "לא היה בן אדם אחד שאמר: הייתה לי תחושה ש..."
    7 ימים • 15.03.2017
    הדמעות של נועם
    עם תפקיד מרכזי בדרמה "בתולות", ועם סדרות נוספות וסרט חדש, נראה ש–2017 תהיה השנה שבה נועם לוגסי תהפוך מכוכבת נוער לכוכבת, נקודה. אבל לוגסי בת ה–21 נזהרת שלא לשמוח יותר מדי. היא כבר יודעת עד כמה החיים שבריריים: לפני כחצי שנה אחותה הבכורה דניאל שמה קץ לחייה, מבלי להשאיר שום הסבר. לאיתי סגל מספרת לוגסי איך ממשיכים מכאן, עם כל הכאב, הכעס והמסתורין
    איתי סגל | צילומים: גבריאל בהרליה

    אם השם נועם לוגסי לא מצלצל לכם מוכר, סימן שהילדים שלכם מכירים אותה היטב. בשלוש השנים האחרונות היא נודדת בין סדרות נוער מצליחות. היא לוהקה לסדרת ההמשך של "השמינייה" בתפקיד נערה טובת לב בעלת יכולת להפוך לבלתי נראית, ובהמשך שודרגה לתפקיד ראשי בסדרת הנוער "נעלמים". בזכות יכולת חיקוי מרהיבה לדמויות מובילות מ"הבורר", "זגורי אימפריה", "מטומטמת" ו"אחד העם 1", היא גם הפכה לסנסציית רשת קטנה. ילדים זה שמחה, אבל השאיפה האמיתית של לוגסי היא "ארץ נהדרת". "חיקויים זה הבית שלי. זה מה שעשיתי מאז שאני זוכרת את עצמי. יש לי סרטון מכיתה ד', שאני מחקה בו את דנה אינטרנשיונל".

    לוגסי. "לא הייתי ילדה כזאת שצועקת: תנו לי במה! לא ישר אמרתי 'יאללה'"
    לוגסי. "לא הייתי ילדה כזאת שצועקת: תנו לי במה! לא ישר אמרתי 'יאללה'"

     

    בחודשים הבאים היא תעשה את הקפיצה הרשמית, המיוחלת, לעולם המבוגרים. בעונה החדשה של "בתולות" (משודרת בימי חמישי ב־20:15 ב־ (HOT3 היא מגלמת את בת דודתה של שלי רג'ואן (מגי אזרזר), ובסדרה "ההרמון", שתעלה בקרוב בערוץ 2 ברשת, היא מגלמת צעירה הנשאבת לכת. שני תפקידים מרכזיים, דרמטיים, ששוברים כמעט באופן מוחלט את דימוי כוכבת הנוער מהדלת ממול.

     

    לוגסי (מימין) ומגי אזרזר בסדרה "בתולות". החיקוי עזר לשבור את הקרח
    לוגסי (מימין) ומגי אזרזר בסדרה "בתולות". החיקוי עזר לשבור את הקרח

     

    רואים הכל בעור

     

    היא נולדה וגדלה בפתח־תקווה. אמא קואוצ'רית, אבא מנהל מחלקת מחשבים בבנק הפועלים. היא בת 21, אבל נראית הרבה פחות ("תמיד הייתי פיצקית כזאת"), ובמבט ראשון מזכירה את דאנה איבגי, עם אותה התנגשות בין קשיחות לעדינות באופן שבו היא משחקת ("אני לגמרי לוקחת את זה כמחמאה").

     

    בניגוד לסיפורים המוכרים על הילדה שתמיד רצתה לשחק בכל מחיר, לוגסי מגישה גרסה מעט אגבית לאופן שבו התגלגלה לביזנס. לאודישן הראשון של "השמינייה", היא נזכרת, הגיעה רק אחרי שחברה מבית הספר שיכנעה אותה. "זה לא שחיפשתי אודישנים בטירוף ואמרתי: אני אהיה שחקנית. לא הייתי ילדה כזאת שצועקת: תנו לי במה! לא ישר אמרתי 'יאללה'. תמיד חשבתי שאעשה את זה מסודר. אתגייס לצבא, אשרת בתפקיד פיקודי, אשתחרר ואלך ללמוד משחק. חשבתי שללכת לאודישנים בלי ללמוד לפני זה קיצור דרך. אבל בסוף השתכנעתי והלכתי".

     

    לוגסי הפכה לכוכבת ילדים מהסוג שקל להזדהות איתו: לא נראית כמו עדי הימלבלוי, אבל לגמרי כמו הילדה שהייתה נותנת לך להעתיק ממנה במבחן. כשהתגייסה שובצה בתיאטרון צה"ל, כמו כוכבי נוער כתובל שפיר, דניאל מורשת וגפן ברקאי. "הייתי בהרכב קומיקאים, אבל לצערי לא כל כך הספקתי להופיע איתם. היו לי בעיות בריאות באותה תקופה, כך שבמקום להופיע ביליתי את רוב הזמן שלי בבית חולים. אני סובלת מאסתמה של העור. זו מחלת עור מינקות, אבל כשהתגייסתי זה החריף. הופיעו לי פצעים על העור, דבר שלא קרה לי אף פעם. זה הוביל לזיהומים חוזרים. בסוף השתחררתי מוקדם מהצבא".

     

    הסבירו למה זה קרה פתאום?

     

    "אומרים שבעיות עור קשורות ללחץ נפשי. הייתי אצל כל המומחים. אני לא אשקר לך, היה לי קשה בצבא. לא חשבתי לוותר, אני יודעת ש־99 אחוז, אם לא 100 אחוז, מהאנשים קצת סובלים בצבא, אבל כשזה התחיל להשפיע על המצב הבריאותי שלי, זה היה כבר פחות כיף. זה הוביל לאשפוז ולעניינים לא נעימים".

     

     

    איך מתמודדים עם זה בצילומים?

     

    "אפשר לראות את זה על המסך כשהרגליים שלי חשופות. זה קצת מרתיע, אני חושבת, מהצד. ב'השמינייה', נגיד, היו מטשטשים לי את זה עם קרם ומייק־אפ. אבל זה לא מומלץ בכלל. זה מאוד־מאוד־מאוד מגרד. לא מספיק שזה מגרד, אם אני מגרדת ואתה תגרד בדיוק באותה מידה, אני אפצע ואתה לא. היום אני יודעת להודות על זה שאף פעם לא הסתרתי את זה או התביישתי בזה. אני חיה עם זה כאילו זה החבר הכי טוב שלי".

     

    בלי מכתב ובלי סימן

     

    בנוסף ל"בתולות" שיצרו שחר מגן ואדם סנדרסון ול"ההרמון" הספיקה לוגסי להצטלם גם ל"פוקסטרוט", סרטו של שמוליק מעוז ("לבנון"). לא צריך להיות נביא כדי להבין שזאת אמורה להיות שנת הפריצה שלה. הרגע שבו כל החלקים מתחברים לשם אחד שכולם מזהים. לוגסי מבינה את המשמעות, נרגשת מאוד אבל גם זהירה. אם יש משהו שלמדה בתקופה האחרונה, זה עד כמה שבריריים החיים. כמה הם בלתי צפויים.

     

     

    האחיות לוגסי: דניאל ז"ל (למעלה מימין), גל (למעלה משמאל) ונועם. "התפרקתי בהלוויה כמו שבחיים לא התפרקתי"
    האחיות לוגסי: דניאל ז"ל (למעלה מימין), גל (למעלה משמאל) ונועם. "התפרקתי בהלוויה כמו שבחיים לא התפרקתי"
     

    בין צילומי "בתולות" ל"ההרמון" השתנו חייה לתמיד. לפני כחצי שנה אחותה הבכורה, דניאל, אם טרייה לתינוק בן ארבעה חודשים, שמה קץ לחייה. היא הייתה בת 29 במותה, ולא השאירה מכתב שמסביר — רק חור גדול והרבה בלבול.

     

    לוגסי מגוללת את הסיפור בענייניות ובאיפוק. בחודשים הספורים שעברו מאז היא מנסה להרכיב את הפאזל שיסביר מדוע החליטה אחותה להתאבד. היא מצאה יומנים ישנים שלה, דיברה עם חברים ובני משפחה ושוקלת לכתוב תסריט בהשראת אחותה. זה עוזר לה, היא מסבירה, להתמודד עם הכעס והכאב "על מה שהיא עברה בשעות האחרונות האלה, שהביא אותה למצב שהיא צריכה לעשות דבר כזה.

     

    "אני קוראת המון סיפורים עכשיו ברשת החברתית על משפחות שמגדלות ילדים בצל דיכאון. קראתי טקסט של מישהי שכתבה שאיך שהיא נכנסה לחדר וראתה את החלון פתוח, היא ידעה מיד מה קרה. זה לא המקרה שלנו. לא זיהינו דיכאון אצלה, כי לא היה מה לזהות. כשהתקשרו שאבוא מהר הביתה, זה הדבר האחרון שעבר לי בראש. חשבתי על אבא שלי. חשבתי על האחיין שלי, על בעלה של אחותי. לרגע לא חשבתי שזה קשור אליה. זה היה רגע, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. רגע של 'לא יכולה לשאת את זה יותר'.

     

    "בימים הראשונים כל הזמן שאלנו את עצמנו מה לעזאזל קרה, איך זה קרה. היא הייתה בתקופה הכי פורחת שלה. היא הביאה לעולם ילד ראשון ואי־אפשר להסביר את האושר שהוא הביא איתו. היא הייתה בחופשת לידה וסיימה בדיוק תואר שני בתרפיה באמנות. היא עשתה פרקטיקום בגהה, והייתה מביאה אלינו את הילד והולכת לישיבות צוות. לא ויתרה לעצמה לרגע. היא עשתה כל דבר שפוסל את התיאוריה של דיכאון אחרי לידה. היא לקחה את הילד לחוגים של תינוקות, קנתה לו דברים והשוויצה בו. היא הייתה מאוהבת בו.

     

    "אני לעולם לא אדע מה עבר עליה ברגעים האחרונים. זה קרה ביום ראשון. בשבת המשפחה שלי הייתה איתה, והיא הייתה בסדר גמור. היה אמור להיות לה ראיון עבודה ראשון למחרת. זה קצת הלחיץ אותה, אבל אתה יודע, דאגות לגיטימיות לחלוטין. לא משהו קיצוני. היא הייתה בסדר.

     

    "כל החיים דניאל הייתה ספר פתוח. אם עבר עליה משהו, היא נתנה לכל הרגשות לצאת, בניגוד אליי. אני נגיד בן אדם שפחות מדבר על מה שעובר עליו. ידענו שאם קשה לה, היא תגיד. היא ידעה תמיד לבקש עזרה כשצריך ולהגיד 'קשה לי'. לכן לכולם זו הייתה הפתעה מאוד־מאוד גדולה. לפסיכיאטרים בגהה שעבדו איתה וראו אותה יומיים לפני. למשפחות. לחברים שלה. לכולם. לא היה בן אדם אחד שאמר: הייתה לי תחושה ש..."

     

    מה גילית ביומנים שלה?

     

    "אלה דברים שהיא כתבה לפני חמש שנים, בעקבות דברים שהיא עברה בצבא. היא הייתה קצינת חינוך בתקופת מלחמת לבנון השנייה וזאת שקיבלה מהשטח דיווח על פצועים והרוגים. אחד מהטלפונים היה על חבר משפחה, ובכל זאת מה שקראתי לא הרגיש דרמטי. ויותר מזה – כשסיפרתי להורים שלי על הדברים שמצאתי, הם לא הופתעו. מתברר שהיא כתבה את זה והראתה להם. אני גיליתי את זה בפעם הראשונה, כי כשהיא חוותה את הדאגות האלה, הייתי קטנה יותר. אבל ההורים שלי וגם בעלה יודעים הכל. הם קראו את זה".

     

    העובדה שאין הסבר הופכת את ההתמודדות ליותר מורכבת?

     

    "אני כל הזמן אומרת שאם זה היה קורה בתאונת דרכים או בפיגוע, היה לי הרבה יותר קשה. זה שזאת הייתה החלטה שלה מאוד עוזר לי, עם כמה שזה נורא להגיד. בשעות הראשונות קיללתי וקראתי לה פחדנית ומה לא, אבל ברגע שנרגעתי מהתחושות, אני ממש דיברתי איתה ואמרתי, 'אני איתך'".

     

    קשה להשלים עם החלטה כשלא מבינים את הנסיבות שעמדו מאחוריה.

     

    "אני מבינה שזאת הייתה הבחירה שלה באותו רגע. למרות שזאת לא הייתה בחירה מודעת ב־200 אחוז. זה לא שהיא ישבה עם עצמה ואמרה: או־קיי, זהו, די. כן, היא תלתה את עצמה, אקט שדורש תכנון ועשייה, אבל אני באמת מאמינה שזו הייתה החלטה של רגע. רגע אחד שהכל קרה בו מהר. בוא נגיד שאם מישהו באותה שנייה היה רואה אותה ומציל אותה, היא הייתה מודה לו על זה כל החיים. היא לא הייתה צועקת עליו. אבל אם אני אחיה עם התחושה של מה היה קורה אילו ומה אם היא ניסתה להציל את עצמה ולא הצליחה, אני לא אצליח לחיות. אני מעדיפה לחשוב שזה מה שהיא בחרה באותו רגע, גם אם הוא היה רגע מאוד־מאוד קצר, ושזה מה שקרה, ועם זה אני אחיה. אי־אפשר אחרת".

     

    זה קרה לפני שהתחלת את הצילומים לתפקיד ב"ההרמון". איך חוזרים לחיים אחרי טרגדיה כזאת?

     

    "אני לא מסכימה עם המשפט 'לחזור לחיים', כי מבחינתי הם לא נעצרו. אני מודה להורים שלי על החינוך שקיבלתי, כי אם לא הייתי מקבלת את החינוך של 'לקום על הרגליים ולא משנה מה קורה', הייתי שוכבת בדיכאון היום במיטה ולא יוצאת. אחותי השנייה, גל, שרה עכשיו בהרכב של עילי בוטנר וילדי החוץ. כשזה קרה היא הייתה זמרת ליווי של יהודה פוליקר והייתה אמורה לטוס איתו לסיבוב הופעות בארצות־הברית. זה היה מאוד טרי, והיא טסה למרות הכאב. אף אחד מאיתנו במשפחה לא עצר, לא שאל איך ממשיכים עכשיו.

     

    "כשהגעתי לאודישן השני ל'ההרמון', תיקשרתי עם דניאל. אמרתי לה, תהיי איתי, אני מעדיפה לעבוד עם הכאב הזה מאשר ללכת נגדו. הסצנה של האודישן הייתה מאוד טעונה. שיחקתי מול חן אמסלם, ששיחקה את אחותי הגדולה. הסתכלתי לה בעיניים וצעקתי: 'איך עשית את זה, אני סמכתי עלייך, אני סמכתי עלייך', וכל מה שראיתי זה את אחותי. בכיתי בכי אמיתי, לא משחק. גם לאורך כל הסדרה והצילומים בכיתי מתוך הנשמה שלי. היו המון דברים ששיחקתי שהיו השתקפות של המציאות ושל הדברים שחוויתי בחודשים האלה. היו לי סצנות שכבר אמרתי לעצמי, זה גובל במזוכיזם. זה מאוד מסוכן. למה אני עושה את זה לעצמי?"

     

    חיילת, תפסיקי לצלם

     

    קשה לעבור לנושא אחר אחרי שמקשיבים ללוגסי מדברת, בקול חלש אבל לא חלוש, על התאבדות אחותה. לוגסי מתעקשת שחייבים. "החיים חזקים מהכל", היא אומרת. בחצי השנה האחרונה היא מבקשת לתת כוח לאחרים. לא מוכנה להתבייש. מסרבת להצניע את הפרטים. "לפעמים אני כותבת כל מיני סטטוסים בפייסבוק ואני רואה מה זה עושה לאנשים. פנו לאמא שלי אנשים שהיא לא מכירה, שחוו דברים דומים, ורוצים להבין ממנה איך ממשיכים הלאה. אמא שלי מספרת לנו כל הזמן שכשהיא הייתה קטנה, הייתה לה חברה שאיבדה קרוב משפחה במלחמה. היא זכרה בית דיכאוני וחשוך, שהאמא בו הייתה חיה־מתה. וכשזה קרה לנו, היא אמרה, אני לא אעשה את זה לבנות שלי. אנחנו לא נהיה משפחה כזו.

     

    "התפרקתי בהלוויה כמו שבחיים לא התפרקתי. אבל בשבעה גם צחקתי הרבה. אני זוכרת שאנשים הסתכלו עליי ואני זוכרת שעבר לי בראש, 'או־קיי, מסתכלים עליי צוחקת ומה שעובר להם בראש זה, אוי מסכנה, היא בהדחקות, היא לא מבינה'. אבל אני כן חושבת שהתמודדתי. אני בן אדם שמאוד מאמין ברוחניות, ולכן אני מרגישה את הנוכחות שלה איתי".

     

    את המעבר החד אנחנו עושים דרך כישרון החיקוי של לוגסי. אם מתעקשים על פסיכולוגיה בגרוש, אפשר לומר שזו דרך לא רעה להיות קצת מישהו אחר, לא היא. היא נזכרת, למשל, בחיקוי שעשתה למגי אזרזר באודישן ל"בתולות". "לא יודעת אם זה מה שעזר לי להתקבל, אבל זה עזר לשבור את הקרח. עשיתי את זה אחר כך גם בפני מגי. זה מאוד הצחיק אותה".

     

    חיקוי סיבך אותך פעם?

     

    "בצבא. כשהייתי חוזרת מהבסיס, הייתי באופן ספונטני מצלמת את עצמי עושה איזה חיקוי ומעלה לפייסבוק. בדרך כלל עוד הייתי עם מדים, אבל לא מדוגמת. כלומר עם שיער פזור או בלי דיסקית. פעם אחת צילמתי את עצמי עושה חיקוי לאלה ו־וובה, זוג מ'המירוץ למיליון', ובלי שידעתי רשת שיתפה את הקטע הזה בפייסבוק ובאתר שלה. פתאום המפקדת שלי התקשרה אליי ואמרה לי, 'החיקוי שלך בכל מקום. את לא מדוגמת!' היא זימנה אותי למשפט, אבל זה היה שווה את זה".

     

    שחקנית על הבר

     

    כבר שנה שהיא לא גרה בבית, אבל גם לא רחוק ממנו. יחד עם חברה טובה שכרה דירה בפתח־תקווה, ומאז הטרגדיה שפקדה את משפחתה היא עוזרת בטיפול באחיין שלה. "אני מאוד קשורה אליו, אבל הייתי מאוד מחוברת אליו גם לפני".

     

    לא צריך לשאול אותה איך היא מבלה, כדי לדעת שלוגסי היא לא בדיוק הטיפוס הבלייני. "אני מעדיפה בילוי עם חברים בבית מאשר מסיבות או ברים. בין תקופות צילומים אני לא נותנת לעצמי להימרח. יש איזשהו בר שכונתי בהוד־השרון, שהוא כמו המשפחה השנייה שלי, ואני מעבירה שם את הזמן במלצרות. אני מבינה שאני צריכה לעבוד, ולכן אם כרגע אין לי עבודה במקצוע שלי, אני מוצאת איך למלא את הזמן במשהו אחר".

     

    אני לא מכיר הרבה אנשים במקצוע שלך שעושים את זה.

     

    "זה נראה לי כל כך לא בריא לשבת בבית ולחכות. אני לא יודעת איך אפשר לחיות ככה".

     

    הלקוחות לא מופתעים לזהות אותך?

     

    "כן. זה החלק הקשה. לפעמים אני מעדיפה לבוא לעבודה עם מסכה על הפנים. זה יכול להיות מאוד קשה. יש הרבה שאלות לא במקום: מה, את לא עושה מספיק כסף? זה לא מעציב אותך שהיית ב'השמינייה' ועכשיו את עובדת בבר? זה לא נעים לי אף פעם, כי זה פוגש אותי באיזשהו מקום. אלה כנראה שאלות שגם אני שואלת את עצמי. אבל אתה יודע, זה דווקא מאוד בריא סטירות הלחי האלה. חוץ מזה למדתי לענות. אני אומרת שאני בין עבודות ושאני באה לפה להעביר את הזמן בכיף".

     

    ואז את שואלת, תרצו לשמוע על מנת היום?

     

    "לגמרי. אני גם מצטלמת איתם אם הם רוצים. אבל הרבה יותר כיף לי במשמרת שעוברת חלק, בלי שמזהים אותי".  

     

    בסך הכל הצלחת בזמן די קצר לשבור את תקרת הזכוכית של כוכבי ילדים.

     

    "לא הייתי מספיק זמן בעולם הילדים בשביל שאוכל להגיד שעברו לי מחשבות בראש על מתי אני כבר אצא לעולם המבוגרים. זה די זרם לי. קל להישאב לעולם הילדים, כי הוא מאוד מתגמל, מכל הבחינות. מבחינת אהבה, מבחינת תפקידים, מבחינה כלכלית. בתור ילדה לא הערצתי אף אחד, לכן תמיד מוזר לי שמבקשים ממני חתימות או שמצטלמים איתי".

     

    מוזר, אבל מתרגלים?

     

    קירל. עם מאבטחים
    קירל. עם מאבטחים

     

    "מתרגלים זו מילה שלא הייתי משתמשת בה, כי יש גבול בין המובן מאליו, לבין חיים לצד זה. אני מחבקת את זה כשזה מגיע, אבל אני בסדר גם כשזה לא קורה. לא מזמן הייתי בקניון בפתח־תקווה כשנועה קירל הופיעה שם. היו שם מלא ילדים והוציאו אותה עם מאבטחים, ואז פתאום הם ראו אותי, ובבת אחת פתאום כולם רצו אליי. זאת הייתה החוויה הכי עמוסה שהייתה לי עד היום. אבל זה לא בגללי. זה היה על הדרך. הם כבר היו באנרגיה הזאת של לרוץ אחרי מישהו ופשוט הייתי שם". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 15.03.17 , 18:03
    yed660100