היום שבו גיליתי את המיניות השוכנת בתוכי
שנאתי את השאלה הזו "איזה מזל את?", כי אז באה ישר השאלה "אז מה, את בתולה?". כל כך שמחתי שסוף סוף, בגיל 26, הצלחתי להיפטר מהבתולים הללו. הבעיה היא שגיליתי להפתעתי שגם כשאת נשואה עם שני ילדים, עדיין אפשר להישאר בתולה. טור אורח
היה לי את כל הרקע הקלאסי לקושי שלי בקבלת המיניות והנשיות שלי: הנושא היה טאבו בבית, גדלתי במערכת חינוך דתית שמרנית, ובני הזוג שלי היו מהסוג הלא מוצלח, או ליתר דיוק – מהסוג שעדיף לפגוש אותם כשאת כבר יודעת מה את רוצה. גם המזל לא שיחק לטובתי, מזל בתולה. שנאתי את השאלה הזו, "איזה מזל את?", כי אז באה ישר השאלה, "אז מה, את בתולה?". כל כך שמחתי שסוף סוף, בגיל 26, הצלחתי להיפטר מהבתולים הללו. הבעיה היא שלהפתעתי, גיליתי שגם כשאת נשואה עם שני ילדים, עדיין אפשר להישאר בתולה.
הסקס היה נחמד, אבל פה זה נגמר. הפער בין ההתעסקות האינסופית בתקשורת, בשיחות בנות, בספרים ובשירה היה נראה לי חסר פרופורציות לחלוטין ואובססיבי ביחס לאקט עצמו. וכמו בכל בעיה, יש את שלב ההדחקה, שלב של "אולי זה יתפתח לאן שהוא", ולבסוף שלב ה"נו, שיגמור כבר". ברוך השם, הגיע לבסוף גם השלב שבו קראתי טור דעה של מישהי שהצהירה קבל עם ועדה שזה אפשרי עבור כל אישה. "יאללה בואי, נראה אותך עליי", אמרתי לעצמי בלב. ואכן, היו לי שלושה חודשים של חקר העדפותיי המיניות בעיקר באופן תיאורטי עם כל מיני קלישאות בסגנון כתיבת יומן תרגילי כתיבה, צפייה בסרטים וכדומה. זה היה נחמד, אבל לא ראיתי לא את האור ולא את הסוף. וכבר באמת שהתייאשתי מעצמי. ידעתי בוודאות שזה קשור בעיקר אליי ולא אל בן זוגי, אך לא יכולתי לשתף אותו בעניין.
נכנסתי לקבוצה סודית כזו בפייסבוק שכאילו אמורה לתת טיפים. אבל זה היה ממש למתקדמות. הרגשתי לגמרי מחוץ למשחק, ולא הבנתי על מה הן מדברות. ובגלל שלא היה לי מה לתרום, גם העיפו אותי מהר מאוד מהקבוצה. אוף, מה עושים? ואז קראתי עוד כתבה ב-ynet יחסים. היה זה ראיון עם רוני ארז, מישהי שטוענת ש"אין דבר כזה שאי אפשר לגמור". אבל היא גם טענה שהיא סוגרת לך את העניין בשתי פגישות. זה כבר היה נשמע יותר מעניין. ביררתי איתה ואודה, לא זול. אבל חשבתי לעצמי שאם זה יושיע אותי מהחלק המבאס הזה בחיי, כנראה שזה משתלם. האמת היא שהייתי סקפטית ביותר, אבל רוני נשמעה לי מאוד רצינית בטלפון, ובעיקר בטוחה בעצמה. אז נתתי לזה צ׳אנס. הגעתי למפגש הראשון והיא כבר הכניסה אותי לאווירה.
עכשיו, שתבינו - בשטף החיים המטורף של עבודה, כביסות, ילדים, חיתולים... גם כשאני אחרי מקלחת ונכנסת למיטה, לא באמת בא לי סקס. אז באמצע היום, באמצע העבודה? זה לא הרגיש לי אמין. אבל היא לא וויתרה לי. ריח נעים, מוזיקה טובה, יין ובעיקר היא, כבר עשו את שלהם. שחררתי. הרגשתי בטוחה, וזה היה רגע של חיבור נשי, תמיכה כזו שאת מקבלת מהדולה בלידה. אישה לאישה. כי אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מהתהליך הזה איתה, הוא שכל הנושא הזה הוא מאוד אישי. אין שטנץ להצלחה, אבל יש שטנץ איך להתחבר לעצמך, וזה משהו שאפשר ללמוד. כן כן, זה לא אבוד.
אם הייתה לנו את הקהילה הנשית העוטפת עם זקנת השבט, היא הייתה אומרת לנו בדיוק איך לעשות את זה (ואולי גם עם מי), אבל היום, העולם הגברי והשתיקה הנשית עשו את שלהם, והחוכמה העתיקה הזו לא תמיד נגישה. אני בטוחה שיש עוד מלא זקנות שבט שמסתובבות בינינו, אבל זה לא שתיגשי אליהן ברחוב ותשאלי. לכן החלטתי לכתוב את טור דעה הזה לאישה המיואשת שחושבת שאורגזמה זה המצאה של גברים. לאישה הזאת אני רוצה להגיד שכן, זה אפשרי, ואני ההוכחה לכך.
לפנייה לכתב/ת 
