השאלה היומית: האם נכון לסגור את רשות השידור ולהפעיל את התאגיד?

הספינה יצאה כבר לדרך | מרב בטיטו

עובדי רשות השידור, כמו אלפים אחרים שפוטרו לפניהם, אינם מעניינים את ראש הממשלה. הפגישה איתם ביום שישי האחרון, הדאגה העמוקה שהביע באשר לעתידם ומאמציו להציל את המפעל שלהם אינה נובעת מתודעה מפותחת באשר לזכויותיו של הפועל השחור. אפשר להבין את רצונם להיאחז במשענת פוליטית רצוצה, ואת זיכרונם הקצר באשר ליחסו של נתניהו לפועלם, אפשר להבין את זעקתם ואת כאבם, אבל אסור לתת להם לשגות בחלומות הנסמכים על גחמותיו של ראש הממשלה אשר במו ידיו דחף וקידם לפני שנה וחצי את לכתם הביתה.

ההזדמנות הפוליטית שנקרתה בדרכו של ראש הממשלה תחת חקירות אינה יכולה להיות גם ההזדמנות של עובדי רשות השידור להציל את עצמם מפיטורים. הם נלחמים על חייהם, והוא נלחם על כיסאו; הם נאבקים בשביל הלחם, והוא נאבק בשביל החמאה; הם רוצים עתיד טוב יותר לילדים שלהם, הוא רוצה לשלוט בתקשורת. מי שמנסה להציב במשוואה אחת את קיום התאגיד מול פיטורי העובדים של רשות השידור - חוטא לאמת ומאמץ לעצמו כנרטיב שקר פוליטי כלשהו. הגיע הזמן להשלים עם כך שהתאגיד יצא לדרכו ממש כמו ספינה שסיימה את הכנותיה ועומדת להרים עוגן לאחר שנאספו ובאו אליה אנשי תקשורת טובים מכל קצות הברנז'ה. על סיפונה ניצבת שורה ארוכה של אנשים שעזבו פרנסה קבועה ובאו מתוך אמונה שזה יהיה המקום בו יעבדו בשנים הקרובות, והם נכונים לצאת להפלגה במסלול חדש, מתפללים כי לא יעלו על שרטון.

מה הטעם להמיר פיטורי אלף עובדים בפיטוריהם של אלף אחרים? מה המשמעות האמיתית של סגירת התאגיד אם לא פוליטיקה מסוכנת וכוחנית? האם בזבוז של עשרות מיליונים על סגירה ופתיחה, וכעת סגירה נוספת, איננו סיבה מספקת להיצמד סוף־סוף לתוכנית המקורית שכבר קרמה עור וגידים? נדמה כי אין היום בממשלה ולו שר אחד שמסוגל לספק תשובה. עדיף לעובדי רשות השידור שלא יטילו את יהבם על המתרחש בתוך הקואליציה — משם לא תבוא להם הישועה.

שינוי אל הלא נודע | איתן הבר

על המצב הנוכחי בשידור הציבורי היו אבותיו לובשים שק ואפר וקוראים בקול גדול: אוי ואבוי. ואם היה היושב במרומים נענה לתפילתם, היה שומע משהו כמו "שזה ייהרס וזה ייחרב, ושלום על ישראל". אבל, כיוון שבורא עולם חוסם בזמן האחרון את קו הקשר לתפילות, אין על מה לדבר. נצטרך להסתדר בינינו.

אבל איך? משך כמעט 70 שנים היה השידור הציבורי מסמליה של מדינת ישראל: התצלום של הנער או המבוגר שהצמיד אוזנו לטרנזיסטור היה סימן היכר, בעיקר למלחמות. אין אלבום מלחמה שאת אחד מדפיו אינה מקשטת תמונה שכזו. באותם ימים, בעיקר בזמן מלחמות, היה הרדיו מכשיר קשר עיקרי בין העורף לבין החזיתות, בין הדרג הפוליטי לבין הדרג הצבאי. עד כדי כך הייתה חשיבותם בימי קרב, שמישהו מצא לנכון לאחד את הגלים ולבנות שותפות רדיו עם גלי צה"ל. אותה שותפות הניבה פרי הילולים. דקה אחרי המלחמה היא הסתיימה.

רשות השידור תפחה ותפחה במספר עובדיה וחצתה אז את קו האלפיים. באותו זמן טיפסו הוצאותיה לשיאים מדהימים. כמו שנטען, רשות השידור הסתאבה. המינויים בראשותה היו מופקרים. באותו זמן ניהלו משאים ומתנים עם הוועדים שלא נגמרו. לכל עשרה עובדים היה ועד שהציג דרישות שונות מוועד אחר. לתוך הקלחת המטורפת הזו הכניסה את ראשה ממשלת ישראל, שגם לא נהנתה מגיבוי פוליטי בשידור הציבורי ויהיו שיטענו גם להפך.

אבל אז ממשלת נתניהו הולידה את הרעיון של הקמת תאגיד השידור, שיחליף את רשות השידור. עכשיו, ברוך הוא וברוך שמו, יש לנו רשות שאינה מוכנה להתפרק ותאגיד שטוען שיכול לשדר, אם רק ייתנו לו. מהומת אלוהים. ואנחנו, מה לעשות, נזכרים ברס"פ שבא לפלוגת הטירונים עם בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה, היום מחליפים תחתונים, אמר. הרעה, עליכם להחליף בין אחד לבין השני.

ואנחנו אומרים: לפחות את הישנים אנחנו מכירים היטב. ועוד אומרים: טוב כבר לא ייצא מההלוויה הזו.