"אני רוצה לשבור את המחסומים"
סמר קופטי, עכשיו בסדרה "בתולות" ב־HOT, היא ערבייה נוצרייה, שמגדירה את עצמה כפלסטינית, לא מסתירה את המבטא הערבי, גם כשהיא מתקשה לשכור דירה בתל־אביב, ומרצה בפני נוער לפני גיוס. השליכו את התוויות!
לפני שמונה שנים, כשהגיעה לעיר הגדולה ללימודים באוניברסיטת תל־אביב, סָמַר קופטי אכלה חצץ. "טיילתי עם ידיד שלי ליד המעונות, דיברנו ערבית, ובחור צעיר הלך מאחורינו. הוא השתחל בין שנינו, וכשהיה לפנינו הוא הסתובב לאחור והרביץ יריקה על המדרכה. הסתכלתי בהלם על הידיד שלי, שלא הצליח להוציא מפיו אף מילה. הוא ירק עלינו? בגלל שאנחנו ערבים? זה באמת מה שהוא עשה או שאני רק הוזה?"
גם ההמשך לא ניבא טובות. "אחד הסטודנטים בפקולטה שאל מאיפה אני, וכשאמרתי שאני מנצרת הוא שאל איפה זה. לא נעלבתי מפני שהוא זה שאמור להיעלב. בכל העולם מכירים את נצרת כעיר קדושה, ורק לו יש חור בהשכלה. אחר כך הוא שאל אותי אם בנצרת רוכבים על גמלים, אז עניתי בהבעה רצינית שכבר השתדרגנו לחמורים".
אבל עכשיו, אחרי שחרכה את המסך ב"ג'נקשן 48", ב"תאג"ד" ובעונה השנייה של "בתולות", קופטי – ערבייה נוצרייה עם פירסינג באף ועוד אחד מתחת לשפה התחתונה – מחייכת. מבחינתה, המהפכה רק מתחילה. "הפרויקט היחיד שהתלבטתי לגביו היה 'תאג"ד'. אמנם לא היה לי תפקיד של חיילת, אלא של אמירה הבדואית, אבל בתור פלסטינית גאה הרגשתי לא נוח בסדרה צבאית. ומה יצא? דווקא בזכות התפקיד הזה 'קרן אברהם' (ארגון יהודי־ערבי לשינוי חברתי ולקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים – ס.ש) הציעה לי להצטרף למפגשים עם תיכוניסטים יהודים. שאלתי אותם 'למה פניתם דווקא אליי?' והתשובה הייתה 'בגלל שאת אמירה, התיכוניסטים מזהים אותך והם יקשיבו לך".
ומה תגידי להם?
"אני אתאר להם את המציאות שלי ואבקש מהם דבר אחד: תפתחו את העיניים לעולם!"
הקדמתי את זמני
קופטי (27) היא האמצעית משלושת ילדיהם של יסמין, אדריכלית נוף, ושכיב, עורך דין. היא למדה 12 שנים בבית הספר הבפטיסטי בנצרת ("בית ספר פרטי, שבו השפה הראשונה היא ערבית, השנייה אנגלית והשלישית עברית") ובילדותה נמשכה להוראה. "היה לי בבית לוח עם גיר. נהגתי להושיב על הרצפה את בני הדודים והשכנים, בדקתי מי הגיע ומי איחר ושיחקתי את המורה. בגיל שבע הלכתי עם הוריי לקניון נצרת־עילית וראיתי תחפושות. לא ידעתי שהן קשורות לפורים. שמחתי לחבוש פאה סגולה ולהיראות אחרת. זו הייתה המתנה שביקשתי לכל יום הולדת. ביימתי הצגות עם הילדים שבאו 'ללמוד' אצלי".
בתיכון, לצד הלימודים במגמת כימיה ותקשורת, היא השתתפה בחוג לתיאטרון, יצרה שני סרטים דוקומנטריים והגיעה למסקנה שהיא מעדיפה קולנוע. "התיאטרון הוא גדול, ואילו המצלמה חושפת את הנימים הכי קטנים בפניו של האדם", היא מסבירה. בגיל 18 הפכה לסטודנטית הכי צעירה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. "הוריי לא הופתעו ולא התרגשו מזה שעזבתי את נצרת, הם אלה שחינכו אותי לעצמאות. בגיל 14 הייתי המלצרית הראשונה בבית קפה שנפתח בסינמטק של נצרת. גם הרווחתי דמי כיס וגם ראיתי המון סרטים. בגיל 16 רציתי לעשות פירסינג בטבור, אמרתי להוריי 'אתם חינכתם אותי לחיים חופשיים' ואבא שלי נסע איתי כדי לוודא שאני עושה זאת במקום נקי. יכול להיות שקצת הקדמתי את זמני, אבל כיום, כשאני נוסעת הביתה פעם בשבועיים, אני לא מרגישה כמו עוף מוזר".
אז למה אומרים שהחברה הערבית יותר שמרנית?
"זה מה שמוכיח כמה קל לבנות סטריאוטיפים וכמה קשה להרוס אותם. אצלנו, בדיוק כמו אצלכם, יש דתיים־שמרניים ויש כאלה שלא. רק מי שלא יוצא מגבולות תל־אביב יישאר עם הדעות הקדומות. עכשיו יש לי מבטא ערבי, נכון?"
ברור.
"אילו פגשת אותי לפני שמונה שנים היית נדהמת. דיברתי עברית בדיוק כמוך, בלי שום מבטא. באוטובוס, או בקפטריה, ניהלתי שיחה שלמה ומי שדיבר איתי בכלל לא העלה בדעתו שאני ערבייה. אבל בסוף הפגישה הוא שאל איך קוראים לי, וכשאמרתי סמר – אני מתה על השם שלי, בערבית זה לשבת באור הירח – ראיתי איך בבת אחת הוא משתנה. לפני שנתיים התעייפתי מהסיטואציות האלה. החלטתי לחסוך מעצמי את האכזבה. החזרתי את המבטא, כדי שמי שמדבר איתי יידע מהרגע הראשון מי אני, ואם זה לא מתאים לו אז יאללה, ביי".
בבעיה דומה היא נתקלת בכל פעם שעליה לשכור דירה. "בעלי הדירות בתל־אביב מסרבים להשכיר לערבייה. חברים שלי יעצו לי 'אולי תקחי איתך חברה יהודייה?' אחרים הציעו 'אולי תביאי את אבא שלך, שיראו שהוא עורך דין? תגידי לו שילבש חליפה'. די! אבא שלי הוא אחד מעורכי הדין הגדולים בנצרת, ואני לא אזעיק אותו לכאן כדי להרשים את בעל הדירה. אחרי שנכשלתי כמה פעמים התחלתי לשכור דירות רק דרך מתווכים. המתווך נלחם בשבילך, הוא מבקש מהבעלים 'תן לה צ'אנס למרות שהיא ערבייה'. בתמורה עליי לשלם למתווך שכר דירה של חודש, וזה לא מעט, אבל זה המחיר שאני מוכנה לשלם כדי לא להתחזות ליהודייה. אני לא רוצה לגור בדירה של מישהו שלא מקבל אותי כמו שאני".
הלימודים, היא מודה, היו קשים. "חשבתי בערבית, קראתי בעברית והתמודדתי עם מאמרים אקדמיים באנגלית, אבל נהניתי מאוד. כתבתי, ביימתי והפקתי שלושה סרטים קצרים בנושאים נשיים, מפני שכבר הבנתי שאפליית נשים היא תופעה אוניברסלית. אחד מהם היה 'חינה', סיפור על אישה בשלה שבעלה עוזב אותה כדי להתחתן עם אחרת. בחרתי בדימוי של חינה מפני שמשתמשים בה גם בחתונה וגם, להבדיל, בקבורה. השחקנית המפורסמת סלווה נקארה הסכימה לעשות את התפקיד הראשי. עבורי זו הייתה מחמאה גדולה".
איך מימנת את הפרויקט?
"השקעתי בסרט 15 אלף שקל, מה שחסכתי במלצרות וגם תמיכה של ההורים. בהקרנה של החוג הוא קיבל המון מחמאות והאוניברסיטה שלחה 14 דקות ממנו לפסטיבל קאן, אבל הפרפקציוניזם שלי מעכב אותי. לא השלמתי את הדראפט הסופי. גם את סרט הגמר עדיין לא סיימתי לכתוב ורק כשאסיים אותו אתחיל קמפיין לאיסוף תרומות".
באמצעות הסוכנת שלה, פרי כפרי, היא שולחת אודישנים לסרטים המצולמים בכל רחבי הגלובוס. "מי שרואה תמונה שלי חושב שאני איטלקייה, ספרדייה, ברזילאית, קולומביאנית, הכל – חוץ מערבייה", היא מצחקקת, "וזה יתרון". אבל בישראל, מולדתה, היא לוהקה עד כה רק לתפקידי ערבייה. ב"ג'נקשן 48" של הבמאי אודי אלוני, שצולם בלוד, היא הייתה מנאר, פעילה פוליטית וזמרת מחוננת. "בזכות הסרט למדתי לשיר, וזה מה שעשיתי כשטסתי עם הסרט להקרנות בפסטיבלים של טרבייקה וברלין, ובהקרנות נוספות בניו־יורק, אודסה, סלובקיה ואיפה לא. בפסטיבל אופיר מירי רגב יצאה נגד הסרט, והיה בלגן, אבל לא בא לי לדבר עליה. אין לי כוח להתייחס לאנשים שאין להם רצון לפתוח את הראש ולראות את האחר".
ב"תאג"ד" ((yes היא הייתה רועת צאן בדואית, חצי צוענייה. "היה לי קשה להתחבר לסדרה שהלוק החיצוני שלה הוא בסיס צבאי", היא מודה. "בחברה הערבית פחות ראו אותה, וזה טבעי. המסגרת הצבאית פחות מדברת אלינו. אבל עשיתי הרבה ראיונות סביבה וקיבלתי הרבה פרגונים. גם אחרי שסיימתי לצלם אותה לא ידעתי אם ההשתתפות בה הייתה צעד נכון, אבל הדעה שלי השתנתה בעקבות ההזמנה לערוך מפגשים עם בני נוער שתכף הולכים לצבא".
המשנה הפוליטית שלה סדורה ומוצקה. "אני לא רואה את עצמי כישראלית מפני שהמדינה לא מתייחסת אלינו כאל חלק מהאזרחים השווים שלה. ההגדרה שלה כמדינה יהודית מוציאה אותי מתוכה. כמי שגדלה בנצרת, הפלסטיניות שלי שונה מזו של מי שגדלה בעזה. לי לפחות יש את החופש להתנייד בחו"ל. זו פריווילגיה ענקית. יש לי עוד יתרונות בהשוואה למי שחי בשטחים. לכן אני תמיד אומרת שאין לי על מה להתלונן. יש לי אפשרות להשמיע את הקול שלי".
חשוב לך לנופף בדגל פלסטין?
"את רואה אותי מנופפת? אני פלסטינית, זו ההגדרה שלי לעצמי, אף אחד בעולם לא יכול להגיד לי מה אני מרגישה כלפי עצמי. זו השפה שלי והתרבות שלי, ומתוך אהבה אני מותחת ביקורת גם על החברה שלי, אבל הפתרון יתחיל כשהיהודים יבינו שלכובש ולנכבש אין משקל אחיד על המאזניים. רק כשהכובש ייקח אחריות על מה שהוא עשה אפשר יהיה לפתוח בדיאלוג".
למי את מצביעה?
"לרשימה המשותפת, אבל די, אני מעדיפה שתשאלי אותי על אמנות. זה העולם שלי".
בחורה חזקה
גם ב"בתולות" (ימי חמישי ב־20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD) היא משחקת ערבייה. "אני סאלימה, אחותו של מי שחשוד בהיעלמות של אחותה של מגי אזרזר. איזו שחקנית מדהימה. בסדרה הזו גם סגרתי מעגל עם ששון גבאי. בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה הוא נכנס למסעדה בהרצליה שבה מילצרתי ולא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לספר לו כמה שאני אוהבת את העבודה שלו. גם סיפרתי לו שאני שואפת לשחק ולביים, ואחרי שמונה שנים נפגשנו על הסט".
"בתולות" הגשימה לה חלום נוסף – עבודה עם הבמאי אדם סנדרסון. "אני מעריצה אותו ואת הסרטים שלו ובנינו ביחד את הדמות של סאלימה. היא בחורה חזקה, שעומדת מאחורי המילה שלה ולא נותנת לאף אחד לשבור אותה. אדם עזר לי להתחבר אליה מהמקום הכוחני. לאחרונה גם הצטלמתי לסרט 'אזימוט' של מייק בורשטיין בתפקיד סאמירה, אשתו של החייל המצרי, ואני מצלמת לטלוויזיה הפלסטינית את העונה השנייה של 'רחלאת' – בעברית זה 'מטיילות' – שבה אני מבקרת בכל מיני כפרים. התוכנית נשלחה לפסטיבל בתוניסיה".
את חולמת לקבל תפקיד של יהודייה?
"ממש לא!" היא מוחה. "החלום שלי הוא להיות במקום שבו אוכל לעשות כל תפקיד שאני רוצה, בלי תיוגים וקטלוגים. ערבייה, יהודייה, אנגלייה, אמריקאית, ספרדייה. הכל. אני רוצה לשבור את המחסומים. החלום שלי הוא לביים סרט פעם בחמש שנים, ובין הסרטים שלי לשחק בסרטים של אחרים. במלצרות אני כבר לא עובדת, חלאס, נגמר, ולצורך פרנסה אני עושה פרסומות. לא שאני מתגאה בזה במיוחד. הייתי פרזנטורית של קופת חולים כללית, צילמתי לה סרטי הדרכה בערבית. הייתי שמחה ללמוד קולנוע בחו"ל, ואני בודקת בתי ספר וסוכנויות בעולם הגדול".
את חושבת שהיה לך קל יותר אילו היית שחקנית יהודייה?
"לא, אבל אני בטוחה שהיה לי הרבה יותר קל אילו הייתי שחקן ממין זכר. עולם הסרטים מלוכלך ואכזרי. כשמישהו שמנהל איתי משא ומתן פונה אליי ב'מותק', אני מסיימת את הפגישה".
את רואה את עצמך בקשר רומנטי עם יהודי?
"אוי", היא נוגעת בחוטים הלבנים שכבר נשזרו בשיערה – ירושה מאביה, שגם הוא הלבין בגיל צעיר – והיא החליטה לא לצבוע אותם. "מצד אחד, אני אומרת לעצמי שאהבה היא אהבה ושאי־אפשר לשלוט בלב. מצד שני, אני שואלת את עצמי אם באמת אוכל לחיות עם גבר יהודי שלא מבין את המנטליות והסלנג שלי, ולא מכיר את שירי הערש של סבתא שלי. אבל מי יודע? אולי למעני הוא ילמד?"
