לא זה הערוץ הנחוץ
בישראל יש שלושה זכייני טלוויזיה ציבוריים גדולים: קשת, רשת וערוץ 10, ובנוסף ערוץ טלוויזיה ממלכתי קטן — ערוץ 1. ערוץ 2 של קשת ורשת וערוץ 10 נקראים בטעות מסחריים: שניהם מפסידים בעקביות כסף, שנה פחות’ שנה יותר, ולפיכך כלכלית צריך לראות בהם חברות ללא כוונת רווח. הם כפופים לפיקוח רגולטורי הדוק על התוכן המשודר, פיקוח שאין דומה לו במדינות המערב, ולפיכך תקשורתית צריך לסווגם כערוצים ציבוריים לכל דבר ועניין. חברות לתועלת הציבור ללא כוונת רווח, זה מה שהם.
יחסית למספר התושבים, שוק הטלוויזיה בארץ צפוף וייעשה צפוף יותר עם המעבר הקרוב לשיטת רישיונות’ שתפתח בפני גורמים רבים את מרחב השידור הטלוויזיוני הדיגיטלי. בנתונים אלה לא היה מלכתחילה מקום וצורך בתאגיד שידור נוסף שיוקם וימומן על ידי הממשלה.
אמת, ערוץ 1 צבר גירעונות כבדים, איבד צופים ופיתח התנהלות ארגונית שערורייתית. אך לזכותו ייאמר שהוא שורד, משדר חדשות באיכות HD ומעסיק לא מעט עיתונאים ועובדים אחרים מוכשרים. מיזוגו עם הטלוויזיה החינוכית ויצירת מסגרת חדשה של שידורים מחכימים ומעמיקים, תרבותיים, היסטוריים, מדעים, חברתיים, ולאו דווקא אקטואליה — בדומה במקצת לעמותת PBS האמריקאית — רצוי ויכול להוסיף ממד חסר לעולם הטלוויזיה הישראלית. אבל תאגיד שידורים ממשלתי יקר שיתחרה בערוצים "מסחריים" הקורסים ממילא תחת עול העלויות? בשביל מה ובשביל מי? החסרים טלוויזיה הננו?
מטעמים אלה ודומיהם הסתייגתי לאורך כל הדרך, ובמיוחד בחודשים האחרונים, מחוק התאגיד. הדייסה הפוליטית שבישלו כחלון ונתניהו רק חיזקה אותי בדעתי שהוא — בעצם הם, עכשיו יש שני תאגידים — מיותרים.
התקשורת האלקטרונית הישראלית שבבעלות פרטית ברובה חופשית, לוחמנית, ביקורתית ואהודה על הצופים והמאזינים. ולא רק הישראלית. נכון לשנים אלה הטלוויזיה הפרטית־מסחרית בכל העולם ממלאה בכבוד, במסירות ובמקצועיות את תפקיד כלב השמירה על יסודות הדמוקרטיה הליברלית; חושפת שחיתויות, במיוחד ממשלתיות; וניצבת בחוד החנית של המאבק נגד גזענות ופופוליזם. ולהוכחה אחרונה: לא PBS הציבורי אלא CNN הפרטי מנהל מאבק תקשורתי חסר פשרות בשקרים של ממשל טראמפ.
עצמאותו התקשורתית של תאגיד השידורים החדש, לעומת זאת, לא הייתה ואינה מובנת מאליה. מהרגע שבמהלך הקמתו בוטלה אגרת הרדיו והטלוויזיה ומימונו הועבר למשרד האוצר, דרך תקציב משרד התחבורה, היה לי ברור שנסתם הגולל על שידור ממלכתי בלתי תלוי. הבה לא נשלה את עצמנו ולא נשקר לעצמנו. כשהממשלה מממנת ומשלמת, הממשלת שולטת. כל השאר, כמו ההתכתשות בין ביבי לכחלון, הוא בעיקר יחצנות ומשחקי כוח פוליטיים.
מדינות וממשלות במערב אירופה נתקעו בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת עם בעלות על רשויות שידור של רדיו וטלוויזיה — ירושה של תפיסת עולם תעמולתית מיושנת. נפילת הקומוניזם במזרח היבשת הוסיפה לרשימה עוד רשויות שידור ממלכתיות שבכיריהן התרגלו לחיים טובים תחת צנזורה ומשטר סתימת פיות. לדמוקרטיות הצעירות היה קשה להיפטר מהמטען התקשורתי העודף הזה, ולכן בחרו לעשות בפועל את מה שעשו דמוקרטיות ותיקות: נתנו לערוצי טלוויזיה בבעלות המדינה לנבול, להתכווץ, להתעייף — ובמקביל העניקו ים של רישיונות לערוצים לא־ממשלתיים. חלקם הצליחו מאוד וכבשו את המסך ואת לב הציבור. המשטרים הרודניים החדשים ברוסיה ובלארוס — ובוונצואלה הרחוקה — מיהרו לכן להלאים את הערוצים המסחריים העצמאיים, כשראו בהם איום ישיר על המשטר.
השמאל והמרכז שבאופוזיציה בכנסת (מלבד ח"כ שלי יחימוביץ' שראתה את הנולד) נשבו בקסמו של התאגיד הממשלתי וצידדו בהקמתו. עכשיו נקרתה בדרכם הזדמנות, לפחות פוטנציאלית, ליזום שינוי. הם יכולים להעלות הצעה משלהם לביטול מיידי של התאגיד הדו־ראשי, השארת הרדיו במתכונת המצליחה הנוכחית והקמת ערוץ טלוויזיה מסוג אחר, המבוסס על מיזוג בין ערוץ 1 לטלוויזיה החינוכית. ערוץ מקורי ויצירתי, שיתחרה בערוצים המסחריים בשדה התרבות ולא בשדה האקטואליה. כזה נחוץ כאן מאוד. ¿
