הורים יקרים, הילד שלכם בסדר גמור

נניח שאתה ילד בן 8. לומד בכיתה ג'. בבוקר אתה מגיע כמעט עם הצלצול. מתיישב במקום שלך. פותח את התיק, שולף את המחברת. וממתין בסבלנות למורה.

אבל הכיסא לא ממש נוח. והשיעור משעמם. ובחוץ הציפורים מצייצות. והשמש מאירה. ואתה תקוע פה. אז אתה זז קצת. ומביט הצידה. או לוחש משהו לילד שיושב לידך. המורה מעירה לך. או נוזפת. לפעמים היא צועקת. או מאיימת. והשיעור ארוך. ובא לך שכבר ייגמר.

אבל אחרי השיעור הזה יש עוד שיעור. משעמם אפילו יותר. השעה היא רק שמונה וחצי בבוקר ולך כבר נמאס. ויש לך עוד עשר שנים. עשר שנים תמימות בכלא הזה שנקרא בית ספר ישראלי.

לעוד טורים של אבישי מתיה

הדרך בה הופכים להיות "ילדים בעייתיים"

בבית ישאלו אותך איך היה בבית הספר ואתה תפלוט "בסדר". עוד מעט יש עוד מבחן, אבל אין לך שום חשק להתכונן אליו. הרבה יותר כיף לפתוח מחשב, להחליף הודעות מצחיקות עם החברים, לרכוב על אופניים, או לשחק כדורסל במגרש. אחרי כמה שבועות תגיע אסיפת ההורים, ושם ינזפו בך על הציונים שלך, המורה תביט לך בעיניים, אתה תתכווץ בכיסא, ואמא שלך תבטיח בשמך שבמחצית הבאה אתה תתאמץ. בבית יגידו לך שאתה עצלן.

יעליבו אותך. יכעסו עליך. יאיימו. יצעקו. ואתה תלך לישון מאוכזב, עם דמעות, מרגיש אשם ושונא את כל העולם. הנה, ככה הייאוש מתחיל לחלחל. הנה, ככה הכעס מתחיל להצטבר. הנה, ככה הפכו אותך ל"ילד בעייתי".

אבל לילד שלכם, הורים יקרים, אין שום בעיה. אין לו "הפרעת קשב וריכוז". והוא לא "מפריע". והוא לא "מפטפט". והוא לא "תלמיד לא טוב". והוא לא "ילד שלא לוקח אחריות". ובטח שהוא לא "ילד שלא יגיע לשום מקום". הוא ילד. פשוט ילד. ילד נורמלי. ילד שמח. ילד אנרגטי. ילד סקרן. ילד חכם. ילד שרוצה לשחק, לרוץ, לקפוץ, לשמוח, וכלוא שש שעות ביום, עם עשרות תלמידים, בחדר לא גדול במיוחד, עם סורגים על החלונות, במקום שמוציא לו את החשק לדעת, לחקור, לשאול, להתפתח, להביע את עצמו.

הילד שלכם, הורים יקרים, לומד מקצועות מיותרים שלא מדברים אליו או שלא ייתנו לו שום דבר בהמשך חייו. רוב המורים שהוא פוגש שחוקים, עייפים ואיבדו את החשק שלהם מזמן. ובית הספר שבו הוא מבלה יותר מדי שנים לא מתעניין בו, שלא יהיה לכם ספק קל שבקלים.

בית הספר מתעניין בדבר אחד בלבד: בציונים שלו. כי הציונים שלו מעידים אם זה בית ספר "טוב" או "לא טוב". הציונים, שלא אומרים עליו דבר כאדם, מתייגים אותו ומשפיעים על מצב רוחו. ואם "יש לו קוצים בתחת", אם אין לו סבלנות, אם הוא שמח מדי או תזזיתי מדי, אתם, והם, ידאגו לרסן אותו, לאלף אותו, אולי גם לדחוף לו איזה כדור, שיירגע.

את מערכת החינוך צריך לשנות - לא את הילדים

את הילד שלכם, הורים יקרים, אין צורך להרגיע. אין צורך לשנות. צריך לשנות את מערכת החינוך. צריך לדאוג לכך שבית הספר יפסיק לשפוט את הילד שלכם, המקסים, החכם, שובה הלב, על פי הציונים שלו - אלא יתייחס אליו כאל אדם שלם, עמוק ומרתק. צריך לגרום לכך שבית הספר יתעניין בו וימצא מה מתאים לו, איך אפשר להגיע אליו ומה יסייע לו לממש את עצמו בדרך הנעימה מכל. זה צריך להיות התפקיד האמיתי, המרכזי, של המורים והמחנכים שלו.

אבל בשביל זה, צריך להפוך פה הכל. לשנות את החשיבה. לעצב את בתי הספר מחדש. ללמד הקשבה, אימון, יוגה, מדיטציה, דמוקרטיה, שיתוף. לחולל פה מהפכה אמיתית.

השינוי הזה לא יקרה מהיום למחר. הוא ייקח שנים. ובינתיים, אפשר להפסיק להאמין לבית הספר ולהתחיל להאמין בו. לעודד אותו, לתמוך בו, לשוחח איתו, להכיר אותו. ולעולם לעולם לעולם לא לקרוא לו "עצלן". או "בעייתי". או "כישלון". כי המלים שאנחנו אומרים מחלחלות פנימה. ואם הוא יאמין בשטויות שכותבים עליו, בציונים שלא משקפים בעצם כלום, אז תהיה לו, ולכם, בעיה אמיתית.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת