הרומן הרוסי של "הישראלי הנצחי"

כאן אין עתיד. אין עתיד כאן. זה מה שהוא הכניס לי לראש. "זה כפר קטן," אבא שלי חרץ ביובש, "קח את עצמך וברח מכאן."

"הישראלי הנצחי"(הוצאת כתר)

מילים אלו, שחזרו ונשנו, ליוו את גיבור הרומן "הישראלי הנצחי" מאז שהוא זוכר את עצמו. כיום הוא תסריטאי נטול אמביציה של קומדיית מצבים מצליחה, בן למשפחת מהגרים מברית המועצות. בכל פעם שהוא מנסה לברוח בהמלצת אביו ולנסוע לחו"ל, תוקפים אותו כאבי ראש איומים, בחילות וחנק. ההורים שלו השביעו אותו לעזוב, אבל הוא פשוט לא מסוגל.

בעוד שחבריו הטובים מהגרים מישראל בזה אחר זה, הוא נותר תקוע - לא מצליח לעזוב ולא יכול להישאר. עד שאירוע טרגי מאלץ אותו להתעמת עם השדים שלו.

ניסן שור, מחבר הספר, הוא כותב ובמאי. ספרו "לרקוד עם דמעות בעיניים", על ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, ראה אור ב-2008, ועובד לסדרה דוקומנטרית בבימויו. "הישראלי הנצחי" הוא הרומן הראשון שלו. קראו כאן את הפרק הראשון מתוכו.

רוצים לקרוא את "הישראלי הנצחי" (הוצאת כתר) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

פרק 1

אין עתיד. אין עתיד. אין עתיד. עתיד אין. אין. עתיד. אין. עתיד אין. אין. עתיד. אין עתיד. אין עתיד אין עתיד. אין. עתיד. אין. אין. עתיד. עתיד. אי. ן. ע. ת. י. ד. ניא דיתע. איןעתיד. תידעאין. תידעיאן. עיאתידן. נתאיידע. אין עתיד אין עתיד אין עתיד אין אין אין. כאן. אין עתיד כאן. כאן אין עתיד. כאן. אין. עתיד. אין כאן עתיד. כאן אין עתיד. עתיד אין כאן. אין. כאן. עתיד. אין עתיד. כאן אין עתיד. אין עתיד כאן. אין עתיד. אין כאן עתיד. זה מה שהוא הכניס לי לראש. "זה כפר קטן," אבא שלי חרץ ביובש, "קח את עצמך וברח מכאן." אני לא זוכר את הפעם הראשונה שבה הוא אמר זאת.

עברו מאז עשרים, שלושים שנה, וזה חזר על עצמו שוב ושוב. הייתי תינוק, ילד, נער ומבוגר. לא הבנתי את פשרם המדויק של הדברים. רק את הנימה הרעה, הפסקנית. אחר כך הבנתי קצת יותר את מה שהוא רצה ממני ולבסוף הבנתי טוב מאוד. יותר מדי טוב. המילים הפכו ערים, כפרים, קיבוצים, בניינים, כבישים, שכונות שלמות לקופסאות גפרורים שיושביהן הננסיים סובבים סביב עצמם ללא הכרה, האחד מזנב בזנבו של השני בלולאה מסומאת, נחש פתן שבולע ומקיא את עצמו חליפות. ואם הפתן הזה יפער את לסתותיו החשוקות, אולי ייפלט החוצה גופי המידלדל ואני איחבט בקרקע ואז אנסוק אל מעבר למזעריותם של הערים והכפרים והקיבוצים אל העולם הרחב, הרחק מהארץ הנפסדת הזאת.

אבא שלי לא הפסיק לדקלם את מה שהפך לתפילה, שמשמעותה אולי אבדה היכן שהוא בדרך הארוכה שבראשיתה היא נהגתה בתור המנון, הנחיה מקצועית או קריאה רשמית לפעולה - אין עתיד. כפר קטן. לברוח מפה. לתעב את המקום עד שיתפוגג. זו הייתה המטרה העליונה. זה היה הציווי, ההבטחה שלא יכול היה להגשים בעצמו כי היה זה כבר מאוחר מדי ולכן הועיד אותה לדור השני. אותו משפט, ששמעתי עוד כשישבתי על ברכיו של אבי ולמדתי להכיר את העולם הסובב אותי, הסתמרטט במהלך השנים, אך הילתו לא נמוגה. אולי ניסה לשכנע גם את עצמו בנכונות הבלתי ניתנת לערעור של הטענה: אין עתיד, אין הווה, אין מדינה, אין חיים. רק עבר בלתי הפיך ובלתי שמיש והווה של המתנה אינסופית לדברים שלא יופיעו. לכל כישלון, כל מצוקה, כל מועקה, כל ביורוקרטיה מפרכת או מפגש אנושי מעיק עם ילידי המקום, הייתה תשובה אחת: אין כאן עתיד, זה כפר קטן, תברח מפה.

ההורים שלי לא חשבו שזה כפר קטן כשהגיעו אליו בסוף שנות השבעים מהעיר קייב שבברית המועצות. כשהמטוס שלהם חצה את הים התיכון בחודש אחד בשנת 1978 ועמד לנחות בנמל התעופה, הם ראו מהחלון את המרחבים העירוניים של תל אביב החופשית ובמטוס מחאו כפיים ושרו "הבאנו שלום עליכם" כאילו המשיח בכבודו ובעצמו הגיע. ואולי בעצם הם היו המשיח. הסובייטים שילחו אותם מעליהם ללא כל רכוש פרט למטבע קטן אחד, פריט אספנים, ה"טאלר של מריה תרזה" מהמאה השבע-עשרה שהצליחו לדחוף בחשאי לאחת המזוודות ושמרו בתור מזכרת. הם לקחו איתם גם כמה קופסאות של סיגרים קובניים מתוצרת "רומיאו" וחמש צנצנות של קוויאר שחור בלוגה. כשהגיעו לישראל, עלו על אוטובוס לתל אביב, שעליה סיפרו להם מכרים כי היא עיר הבוהמה, ועברו בין בתי הקפה, בין השולחנות. הישראלים, שלא היו מורגלים במוצרי מותרות, קנו מהם סיגר ועוד סיגר, צנצנת ועוד צנצנת, וההורים שלי אספו מהם שטרות כמו קבצנים.

עוד הביאו איתם שני מעילי פרווה כבדים ומפוארים שלא עמדו בחום הישראלי הכבד ואופסנו אחר כבוד במקרר, ראשים של חורפנים טחובים במקפיא, עיניהם מזוגגות, וכך הם שכנו שם שנים לצד הנקניקיות והשלגונים. פגרים קפואים, מזכרת מאמא רוסיה. מעולם לא נעשה בהם שימוש במזג האוויר הים תיכוני. הם נעזבו לנפשם, אולי בציפייה שיקומו לתחייה, יפתחו את דלת המקפיא ויברחו בחזרה לקייב. עד שיום אחד החלו להצחין, פרוותם המדולדלת החומה הפכה לירקרקה, והחלום שיום אחד יימצא האירוע החגיגי המתאים שבו ניתן יהיה ללבוש אותם נזנח ומצא את עצמו בפח האשפה.

את הסיפורים על ישראל הכירו בטלפון שבור מאבות אבותיהם, שהעבירו הלאה לאבותיהם שהעבירו להם. וכשסוף-סוף הגיעו הנה - הבינו מיד שסיפרו להם שקרים ובדותות. הזיות מיתיות על מקום שלא קיים ואין לו אפשרות להיות קיים. איך אגדות יהודיות של דורות מתפוגגות ברגע אחד של מגע עם האדמה. ואולי זה כל מה שזה היה שווה. הם לא היו פליטים או מחפשי מחסה נואשים, כך היה להם חשוב להדגיש תמיד בפני. בווינה, בתחנת המעבר, נתנו להם שלוש אופציות לחיים החדשים שעמדו בפניהם: גרמניה, ארצות הברית, ישראל. "מהגר?! שלא תעז אף פעם לקרוא לי מהגר!" צרח עלי פעם אבא שלי בעלבון נוראי, "אני עולה. אני לא נמושה שברחה מרוסיה כדי לקבץ נדבות אצל גויים. לא באתי לכאן כדי שהבן שלי יקרא לי מהגר." "אני לא מבין את ההבדל," אמרתי לו, והוא הפנה לי את הגב ויותר לא דיברנו על זה.

יותר מכול חלחלה בהם התחושה שבמקום המזרח תיכוני הזה נתקבצו כל הערבים, המזרחים, הלבנטינים, יוצאי המגרב, האסיאתים, האפריקאים, השחורים והחוּמים, שמנעו מהם את השלווה שאמורה הייתה להתלוות לחיים החדשים שלהם. הם היו האחראים הראשיים לקלקול. ההורים שלי לא יכלו לסלוח לכל המקולקלים שקלקלו את הישראליוּת המדומיינת שחשבו שהובטחה להם על ידי אבותיהם. הם נאחזו באכזבה שלהם, כי להרפות ממנה משמעו להיטמע, להודות שהפכת להיות ככל השאר. "חשבתי שישראל תהיה כמו ספרטה," הסביר לי אבי, "שאנשים כאן יהיו חזקים. קשוחים. מחושלים. למזרחים יש אופי חלש. הם עצלנים. הם לא כמונו. האדם המזרחי הוא פרימיטיבי. אכול אמונות תפלות. אדם חייתי, חסר תרבות, חינוך והיגיינה. האנשים האלה יהרסו אותנו," ניבא והוסיף - "אל תהיה כמוהם."

כך הורישו לי את הבוז. לכל אדם שפסע במרחב הזה. אלה היו שנים ארוכות של החדרה שיטתית, איטית, עקבית, חרוצה מאין כמותה. רעל חלבי שינקתי משדי אמי והפך לארוחות קבועות ומזינות וממכרות. את הזחילה שלי בבוץ הזה עשיתי במרכז הקליטה, שם התגוררו הורי בארבע השנים הראשונות שלהם ושלי בישראל. מקום שבו אמורה להתהוות זהות חדשה מתוך בנייני בטון בני שלוש קומות, חדרים קטנים, מיטות סוכנות, לימודי עברית. הם לא רצו את המקום ולא את השפה. מורי העברית ניסו לחרות בהם את האותיות, אך אבי ואמי מיאנו. מעולם לא ראיתי אותם כותבים ולו מילה אחת בעברית. הם ידעו שמנת חלקם תהיה העילגות אך השלימו עם נכותם, העיקר שלא לספוח אל עצמם את שפת המקום.

היא הייתה מקרינה לי סרטוני אנימציה ב-8 מ"מ על הקיר הלבן בחדר הקטן במרכז הקליטה כדי להזכיר לעצמה את ימי ילדותה הרחוקים מדי, וביקשה לשכפל אותם לתוך ילדותי ולהפוך את ילדותי לילדותה. האורות נכבו, הדלת ננעלה והמקרנה הישנה טרטרה את סרטי הצילום הדהויים והשליכה אותם על המשטח הלבן, צובעת אותו בדימויים שגזרו את החדר הזה ממרכז הקליטה והדביקו אותו היכן שהוא בשנות השבעים המוקדמות בצ'רנוביץ, באחד משיכוני הרכבת הידועים לשמצה של הארכיטקטורה הסובייטית הסגפנית. היה שם זאב אחד, לבוש בחולצה ורודה ומכופתרת, מכנסיים שחורים צמודים, שיניו חשופות, שניהל מרדף אחר ארנב חסר ישע, בחולצת גולף לבנה ומעיל ירוק, עיניו מפוחדות, והוא מצליח בכל פעם מחדש להימלט מהזאב, כשהוא ממשיך להתגרות בגורלו גם בפרק הבא. "חכה, חכה," צעק לו הזאב לשווא, כשהוא מבטיח שיתפוס אותו, אך הארנב מעולם לא נתפס והזאב אף פעם לא ויתר. מי היה כאן הזאב ומי הארנב? האם הייתי דור ראשון לארנבים עם תודעה של זאבים או זאבים עם תודעה של ארנבים? יכולתי להבחין בבירור בזנבות הרועדים של הורי, אך גם בשיניהם החדות. עם השנים הן קהו ונותר רק זנב.

גם לי היה זנב. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה קראו לי "רוסי מסריח". אולי סיימתי לצפות בארנב ובזאב ופתחתי את הדלת וירדתי אל החצר בשכונה והיה איזה ישראלי מטומטם אחד שבחן אותי מכף רגל ועד ראש והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאני רוסי וגם מסריח, בן למהגרים שצחנת ארץ המוצא שלהם עלתה למרחוק. הבנתי מיד את ההיררכיה. אוקיינוס אסתטי הפריד ביני לבינם, הזאטוטים האלה שנולדו לאלה שנולדו כאן לאלה שנולדו לאלה שנולדו כאן והתרוצצו חצי עירומים כאילו זה שלהם, וזה באמת היה שלהם. על רגלי היו גרביים לבנים, עד הברכיים, ומעליהם סנדלים. מכנסי בד חומים קצרים אחוזים בשלייקעס מעל חולצה בצבע בז', מכופתרת עד קצה הצוואר. ירושה מקרובי משפחה. שערי מסורק בקפידה הצידה. ילדון טיפוסי ממזרח אירופה של שנות השלושים, כמו באותה תמונה אייקונית של ילד יהודי המרים את ידיו בגטו ורשה. כבר לא ידעתי אם אני "מרוקאי מסריח" או "רוסי מסריח", אבל הורי התעקשו שאני כזה והילדים הישראלים המטומטמים התעקשו שאני כזה, ומישהו מהם צדק ככל הנראה.

החלוקה הייתה ברורה. שתי קבוצות. הקבוצה הגדולה - ישראלים מטומטמים. הקבוצה שבתוך הקבוצה, תת-הקבוצה - מזרחים כלליים, הידועים גם בכינוי "מרוקאים מסריחים".

המזרחים הכלליים היו מוקצים באופן מוחלט וודאי. הם היו קיימים כרוחות ושדים. הישראלים המטומטמים התקיימו במקביל. הם ניהלו את חייהם הישראליים המטומטמים עם הורים ישראלים מטומטמים וצאצאים ישראלים מטומטמים, ובכלל לא הכרתי את ההורים הישראלים המטומטמים שמדברים את הישראלית המטומטמת השורשית הזאת, עם המילים הישראליות המטומטמות, וחובבים את הפולקלור הישראלי המטומטם והמוזיקה הישראלית המטומטמת והלהקות הצבאיות והבדרנים הישראלים המטומטמים, ושפתם צחה והם מספרים צ'יזבטים אחד לשני וחולקים סיפורים משותפים מתנועת הנוער ומקורס קצינים וטופחים אחד לשני על השכם כאילו הכירו כל חייהם ולכולם יש את הניגון האותנטי של המקום.

לנו היו רוסים מסביב. רק רוסים. איתם ההורים שלי מצאו שפה משותפת על בסיס איתן של חוסר שביעות רצון ורתיעה מה"ישראלים הטיפוסיים" - "טיפיצ'ני איזראילצ'ני," היו אומרים בבוז עמוק, כל כך עמוק שכמעט היה ניתן ליפול לתוך זה. הנרגנות הממארת שלהם עוררה את התיאבון עד שכמעט היה ניתן ללקק מהאצבעות את הגועל נפש. כשהיו נפגשים יחד, בסופי שבוע או בחגים, זו הייתה חגיגה של אוכל רוסי מסורתי ונאצות. כל נגיסה עוררה את שדי העבר. כף אחת של זיכרונות וכף אחת של כעסים. סלט תפוחי אדמה, נזיד בשר, דגים מלוחים, כבד קצוץ, קציצות ברוטב, בורשט סגול, כיסונים ממולאים בבשר, תפוחי אדמה או דובדבנים מתוקים שעליהם מונחת שמנת חמוצה. זקוסקה, פירוז'קי, פילמני, ורניקי, חלאדטס וכל המילים שהיו מפוזרות על שולחן עץ כהה ורחב מידות שהתארך לכדי שולחן של אבירים שאיבדו את תוארי האבירות שלהם, אז מה נשאר להם לכל הרוחות פרט לשולחן הזה.

מטרתם של משתאות מסוג זה הייתה להאדיר את התרבות הרוסית שנשכחה מאחור, כפי שהשתקפה בסגנון הבישול המהביל שהיה כבד כמו האנשים שטרחו עליו במטבחים, וכל מהותו הבלתי מתפשרת הייתה לחרוץ את רשמיו באדם, למלא את קיבתו ולנטוש אותו לכל הרוחות. לא לרומם ולספק לו אנרגיה. אלא להוריד אותו אל הקרקע הקרה. אוכל מפוכח ונטול אשליות כמו האנשים שאוכלים אותו. אוכל של איכרים רוחניים. טעמיו גסים. אין בו השראה גדולה. רק ההבנה שאוכל צריך להיות שימושי, ומתוך השימושיות מהדהדת התוגה היהודית שהתקיימה כגידול על ההיסטוריה המזרח אירופית, ומתגלגלת בנתחים של בשר שבושל במשך שעות ארוכות בסירי ברזל שחורים כמו הסבל עלי אדמות, ובבצק שעוטף הכול בניחומיו הבלתי מנחמים ובדגים המסריחים האלה שסירחונם גאוותם, ומכל הסירחונות הייתי אמור לבקוע כגבר רוסי, אך גבר לא הייתי אלא סרדין, שְפְּרוֹט מתוך קופסת שימורים בגודל של חמישה על שלושה סנטימטרים. "אתה חלשלוש," אמר לי אבי, "תאכל. צריך להתחזק. תהיה גבר," והחזיק בידו מזלג ונופף בו. אני סגרתי את פי וחשקתי את שיני. "אתה לא בנוי לחיים כאן. אתה חלשלוש. המדינה הזאת צריכה אנשים חזקים כמו הרוסים. אתה לא תצליח לשרוד. תאכל." אך אני לא אכלתי והוא הוריד את המזלג ונאנח. "אתה חלשלוש. לא יצא ממך כלום," ופתח את פיו והכניס לפיו עוד חתיכת בשר מבושל, שיניו ולשונו נצבעו בצבע החום של ציר הבשר, והחתיכה התערבבה בגזר רך ובכרוב כבוש וכל העיסה הזאת החליקה פנימה לגרון ולקיבה והסתיימה בגיהוק ובנהמת מנצחים.

אבל אמא שלי בכל זאת לא ויתרה ושלחה אותי לבית הספר עם כריכים שבתוכם מרוחה שכבה עבה של חמאה שעליה פוזרו בקמצנות ביצי קוויאר אדומות שנקנו בהון תועפות באיזו מעדנייה רוסית. הכריכים היו מקור למבוכה, ייצוג ישיר מדי של הרוסיות האריסטוקרטית המתריסה בביציה ובאדמומיותה, אף שלא הייתה זו אריסטוקרטיות אמיתית כי אריסטוקרטים אמיתיים אוכלים קוויאר בלוגה שחור ואת האדום, ההמוני והלא מוערך, משאירים למעמדות הנמוכים יותר; היהודיים יותר. אבל עבור הישראלים הבורים ונטולי היוקרה כל קוויאר הוא קוויאר, ולכן נהגתי להסיר באצבעותי את שכבת הביצים האדומות ולזרוק אותה לפח בחשאי רגע לפני שהבחינו בי הילידים, ולא הספיקו לשים אותי ללעג על חטא שלא היה חטאי, ודחפתי במהירות לפי את הלחמנייה הריקה וגדושת החמאה והיא הייתה כלא הייתה.

ועוד הוספתי על פשעי כשפיתחתי תאווה לאוכל מזרחי כללי, חריף כלהבה בוערת, כדי שישרוף אותי ואת כל מה שהייתי. ההורים שלי ראו בכך בגידה, אבל אני התמדתי באהבתי לטעם החריף של המרוקאים והתוניסאים והתימנים והערבים עם מאכליהם בעלי הצבע האדום ובוהק כשמש, וככל שהיה עז יותר כך נמשכתי אליו יותר, והייתי משלם על כך בכאבי בטן איומים וצורבים ובריצות תכופות לשירותים שרמזו לי שאינני בנוי גנטית ותרבותית להתמודד עם סוג כזה של מזון, אבל לא היה אכפת לי. הכאב רק עודד אותי להמשיך באהבה גיהינומית זו מתוך מזוכיזם צרוף ומתוך ניסיון לפענח את קיבתם של האנשים שהורי הרחיקו מעצמם וממני, כי מכלל האיברים נותרה הקיבה שיכולה הייתה לספוח את מה שהמוח דחה.

והשרפה התחוללה והמאבק נמשך: בכל חורף הורי היו סוחבים אותי ליערות הכרמל כדי ללקט שם פטריות יער שצמחו בר, אבל החורף לא היה חורף גשום ואפל וקר והיערות לא היו יערות הבראשית המפוארים של הרי הקרפטים והפטריות לא היו פטריות יער חומות, בשרניות ויפות מראה, ואם נמצאה פטרייה אחת – חצי נבולה, כמושה, עלובה – עלצו כאילו מצאו מחדש את גורלם האבוד בין העצים. חפרו אותה מתוך האדמה הלחה וערסלו אותה בכפות ידיהם. "מצאנו אחת. בוא לפה," צעקו לי בהתרגשות, והייתי רץ אליהם ומתוך כפות הידיים הגדולות של אבי, שהיו מוכתמות באדמה, הייתה מציצה פטרייה קטנטנה, ואני לא הבנתי על מה כל המהומה. וכך פטרייה אחר פטרייה אספו אותן בשקית ניילון של המכולת השכונתית ולקחו אותן הביתה, הניחו בצנצנת זכוכית וכבשו אותן במלח. אבי היה שולף מהצנצנת פטרייה, נוגס בה ואומר "זה לא כמו ברוסיה" ומשליך אותה ממנו וסוגר את הצנצנת ומחזיר אותה בחזרה למקרר, ושם היא נשארה עד אשר חודשים אחר כך רוקנו את כל תכולתה לפח. ולמרות זאת, היו ממשיכים לחזור על אותו טקס חורפי שהסתיים בטעמה התפל של אכזבה מלוחה.

היה יער, והיה גם ים - היו מעירים אותי בגסות פעמיים-שלוש בשבוע בחמש לפנות בוקר, ומתוך שנתי העמוקה שמעתי את קולותיהם המצווים "תקום כבר", סחבו אותי באוזני וחטפו אותי אל מימי הים התיכון, שם אחז בי אבי בכוח ומשך אותי לאורך חוף הים אל תוך המים הקפואים וטבל את ראשי, ידו האחת דוחפת את הראש לתוך המים וידו השנייה מנגבת את דמעותי כשהראש יוצא כעבור שניות ארוכות אל האוויר. הוא האמין שטבילה במי ים קרים כקרח סיבירי הנה סגולה לבריאות טובה, ובעודו מטביל אותי פעם אחר פעם כדי לחסן אותי מפני המפגעים של החיים המודרניים וכדי לנקות אותי מחטאיה של הישראליות המטומטמת, עמדו בתוך המים רוסים קשישים, גופם קמוט ורופס אך נחוש, והריעו לו "אוצ'ין חרשו!" כדי שימשיך ויטבילני, והוא היה מחווה להם בראשו כאות לאישור כללי הטקס, וכשיצאתי מהמים, אבי כיסה אותי במגבת מחוספסת שהביאו מברית המועצות - הייתה שייכת במקור לבית החולים המחוזי בצ'רנוביץ, וגם היא הייתה, באופן עקרוני, מגבת טובה יותר מכל המגבות הישראליות הרכות והרכרוכיות - והמגבת חרתה בי את סיביה הקשיחים והוא שפשף את איברי בכוח רב והצהיר בביטחון מלא "עכשיו לא תסבול משפעת כמו כל הישראלים המטומטמים", אך כמובן שטעה כי הייתי ילד ונער חולני להפליא, אבל הוטבלתי במימי הים וסבלתי ושתקתי וחליתי.

ובכל שנה המשיכו לציין את נובי גוד, חג השנה החדשה. חגם של אותם גויים שאותם האשימו בכך שסימנו אותם כבעלי אף ארוך. אלה היו חגיגות נטולות אשוח וגם שלג לא היה, אך בכל זאת התעקשו לקיים אותן מדי שנה בשנה, והוסיפו את נובי גוד למניין החגים היהודיים שציינו בדבקות פחותה בהרבה, כי הרי היו מתבוללים גמורים שיהדותם הצטמצמה להצהרה עקרונית בפני הגויים השנואים והאהובים.

משוחררים מהמשא ההיסטורי הכבד של היהדות שהתגלגלה לכדי ישראליות מטומטמת, הם היו יכולים להתפנות להנאה גמורה. היו ממתינים שדד מרוז, סבא כפור, יגיע להרעיף עליהם מטובו, והוא לא הגיע. אבל הם המשיכו לחכות, מדי שנה בשנה. בבוקר למחרת נובי גוד הייתי מגלה מתחת לכרית קופסת קרטון צבעונית של שוקולד, שרמזה על כך שמישהו ביקר בלילה. זה לא היה דד מרוז, שרכב על כרכרה והותיר את מתנותיו לילדים הגויים ואותי הוא שכח. אמא שלי הניחה את הקופסה שם כדי לפצות אותי על היעדרו של דד מרוז, אך גם לבלבל אותי. לנטוע בי רמז מתקתק ומתעתע למה שיכול היה להיות אם הם היו נשארים שם ולא באים לכאן.

הרוסים אינם שוויצרים וממתקי השוקולד שלהם מתנגדים בכל תוקף לדקדנס המערבי כפי שהוא מתגשם בבונבוניירות הבורגניות. זהו שוקולד של פועלים - מר, עייף ואפור. ממתקים של עצבות, ממולאים בנוזלים סמיכים שמתיקותם המלאכותית מייצגת כישלון מוחלט. על עטיפותיהם הנוצצות בצבע אדום או כסף מצוירים מיני אובייקטים תועמלניים שהציגו את רוסיה בשיא תפארתה האייקונית - הקרמלין, הכיכר האדומה, מוזיאון ההרמיטז', כנסיית ואסילי הקדוש - או בעלי חיים שמסמלים את הטבע הסיבירי הפראי: דוב שואג, חתול בר, נמייה מפהקת, עיט דואה. הייתי מסיר את העטיפות האלה ביראת קודש חרֵדה וטועם את ממתק השוקולד הנוראי ונחנק מרוב גועל. אחר כך הייתי הולך לסלון, שבו נערך בלילה הקודם משתה נובי גוד, ומניח על השולחן את קופסת הממתקים שנותרה כמעט מלאה. הדובים והקרמלינים והחתולים והכנסיות מציצים מתוכה אל הצלחות המלוכלכות והכוסות הריקות.

היו שם על השולחן בקבוקי וודקה. יכולתי לספור אותם אחד-אחד ועוד שניים ושלושה וארבעה וחמישה ושישה. זה הדבק שחיבר את הכול יחד. אחרי חצי בקבוק, הזיכרון התחדד והסנטימנטליות התפרצה במלוא חוזקה. אבא שלי היה תמיד הראשון. הוא נעמד בקצה השולחן כשכוס הוודקה שלו מורמת מעלה בטקסיות והיה מבקש את תשומת לב הנוכחים, שהעניקו לו אותה בחוסר רצון מכיוון שהיו מרוכזים כל אחד בצלחתו הגדושה הוא, אך בסופו של דבר נעתרו לקריאתו והאזינו. אז הוא היה מספר, ברוסית כמובן, על יערות סיביר, הטייגה, ועל האזור הכפרי הנידח שבו שימש כרופא היהודי היחיד בנוף מושלג של קילומטרים על גבי קילומטרים של גויים עוינים. היה נזכר בסוס הנאמן שלו עליו רכב מכפר לכפר, שעות על גבי שעות, עד שהגיע כדי לבדוק זקנה שסבלה מכיב קיבה טורדני או נער שנפל למשכב בעקבות דלקת ריאות חריפה וכבר היה על ערש דוויי. הסוס דהר והוא אחז בו כמו קאובוי אמריקאי, האבא הזה שעמד עכשיו שיכור ליד השולחן והמשיך בתיאוריו המשתפכים כאילו היה מנהיג גולה אל מול עדה של מאמינים.

כך בכל ארוחה אבי חפר בחריצות מחילה ארוכה אל המרחבים שהשתרעו עד סיביר הרחוקה, כששותפיו למעשה מצטרפים אליו ומנסים להתחרות בו בסיפוריהם. הם היו חטיבה של חיילים לשעבר בשירות התרבות הרוסית, שענדו על חזותיהם את תבוסות ההווה כאותות ומופתים לפאר שנעזב. האחד היה אסיר ציון לשעבר שנאסר על ידי הסובייטים למשך שנתיים באמצע שנות השבעים בעקבות מה שהם כינו "הסתה ותעמולה אנטי-סובייטית", אף על פי שלטענתו לא הפעילות החשאית הנמרצת שלו למענם של מסורבי העלייה לישראל הייתה זו שגרמה להפללתו, אלא אוסף של חוברות קומיקס אמריקאיות של חברת "DC" שנתפס בביתו במהלך חיפוש פתאומי שעשו אצלו אנשי השירות החשאי. האיש לא פסק מלהעלות את זיכרונות הגולאגים שלו, שם עונה פיזית ונפשית על ידי סוהרים אכזריים שאף גרמו לו נכות קלה בידו השמאלית, שהייתה מעוקמת כמו סימן שאלה ונטויה על צדה בחוסר מעש.

הסתבר שטעמו של הקוואס היה בלתי נסבל וכי פג תוקפו כשנתיים לפני כן. הקונים הספורים התלוננו על ריח סבוני לא נעים שבקע מהמשקה בעל הצבע החום ועל קצף סמיך וצהבהב שעלה ממנו. לכן נאלץ לקחת לביתו את יתרת הבקבוקים שלא נמכרו, וכך התמלאה דירתו הקטנה בת שלושת החדרים באלפי בקבוקי קוואס שהועמסו ארגזים-ארגזים זה על זה. לעתים ניסה להביא כמה מהם לשמחות משפחתיות, כשהוא משדל את חבריו ללגום מהמשקה מעורר הסלידה, אך הם כמובן סירבו מכיוון שכבר היו מורגלים בניסיונותיו החוזרים ונשנים להיפטר מהסחורה הפגומה. ולכן אחרי כמה זמן הבין שמדובר במקרה אבוד ופינה את דירתו מכל הבקבוקים. היה יושב מובס ליד השולחן ורוקם תוכניות עתידיות לכל מיני יוזמות שמעולם לא יצאו לפועל.

סיפור אחד על יהדות ואלימות וכישלון התחלף בסיפור אחר על יהדות ואלימות וכישלון בתוך בליל של קולות רמים שהביעו הסכמה וגעגוע, וכוסות הוודקה הושקו זו בזו והזכוכית רעמה בעליצות שהתחלפה בדכדוך, וככל שחלפו השעות כך גם הועם קולן של הכוסות וזכוכית נגעה בזכוכית ברפיון, עד שקולותיהן השתתקו והגיע הזמן לדדות איש-איש לביתו, שם יילחמו בכאבי הראש העמומים ביום המחרת ובהכרה הבהירה שהסיפורים לא הביאו עמם גאולה. ובכל אותם משתים, סיאנסים של מפסידנים - אני ישבתי בצד ולא התערבתי. תפקידי היה להקשיב ולהפנים את מוסר ההשכל - שהעולם שהשאירו מאחוריהם היה אלים וכאוטי אך רווי ביצרים ובתשוקה, וכל אלה נעלמו וחדלו להיות כשהגיעו לישראל. הם לא רצו לחיות יתר על המידה. הסתפקו בעבודות קבועות שהעניקו להם פרנסה קבועה כי לא צריך להתעלות יתר על המידה או להרים את הראש, ממילא להצלחות גדולות אין משמעות גדולה בכפר קטן.

לוחם הוא תיאור לא מדויק במיוחד עבור מי שהתגייס כאיש אפסנאות בארמיית הטנקים הראשונה ונפצע בשעות הראשונות של קרב קורסק המפורסם ב-1943, לא מאש אויב, חלילה, אלא לאחר שאחד מהחיילים ששירתו לצדו ירה בטעות מרובהו הטעון לעבר שורה של פגזים והרסיסים ננעצו ברגלו הימנית וריסקו את עצמותיה לרסיסים. הוא נשכב על הקרקע ונאנק מכאבים, אך בעיקר נאנק כי ידע שתפקידו במלחמה הסתיים אז סופית וכי נגדע חלומו להיות חייל גיבור. הוא בילה את יתרת ימי המלחמה בבית החולים, כאשר רגלו המגובסת מורמת אל על והוא ניזון מדיווחים מקריים על התקדמותם של הכוחות הרוסיים עד לניצחון הגדול על היטלר. כשהמלחמה הסתיימה, השתחרר מבית החולים וחזר הביתה ושם העמיד פנים כאילו שב משדה הקרב, וקרוביו האמינו לו כי לא היו להם הוכחות אחרות וגם לא רצו לקלקל את חוויות המלחמה שלו. אולי ידעו כי הוא אינו דובר אמת והוא לבטח ידע שאינו דובר אמת, אך בכל זאת נתנו לו להתעטף בכסות של לוחם נועז. האזינו לו בשקיקה מדומה כאשר תיאר כיצד הסתער עם פלוגתו על מחלקה גרמנית שלמה במהלך "מבצע ברברוסה" בקרב על העיר קייב והרג במו ידיו לפחות שלושה מחיילי האויב או אולי ארבעה, כי שמע עוד זעקת כאב אחרי שירה ברובה שלו אך לא יכול היה לאמת בדיוק את הפגיעה.

ועוד היה נזכר כיצד התחפרו בתוך השוחות בחורף הכבד של 1943 וכל מה שיכלו לעשות כדי לשמור על תקוותם ועוז רוחם זה לפזם את השיר "קטיושקה" ולהתפלל שיישארו בחיים. ואז היה נאנח בצער ומפרט את שמותיהם של חבריו הקרובים שנלחמו עמו אך לא שרדו את המלחמה: אנטונוב, פיודורוביץ', מנדלייב, שיינפלד ואולי היו עוד רבים וטובים. זהותם של אלה לא נודעה וגם התאריכים אף פעם לא תאמו את האירועים הנכונים, שהיו או לא היו, אבל זה לא באמת היה משנה. כשעלה ארצה, לא הותיר הסב את זיכרונות המלחמה המפוברקים שלו מאחוריו והצטרף לארגון ותיקי המלחמה, הווטרנים הרוסים, כחבר מן המניין, ועלה בסולם הדרגות עד שהפך לגזבר, אחראי על מערכת כספים שמטרתה לקיים את הארגון כדי שיספק לחבריו הקשישים מסגרת חברתית אחרונה. הוא נהג לשבת יחד עם חבריו, את רובם הכיר לראשונה בארגון אך זיכרונותיהם הפכו אותם באופן רטרואקטיבי לחברים לנשק, כאשר בדשי חליפותיהם נעוצים אותות מלחמה ועיטורי קרב צבעוניים, שורות-שורות של סיכות שמעידות על הרואיות אמיתית או בדיונית: עיטור האומץ האישי, כוכב הזהב, מדליית העוז, מדליית אושקוב, מדליית נחימוב, עיטור לנין, עיטור הניצחון. כך הם היו נטועים על ספסל ברחוב, בקיץ, לבושים בחליפות עבות שלכדו את הזיעה בתוכן עד שהגוף הפך לכבשן, מפגינים את עברם המלחמתי בפני הדורות הבאים, עד שצנחו מתים בזה אחר זה והסיכות והאותות והעיטורים היו נזרקים אחר כבוד אל תוככי ארונות המשפחה או מושלכים אל הרחוב כדי שהעוברים ושבים יאספו אותם או ימכרו אותם בשוקי הפשפשים.

ההרואיות המשוערת של סבי הפכה למיתוס משפחתי, ומתוקף כך - פיעמה בהורי תחושת עוצמה אימפריאלית. "אנחנו רוסים," הצהירו בגאווה למרות שאחרי התפרקות ברית המועצות, קייב חזרה להיות עיר הבירה של אוקראינה, אבל הם לא ראו את עצמם כאוקראינים, אלא כאזרחים לשעבר של המעצמה הסובייטית, ומובן שהבדילו את עצמם ממיליון ומשהו המהגרים הרוסים החדשים שהגיעו לישראל החל מסוף שנות השמונים, עם התמוטטותו של מסך הברזל. הורי תפסו אותם כאספסוף של מהגרים שהגיעו הנה כדי לנצל את כל מה שזימן להם הסדר העולמי החדש. הם היו עדרים של יהודים מוטלים בספק שהזכירו להורים שלי את מה שניסו להדחיק - שהם אספסוף בדיוק כמותם.

כדי לשמר את ייחודם אל מול הכפר הקטן והישראלים המטומטמים והמזרחים הכלליים, וגם אל מול השטף הבלתי פוסק של מהגרים נצלנים מברית המועצות לשעבר, הם הגביהו את עצמם כמו לוליינים בקרקס שצועדים על גבי קביים מעל מדמנה. אבל מה נשאר מאותה "תרבות גבוהה" שמאחוריה ביקשו להתבצר? אסופה מאובקת של כל כתבי פלובר על המדף, פסנתר ישן בחדר השינה, לוח שחמט מיותם על השידה, רפרודוקציה זולה של מאטיס על הקיר. הם תפסו את עצמם במונחים של רוסיה הצאריסטית של המאה התשע-עשרה, קלאסיציזם סנוביסטי שהפנה את גבו לשינויים שהתרחשו בשנים האחרונות של השלטון הסובייטי הגוסס ואחרי קריסתו המהדהדת, עם היפתחם של השערים ללוע המכלה של המערב. אז החל המרדף אחר הזמן הקפיטליסטי האבוד. מתוך יוהרה מעצמתית-לשעבר הרוסים חשבו שיוכלו לפצח ולשכפל בקלות את הקודים של התרבות האמריקאית הנערצת והמושמצת. אך בפועל היו למוטציה קומית של תרבות הפופ.

"תרבות גבוהה"? אולי הכוונה לתוכנית שבועית אחרת, שבה הופיעה התזמורת הפילהרמונית של מוסקבה במיטב היצירות של המלחינים הגדולים? ערב אחד הצטרף אליה כנר צעיר בן 11, שהוצג על ידי מנצח התזמורת בתור "הפלא הגדול של מינסק". הוא היה ילד פלא מעצבן שאולף לנגן את התשיעית של בטהובן עוד כשהיה בן ארבע, וכעבור שנתיים כבר נחשב ליורש הפוטנציאלי של מנוחין או מישהו בסדר הגודל הזה. הוא עלה לבמה ביהירות ששמורה למי שמגיל צעיר ידע שנועד לגדולה והתחיל לנגן, וככל שניגן כך גדל התיעוב שלי אל הכנר הקטן והשחצן שתנועותיו נעשו יותר ויותר תזזיתיות, ידו הימנית אוחזת בקשת בחוזקה ומנסרת את האוויר, רגליו רוקעות ברצפה והאגן הקטן שלו רוטט לפי תנועותיה החדות של הקשת, ובכל משיכה הוא מעיף מבט אל הקהל ומחייך חיוך קטן ואז חוזר לרטוט ולהתנועע, חנוט בחליפת שלושה חלקים ואת צווארו חונק פפיון אדום, על מנת לסמן את מעמדו העליון בעולם וליצור את הרושם שהוא נגוע בקסם החד-פעמי ששמור לגאונים עונבי פפיונים ומממש את האידיאלים הטהורים של הרוח ולא עוסק בזוטות גשמיות, ובוודאי שלא ישראליות, שהרי הוא שייך לספרה הקלאסית של אירופה. הורי התמוגגו מכל תנועה ומכל צליל של הילד המאולף הזה וכשסיים את נגינתו, לא הצליחו להשתלט על עצמם ופשוט נעמדו על רגליהם מול המקלט תוצרת ITT ומחאו לו מחיאות כפיים סוערות ולא הפסיקו במשך דקה ארוכה. אחר כך פנו אלי, שישבתי מבויש על הספה - "תראה את הילד הזה. איזה יופי הוא מנגן. הוא גאון. למה אתה לא יכול להיות כמוהו? מרוקאי מסריח. ישראלי מטומטם." "אם רק היינו נשארים ברוסיה," הוסיפה אמא שלי, ושניהם הנהנו בהסכמה מרה ולא הוסיפו דבר, ואז הלכו למטבח ולחדר השינה ולא יצאו משם עד הבוקר. לא נדרש אלא גאון רוסי בן 11 לבוש בחליפה כדי לעורר בהם מחדש את כל חלומותיהם הנכזבים.

ואני הבטתי בהם מהצד. בן כלאיים שמוט זנב. אוטוטו מזרחי מסריח. בקושי ישראלי מטומטם. בטח שלא רוסי ולא אוקראיני ולא סובייטי כמו שהם היו רוצים שאהיה, ואפילו לא חצי ולא רבע. יכלו להאביס אותי במאכלים רוסיים מסורתיים, אבל האוכל עבר את הקיבה ויצא החוצה ולא הותיר חותם. אמי, בוגרת הקונסרבטוריון בקייב, הושיבה אותי יום-יום מול הפסנתר ואילצה אותי ללמוד לנגן את ה"סבאצ'י ואלס", ולמדתי את שלוש התיבות הראשונות ויותר מזה לא יכולתי ולא רציתי. אז שלחו אותי ללמוד שחמט, כי הרי ישנה ברית עתיקת יומין בין רוסים לבין משחק השחמט, וחשבו שאולי תדבק בי מעט מהלוגיקה שמאפיינת את המשחק ותדחף הצידה את הישראליות המטומטמת והלא רציונלית.

לשווא ניסו להפוך אותי לשחקן שחמט או פסנתרן או כנר גאון בן 11. נולדתי בישראל וזה היה סך כל חטאי, ומשהעמיקה בהם ההכרה כי נכשלו ניסיונות ההמרה, נאלצו להודות בכך שהקיץ הקץ על השושלת הרוסית שנקטעה עם הגיעם ארצה. אני הייתי הסוף, והם - אישה בסרט מדע בדיוני זול משנות החמישים שכורעת ללדת בבית החולים, היא נמצאת בחדר הלידה, מפשקת את רגליה, בעלה הנרגש לצדה, מחזיק את ידה, היא נאנקת בכאב, הוא מזיע בעצבנות, רופא ואחות נדרכים למרגלותיה ואז הפרצוף שלהם הופך מודאג והדאגה מתחלפת באימה. האחות מחניקה צווחה. הרופא מסיר את מבטו באחת. האישה שואלת "מה קרה?" בפאניקה גמורה והאב מתקרב אליהם, רק כדי לפעור את עיניו בזוועה גמורה. "מה קרה, תגידו לי?" האם צועקת, והאב מחווה בידיו לרופא ולאחות כדי שלא יחשפו בפניה את הנורא מכול. אבל האם ממשיכה לצרוח ומבינה כי משהו לא כשורה. "תראו לי אותו," היא דורשת שוב ושוב, והאחות עוטפת את היילוד בשמיכה ומגישה לה אותו בחוסר רצון. האם מחזיקה ברעד את החבילה העטופה, מסירה את השמיכה ולעיניה מתגלה יצור מחריד, קירח, עם עין אחת גדולה במרכז המצח שממצמצת באור הפלורסנטי של חדר הלידה, והיצור פורץ בצווחה של מי שנולד למוות, וארובת העין האחת מתיזה נוזל עכור, והאם נקרעת בין רפלקס ההקאה לבין האינסטינקט האימהי. היא צריכה ללמוד לאהוב את הקיקלופ המחריד הזה, את כל מהותו המעוותת. אחרי הכול הוא נפלט מתוכה.

הורי אף הם נפלטו לתוך הלאומיות הישראלית המטומטמת. הם פספסו את הקוממיות ולא הותכו באלימות אל תוך הציונות. הם לא התגייסו לצבא הישראלי המטומטם ולא נלחמו במלחמות ישראל המטומטמות ולא נפלו חלל באף מערכה מטומטמת. לא היו הרוגי פיגועים ולא הקיזו אפילו טיפה אחת של דם. ואף לא קרוב משפחה אחד לא היה קצין גבוה בצה"ל או במוסד או בשב"כ ולא שירת בפלמ"ח או בהגנה, ולא הכרנו אפילו כאלה עם המבטא הצברי המצוחצח והדרגות על הכתפיים והצ'יזבטים האלה, ובימי זיכרון לא היה לנו לאן ללכת. וסבי וסבתי לא רכשו קרקעות של פרדסים במרכז הארץ ולא נישלו מאדמתה אף משפחה פלסטינית חסרת מזל. הם לא הגיעו לתל אביב בתחילת המאה העשרים ולא התגוררו בבית בן שלוש קומות שהיה שייך להם מכוחה של איזו הגרלה רנדומלית שהעניקה נדל"ן לכל מי שרק היה במקרה בסביבה ואחר כך השכירו את הדירות במחיר מופקע לסטודנטים עניים.

רוצים לקרוא את הספר? היכנסו לכאן