שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות

      מהזווית של השוער

      במשחקים האחרונים בליגת האלופות הוכרעו לא מעט משחקים על־ידי השוערים, לטוב ולרע. גם בליגה שלנו האנשים עם האפודה עושים את ההבדל, ועוד לא התאוששנו ממופע הבלהות של מרציאנו מול ספרד. וגם: מה הפרשנים רואים שאנחנו לא

      אני מתחיל לכתוב את הטור הזה במהלך המחצית בין באיירן לריאל מדריד, כאשר הגרמנים מובילים משער בנגיחה של וידאל. שגיא כהן ציין בהילוך החוזר שההבדל בתוצאה הוא ההבדל בין הידיים היציבות של נוייר מול נגיחה של בנזמה כמה דקות קודם, לבין הידיים הרכות של נבאס, שהדף את הכדור של וידאל לתוך שערו הוא (כמו שהיו אומרים בשירים ושערים).

       

      שגיא כהן צודק. כל־כך צודק. ואלו לא רק נוייר ונבאס. יום קודם בופון נתן עצירה מדהימה מול אינייסטה וכמה דקות לאחר מכן טר-שטגן רק ליטף כדור
      של דיבאלה והוציא את השני מהרשת. גם אנחנו, הישראלים, ראינו איך שוער עושה את ההבדל. כמה דקות בלבד עברו בין העצירה המדהימה של דה-חאה את הנגיחה של רפאלוב לטעות העצובה של מרציאנו? גם תוצאת חצי גמר הגביע בין מכבי ת"א לבית"ר הוכרעה לא מעט על ידי השוערים – מהעצירה המופלאה של ראיקוביץ' מול שכטר דקות ועד היציאה הרעה של קליימן, שאיפשרה לשוינפלד לדחוק עם הכתף לרשת. ונעבור לרמונטדה של ברצלונה. הנס הזה לא היה קורה אלמלא טעויות של השוער הצרפתי בשערים הראשון והחמישי. למזלו של שוער מונאקו, שובשיץ', חוליית ההתקפה שלו השכיחה את הטעות הקשה שלו שנגמרה בשער של קון אגוארו – שער שהתחיל את הקאמבק של הסיטיזנס במשחק הראשון בשמינית הגמר.

       

       (צילום: getty images) (צילום: getty images)
      (צילום: getty images)
       

       

      בניגוד לטורים אחרים שמופיעים באתר הזה, לא נתתי הקדמה על מה שאני רוצה להגיד. פשוט פרסתי כאן אוסף של עובדות. הסיבה שאני כותב כך היא שאת העובדות הללו אפשר לקחת לכמה כיוונים. הכיוון הטריוויאלי הוא חשיבות עמדת השוער, לפחות במפעלים בשיטות נוקאאוט, בתים או בית-חוץ (אני לא חושב שבשנים האחרונות שוער לקח אליפות ליגה על כתפיו). בכדורגל הישראלי זו תעודת כבוד לחשיבה הניהולית במכבי ת"א, היחידה שהביאה שוער לא כדי שיהיה חלק מקבוצת אליפות, אלא כדי שיקדם אותה באירופה. בהיבט הזה מעניין להסתכל גם על הבחירות של יעקב שחר – מתי הוא הולך על שמות כמו שראנוב וסטויקוביץ', ומתי הוא מסתפק בלויטה. הכיוון הטריוויאלי, בהתחשב באכסניה, הוא לחבוט בפרשני הטלוויזיה הישראליים. כשאוחנה לוקח מבופון את הקרדיט ומציין שמדובר יותר בהחמצה של אינייסטה מאשר בעצירה של ג'יג'י – אין לי אלא להסכים עם אורי קופר שהתייחס אליו במילים "טועה כמעט כמו תמיד".

       

      גם הניסיונות להוריד את מרציאנו מהגרדום בעקבות ההפסד לספרד הפכו לפתטיים יום אחרי, כשכל אירופה שמה אותו ללעג, ובצדק – מרציאנו החריב במו-האויר-שבין-ידיו מומנטום של כמה דקות טובות של הנבחרת (כאמור, יש להתייחס גם לעזרתו האדיבה של סניור דה-חאה). במסלול הזה יש לציין לטובה את שגיא כהן על ההבחנה במקרה של נוייר-נבאס ואת שלמה שרף (ראיקוביץ'-קליימן). כיוון נוסף (שגם הוא טבול במרירות ישראלית טובה) הוא להרחיב את הדיון מתחום השוערות לתחומים אפורים אחרים במשחק. הסיבה שחלק מהתקשורת לא רואה את השוערים היא שהם לא מבינים שבחירת הרכב וטקטיקה יכולים לייצר מומנטום, אבל מימוש המומנטום (או ניטרול מומנטום של היריבה) דורש גם את הפרטים הקטנים. אצל שוערים זו יד יציבה וכיוון ההדיפה, אבל גם לשחקני שדה יש את האלמנטים עליהם הם נדרשים להקפיד.

       

      אחרי שתייקתי את הפרשנות למשחק הנבחרת נגד ספרד כאוסף קלישאות מיותר – עכשיו מגיע תור המשחק נגד איטליה. לאיטליה לא הפסדנו כי בן ביטון נכשל בשתי פעולות אחרונות (הוא לא הראשון ולא האחרון שלא מצליח למנוע הרמה מהאגף ופנדל לא היה). את המשחק הפסדנו כי ניר ביטון לא תקף מספיק חזק את הכדור מול וראטי בגול הראשון, אבל בעיקר כי שיר צדק ויתר לעצמו במאבק מול אימובילה בגול השלישי ושוב הרס מומנטום (והרחקה של קייליני זה וואחד מומנטום). בהיבט העבודה האפורה של השחקנים, אני מציין לחיוב את אייל לחמן, שהחכים אותי בהארה ובהערה שבניסיון להקשות על היריבה לפתח משחק שוטף יש להשתמש קודם כל בכתף ורק אח"כ ברגל.

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים