לאט אבל בטוח

למזלם של חובבי הטלוויזיה הישראלים, היובש המסורתי של עונת החגים סונכרן השנה עם שלל אירועים מעניינים מהנכר. השבוע היה זה פרק סיום העונה של "הומלנד", ובשבוע הבא ישודרו פרק סיום הסדרה של "בנות", פתיחת העונה האחרונה של "הנותרים" ושובה של "ויפ", שב־2017 כבר לא כל כך יכולה להיתפס כסאטירה. אבל מעל כולן ניצבת חזרתה של "סמוך על סול". די מייגע לעסוק בסדרה כנגזרת של "שובר שורות". מקור התסכול של צופים כלפיה נובע מפערי הקצב המובהקים בין שתי היצירות וחוסר הסבלנות עד לרגע המיוחל שבו ג'ימי מקגיל (בוב אודנקירק) יתרסק לגמרי במדרון החלקלק שהוא רוקד עליו. מבחינתם, כמה עוד אפשר לחכות עד שהמהפך יושלם וסול גודמן יפציע במלוא צלופחיותו.

אולם דווקא מפני שהסוף של "סמוך על סול" גלוי וידוע, הדרך אליו רק יותר מענגת. האיטיות שמכתיבים היוצרים וינס גיליגן ופיטר גולד אינה חיסרון, אלא אבולוציה: היכן ש"שובר שורות" עיגלה פינות לטובת מעצורים בקנה הנשימה, "סמוך על סול" מעדיפה להאט כדי ליהנות מהנוף.

ואיזה מחזה מרהיב משתקף ממנו. שני הפרקים שחונכים את העונה השלישית — הראשון שודר והשני נשלח למבקרים — הם תצוגת תכלית של כל מה שביסס את מעמדה של הסדרה כשאור שבעיסה: סיפור שמתפתח בטבעיות ותוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר; בימוי מפוצץ בהשראה; דמויות שכל הבעת פנים שלהן היא עולם ומלואו; וגם קריצות עדינות ומחוות אינטליגנטיות לסדרה־האם, שמבלי להיכנס לספוילרים — נוכחת גם נוכחת בעונה הזאת.

היבט מרענן נוסף של "סמוך על סול" הוא הבידוד שלה מרעשי הרקע הפוליטיים של ארה"ב בעת הזאת (בין השאר בגלל היותה תקופתית, אבל לא רק). בעוד שאינספור סדרות חשות צורך לדגמן רלוונטיות ולהרוויח תשומת לב, "סמוך על סול" — הממוקמת דווקא באזור נפיץ למדי — פותחת עדשה רחבה יותר כדי לבחון את טבע האדם ואת גבולות המוסר שלו.

לכן התובנות שלה על אמריקאיוּת עמוקות יותר ובוודאי יותר חסינות לפגעי הזמן. "אני אוהב את הרעיון שאנשים יצפו בתוכנית שלנו בעוד 50 שנה", הסביר גיליגן בראיון מדוע הסדרה ממעטת בהתייחסות ספציפית לנושאים אקטואליים. וכמו ש"סמוך על סול" נראית, בהחלט ייתכן שידברו עליה גם בעוד יובל.