"פעם אחת, אישה אחת": מחיר הזוגיות

היא נכנסה לסלון. נכנסה לסלון ונעמדה על השטיח. נעמדה על השטיח והביטה בו. הביטה בו והתחילה לבכות. "שכבתי עם מישהו. אני ממש מצטערת". 

"פעם אחת, אישה אחת"

עידו לא רוצה להתגרש מנורית. אבל הוא גם לא יכול לעבור בשתיקה על כך שאשתו בגדה בו עם רופא שיניים. אז הוא מציע לה פתרון שרק עורך דין חובב טבלאות יכול לחשוב עליו - גם הוא יעשה את זה פעם אחת. פעם אחת, אישה אחת, והחיים ישובו למסלולם. אבל בגילו זה לא כל כך פשוט, ואם להודות על האמת, זה מעולם לא היה קל. עידו יוצא למסע שמשנה את חייו, עמוק אל המחילות שמתחת למוסד הנישואים.

ובינתיים, בדירה ברמת גן, נורית מבינה שהזוגיות שלה עלולה להתרסק. בגיל 20 היא ועידו טיפסו יחד את ההימאליה. בגיל 30 הם דהרו יחד לחדר הלידה. יכול להיות שבגיל 40 הם ייפלו לתוך הסטטיסטיקה? נורית לא יכולה יותר לשבת בשקט ולהמתין. היא מחליטה לצאת למסע משלה.

רוצים לקרוא את "פעם אחת, אישה אחת" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

פרק 1

שני הזבובים רכבו זה על זו באופן שלא הותיר מקום לספק. הם דבקו זה לזו בנחישות שכזו, עד שדומה היה שהתמזגו לכדי חרק אחד ענקי בעל שני ראשים. אפילו פרץ הרוח שנכנס דרך החלון לא מנע מהם להמשיך במעשיהם, ורק העיף אותם אל מקום אחר בסלון מבלי שהתנתקו.

באותו ערב רגוע עידו לא עשה שום דבר. הוא פשוט ישב בכורסה ובהה במיילים מהעבודה. אמנון ביקש שיכין כתב תביעה בתיק של המשלוח. אדווה שאלה אם יוכל לשלוח לה דוגמה לתצהיר בעניין מזונות. הוא סגר את הטלפון והביט במשך רגע ארוך בשני הזבובים. הוא הושיט את היד אל העיתון הכלכלי, גילגל אותו לאלה, הרים את ידו ואז נמלך בדעתו. צו המצפון לא התיר לו להרוס כך לשניים.

מדוע בעצם הוא מבזבז את זמנו על בהייה בשני זבובים מזדיינים? מצד שני, האם עדיף לקרוא מיילים מהעבודה? אולי כדאי שינצל את הזמן הפנוי כדי להפעיל את מכונת הכביסה. או שיטפל במנורה המקולקלת שבחדר השינה. ואולי מוטב שינצל את הזמן כדי להיות קצת עם נורית. הנה סוף־סוף הוא חזר מוקדם במיוחד, אחרי שלא התראו שבוע, אז למה שלא יקום עכשיו וימצא בייביסיטר, כך שיוכלו לצאת לאיזו מסעדה נחמדה או סתם לשוטט בשכונה ולפטפט? ומה בכלל היא עושה בחדר השינה?

"נור־נור? איפה את?" עידו קרא והניח את הטלפון על השולחן.

ואז היא נכנסה לסלון. נכנסה לסלון ונעמדה מולו. נעמדה מולו והביטה בו בעיניים כואבות. הביטה בו בעיניים כואבות והתחילה לבכות.

לראות אדם בוכה עשוי להיות דבר מטריד מאוד, בפרט כשמדובר באישה שמחה ומלאת חיים כמו נורית. עידו התכופף אל השטיח וניסה להרגיע אותה, אבל הבכי רק הלך והחריף. הוא רכן אל פניה, ליטף את כתפה, נתן לה נשיקה רכה, והבכי התגבר אפילו עוד. הוא תהה אם עליו לשאול אותה מה העניין, אך היא היתה כל כך נסערת, שהוא החליט להמתין רגע עם הדיבורים. אולי כדאי קודם להרגיע קצת את הרוחות, להסדיר את הנשימה. הוא חיבק אותה עוד, וכשהבכי המשיך והתגבר, הוא החל לחשוש שאולי קרה דבר־מה איום.

"נופר בסדר?" עידו העביר בראשו רכבת של אסונות, החל בחבלות ראש, דרך מחלה איומה שמפחיד אפילו לנקוב בשמה, המשיך לקרון תאונות הדרכים ודילג בטבעיות לחטיפה בידי ארגון טרור.

נורית מילמלה שהכל בסדר עם הילדה.

"מישהו מת?" הוא עבר בראשו על כל יקיריו, בני משפחתו ובני משפחתה של נורית, ניסה להיזכר מי מהם זקן במיוחד, חולה במיוחד או חשוף במיוחד לתאונות ולפיגועים.

נורית נדה בראשה לשלילה.

"נפצע?"

היא שוב סימנה שלא.

זה היה לא מעט: הכל בסדר עם הילדה, אף אחד לא מת, ואיש לא נפצע. תהיה הצרה אשר תהיה, ללא ספק אפשר יהיה למצוא לה פתרון.

עידו המשיך להרגיע את נורית, ובעצם גם את עצמו, וניסה לחשוב על כל העניין בצורה הגיונית. אשתו בוכה ונסערת, וחייבת להיות לכך סיבה. מן הראוי שינסה לרדת לעומקה של הבעיה. הוא חזר ואמר לנורית שלכל דבר יש פתרון, ושבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום.

האם אכן לכל דבר יש פתרון? עידו חשב לעצמו שאנשים מרבים לומר זאת, אך ספק אם הדבר מתיישב עם תאונות הדרכים, המלחמות והמחלות שאורבות בכל פינה. למעשה, ספק אם אפילו עשרה אחוזים מהבעיות באות על מקומן בשלום. יכול להיות שקרה משהו שאין לו פתרון ושייגמר רע. אבל מה? איזו מין צרה התנפלה על נורית? אולי היא איבדה את העבודה. או שהוגשה נגדה תביעת רשלנות. או שהיא איבדה את השרשרת שקיבלה בנעוריה מסבתא מרים. ואולי מישהו העליב אותה? היא הותקפה על ידי בריון אלים? מה, לעזאזל?

אולי כוס מים תצנן מעט, תעצור את הדמעות. עידו עצר את ליטופיו וקם לכיוון המטבח. הבכי של נורית נרגע מעט מיד לאחר שהפסיק ללטף אותה וקם. לא היה ספק בכך. הבכי נחלש. בכמעט חצי דציבל. מוזר. נופר לפעמים בוכה, ואז שינוי פתאומי מסיח את דעתה והיא בבת אחת נרגעת. הייתכן שזה מה שקרה גם כאן? עידו פסע צעד נוסף אחורה. ההתייפחות המשיכה לדעוך, ונורית אפילו עצרה כדי לקנח את האף. עידו התרחק עוד ונעמד ביציאה מהסלון. עכשיו כבר לא היה ספק שהיא שוב בשליטה. הוא התקרב בחזרה אל נורית, והיא שוב החלה לבכות. משונה מאוד.

עידו בחן שוב את המכניזם. הוא התרחק ממנה, והיא נרגעה. התקרב בחזרה, והבכי התגבר. הוא בדק את ההיפותזה עוד פעמיים. בהחלט דבר לא רגיל. הוא מעולם לא נתקל בבכי שמשתנה לנוכח המרחק מבן הזוג. גאות ושפל של דמעות, כשהוא הירח והיא הים.

אולי בעצם היא בוכה משמחה? זה לא מאוד אופייני לנורית, אבל ייתכן שזכתה בפרס כלשהו או קיבלה הצעה מפתה במיוחד. לא. לחלוטין לא סביר. זה היה בכי כואב, מיוסר. אולי היא בהיריון ומרגישה לא מוכנה לילד? אבל הם דווקא מאוד רצו עוד ילד. ממש לאחרונה שוחחו על הנושא, דיברו על השעון הביולוגי, על כך שנופר כבר צריכה איזה אח, על רווח של שלוש שנים ועל זה שנורית תפסיק בקרוב עם הגלולות. לא. לא יכול להיות שזה קרה כל כך מהר. לא נעים להודות, אבל לא ממש יצא להם בשבועיים האחרונים. אולי בגלל העומס בעבודה, בפרט בשבוע לפני שטסה לחו"ל.

אולי היא רוצה להתגרש? לא. האופציה האחרונה לא התקבלה על הדעת. עידו ונורית באמת היו בתקופה טובה. לא שבכל בוקר הם התנשקו בלהט והסתערו זו על זה בחדווה זבובית, ולא שהם לא רבו מדי פעם, אבל בסך הכל הדברים היו באמת בסדר. רק לפני שבועיים, למשל, הם צעדו אל המכונית שחנתה במעלה הרחוב, וניצלו את כל מאת המטרים של המדרכה כדי להחזיק ידיים. ולפני שבוע, ערב לפני שנורית טסה לכנס בספרד, היא השאירה את הילדה אצל ההורים כדי שיהיה להם ערב יחד, והם יצאו לראות סרט בקניון, חזרו הביתה ברגל ופיטפטו במיטה עד שהשעון דרש שילכו לישון. לפני שנורית נרדמה, היא הסניפה את עורפו ולחשה שהיא תתגעגע לחיבוק שלו. ואי אפשר לשכוח את הסקס היסודי והסודי, שאולי התמעט בשנה האחרונה, אך עדיין מילא את שניהם חשק והותיר אותם בסוף חמים וצמודים. זה נכון שמאז שנורית חזרה היה משהו קצת מוזר בהתנהגות שלה, אבל זה תמיד ככה כשאדם חוזר מחוץ לארץ.

אבל נורית עדיין בכתה, ועידו טרם גילה למה. עליו למצוא תיאוריה שתסביר את כל זה, לפתור את תעלומת הבכי שמתגבר בכל פעם שהוא מתקרב. קמטים נחרשו במצחו, ובתלמיהם נזרע חוסר סבלנות. הייתכן שהיא בוכה כי משהו בנוכחות שלו גורם לה להרגיש לא נוח עם עצמה? מבטו החומל התחלף במבט אחר. חושד.

"או־קיי, מה העניין?" הוא שאל, ולראשונה התגנבה לקולו נימה של קוצר רוח.

נורית לא ענתה. היא נעמדה, צעדה בסלון הלוך ושוב, ניגבה דמעות, חידשה את הקילוח, העבירה ידיים חסרות שקט בתלתליה, ניסתה לומר "תראה," הצליחה להגות רק חצי מילה, ניסתה שוב לדבר ובלמה את עצמה פעם נוספת. היא שאפה אוויר מלוא הריאות, המשיכה בכמה נשימות מהירות ושטחיות, נעמדה במקום, הביטה בעידו, ואז פשוט אמרה את זה.

"שכבתי עם מישהו. אני ממש מצטערת."

פרק 2

היא אמרה שזו היתה טעות. שאין דבר שהיא מצטערת עליו יותר מאשר על האירוע המיותר הזה. זה קרה לפני יומיים, בכנס ההוא במיורקה. היא לא ממש הכירה אותו. כן, הוא גם בתחום, איזה רופא שיניים שוויצרי. היא קראה פעם מאמר שלו על שתלים קצרים במיוחד, והם התחילו לשוחח. מעבר לזה אין לה מושג מי הוא, והיא לא יודעת איך זה קרה. ברור שאין לזה שום משמעות. הנה, היא מיד באה לספר. לא, אין שום בעיה בזוגיות שלהם. להפך, היא אוהבת את עידו יותר מתמיד, והיא יודעת שיש להם אינטימיות וסקס נהדרים (כך אמרה, "אינטימיות וסקס", לפי הסדר הזה). אין ספק שהיא לא תראה את הרופא השוויצרי הזה שוב, היא לא עשתה דבר כזה מעולם, והיא גם לא תחזור על זה. הם יחד מעל עשר שנים, וזאת באמת הפעם היחידה, היא נשבעת. היא כל כך שונאת את עצמה, כל כך לא יודעת מה לעשות עכשיו.

עידו הביט בנורית, שניסתה בכל כוחה להסביר שלא היתה לזה שום משמעות. היא חזרה ואמרה שהיא לא רוצה אף אחד, שהיא אוהבת רק אותו, ושזה סתם היה יצר שהשתלט עליה, מין חיה שברחה מהכלוב.

הוא התהלך מצד לצד בסלון, זרועותיו שלובות, והקשיב בשתיקה. נורית המשיכה ואמרה שברור לה שקשה מאוד לשכנע שמשהו קרה סתם פתאום, אנשים תמיד מניחים שמאחורי כל דבר מסתתרת איזו סיבה, אבל זה באמת לא נכון. אין לה איך להסביר, היא יודעת רק שזה קורה, אפילו אצל הזוגות הטובים והאוהבים ביותר, ואולי היא איכשהו נפלה לתוך סטטיסטיקה בלתי נמנעת של שיעורי בגידות. "בבקשה תאמין לי."

לרגע אחד חשב עידו לחבק אותה, סתם מתוך הרגל.

הוא התיישב והמשיך לשתוק. הוא ניסה לעצום את עיניו, שיפשף את גשר האף ושאל את עצמו אם יכול להיות שהיא מותחת אותו. יכול להיות. איך לא חשב על זה קודם. עוד מעט יום ההולדת שלו, אז אולי זו איזו בדיחה הזויה, דרך מקאברית שכזו להסתער עליו פתאום עם קריאה נרגשת של "סתם", ולקחת אותו איתה לסוף שבוע בפריז. אולי עוד רגע יקפצו עליו חברים במסיבת הפתעה. יש אמנם עוד חודש עד לתאריך המדויק, אבל אולי זה לא הסתדר, אז הקדימו קצת את האירוע. מה בדיוק היא מספרת לו? היא שכבה עם גבר אחר? באמת שכבה איתו? נכנסה עירומה למיטה והניחה לו להיכנס אליה?

נורית שוב פרצה בבכי, והליטה את פניה. עידו הכניס את ידיו לכיסים והרגיש שהפנים שלו מתקשחות ומתחממות. הוא התאמץ לעטות על עצמו הדרת כבוד כלשהי. אסור שיתהלך לו כעבד שפוף. הוא חייב לעמוד זקוף, גאה, איתן. הוא קם והסתובב בסלון נוקשה, קשוח וחמור סבר, כיווץ את גביניו ונקש ברצפה בצעדים זועמים. בתוכו החלה לרחוש אש חזקה, תחושה לא מוכרת של זעם, נקמה, משהו לא צפוי, מסוכן, שטני אפילו, בשום אופן לא האדם המתפשר, הרגוע והשלֵו, לא איש המשפחה המסור והאוהב שתמיד היה. הוא הכריח את עצמו להתעשת ולחשוב בצורה צלולה ומסודרת. בעצם אין כאן הרבה בררות, יהיה עליו לבחור בין אחת משתי האפשרויות. או שהוא ייפרד ממנה מיד, או שהוא יצטרך איכשהו לקבל את זה. "להכיל" כמו שנורית אוהבת להגיד.

לפרק הכל יהיה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. הוא ימצא בית אחר בשכונה עם חדר לנופר. בסך הכל הוא עדיין גבר נאה. יש לו עבודה מכניסה. הוא עוד יכול להתחיל חיים חדשים.

הבעיה האמיתית היא עם הילדה. כל כך קטנה ורכה, אפילו לא בת שלוש. בלילות היא תזחל בוכה למיטתו, תשאל איפה אימא ותבקש לחזור הביתה. הוא יעטוף אותה בחיבוקים חמים, ינצל את חשכת הלילה כדי להסתיר את פניו, ינסה בכל כוחו להגן עליה, לנחם אותה על שנולדה למשפחה מפורקת. הוא יקנה לה כל צעצוע אפשרי. הוא יהיה האבא הכי טוב שאפשר. ויהיה להם חיבור חזק, שקט, ברית של אבא ובת נגד העולם הבוגדני. עם נורית הוא ינתק כל קשר. הוא ידאג לסיים את זה יפה, בלי התדיינות משפטית, רק יחסים קרירים וקורקטיים. מחר אני עם נופר, מזכיר לך שמחרתיים כשהיא אצלך יש תור לטיפת חלב. להתראות.

יכול בכלל להיות אחרת? הוא אמור לנסות לשכוח ולהמשיך בחייו יחד איתה כאילו כלום? עידו ניסה לדמיין את עצמו ישן באותה מיטה עם נורית, מחזיק את ידה בטיול ברחוב, אפילו סתם יושב מולה בארוחת הבוקר. זה היה בלתי נסבל. חורג מגבולות התודעה האנושית.

הוא המשיך לזוז בסלון ללא מטרה ברורה. לרגע היה נדמה לו שהוא מרגיש סחרחורת, שהוא עלול למעוד אם רק ינסה לעשות עוד צעד. הוא חייב להתעשת. אסור שיעניק לה את התחושה שהצליחה לפגוע בו. היא צריכה לראות מולה גבר איתן ומרוחק. שתיבהל. ככל שייטיב ללטוש מבטים קפואים, כך יכאב לה. ככל שישתוק, כך תעשה היא בעצמה את העבודה המלוכלכת ותלקה את עצמה באשמה.

אין ספק שלאמנון זה לא היה קורה. טוב, אמנון הוא גבר שבגברים. מספיק להציץ בתמונה שתלויה אצלו במשרד כדי לדעת את זה. הנה הוא יושב על סיפון יאכטה ללא חולצה ומביט בגאווה בדג האימתני שהצליח להעלות בחכתו. דג טורף בעל חרטום בצורת חרב סיף, שצץ לו מהמעמקים ונלכד בחכתו של אמנון. כן, לאמנון זה בחיים לא היה קורה. כשהוא מחזיק כך את הדג הזה, את אותו מרלין גדול בעל מפרש גב וחנית מבהילה, אמנון מבהיר לכל מי שצופה בתמונה מי כאן חזק יותר. דג החרב אולי לועס את הדגיגונים התמימים ששוחים בים, אבל אמנון אכזרי ממנו, והוא בקרוב ילעס את דג החרב. חבל שעידו אינו אמנון. חבל שאין לו לחיצת יד קשוחה ומכאיבה או קול סמכותי ומרשים. כמה נהדר היה אילו גם אצלו במשרד היתה עומדת צחנת טבק כוחנית. צחנה שמשדרת לכל שזהו חדרו של אחלה גבר, שמי שיושב פה שותה כמו גבר, מגרבץ כמו גבר, ושאם תעז לעצבן אותו, הוא יפרק לך את עצם הזנב ממקומה הטבעי. יפרק כמו גבר.

אמנון לא היה נרדם בשמירה ומניח לאשתו לרעות בשדות זרים. אילו אמנון רק היה מריח את אשתו מדמיינת מישהו, הוא מיד היה תופס את המסכן, עוקר את אשכיו, ומכריח אותו לאכול אותם. אבל כאמור, עידו אינו אמנון.

אולי זה העניין. אולי הוא לא מספיק גבר בשבילה. הוא בן זוג אוהב ומתחשב. שוויוני. מנקה את הבית, עושה כביסה ולוקח את נופר מהגן, עוזר לנורית בקליניקה. אבל הוא לא גבר. הוא פרפר נחמד. גם במשרד הוא כזה. מהסס מול כתב התביעה, מנסה להבין את הצד השני, מסביר ללקוחות למה כדאי שישקלו לנסות לנהל משא ומתן, אף פעם לא צועק, תמיד רץ לגישור, נמנע מעימותים וסוגר את רוב התיקים בפשרה. בקיצור, גבר חמוד כזה, חביב, אחד שאפשר לכופף בקלות כך שייגע בבהונות ויסגור צורה של אפס עגול.

מה שקרה עכשיו זה כנראה תסמין לכל זה. נורית אמנם תמיד אומרת שהיא לא רוצה לחיות עם "איזה בבון", אבל היא כנראה כן רוצה בבון, או לפחות לא קופיף שעשועים מטופש. כנראה לא נעים לה לבעוט במי שתמיד היה כל כך נחמד אליה, אבל זה בדיוק העניין. היא לא רוצה רך ועדין. היא רוצה חזק וקשה. צודקת. היא עדיין צעירה, ואין סיבה שתמשיך לחיות עם גבר שבקושי הצליח להתקין מדף ראוי לשמו בחדר של הילדה, אחרי שבמשך רבע שעה קדח עם מקדח ראש עץ במקום ראש בטון, הכניס דיבל צר מדי, תקע את הבורג במכות פטיש מגושמות שקילפו את הטיח, והעמיד מדף לא מפולס שקיבל מנורית את המשוב, "מספיק טוב לצעצועים".

עידו שתק ושתק ושתק. נורית הביטה בו מפוחדת, שאלה אם הוא חושב שאי־פעם יוכל לסלוח לה, ומשלא ענה, החווירה, חזרה לבכות, ומדי פעם הגניבה מבט כדי לראות מה תגובתו. אחרי כמה דקות שבהן עדיין שתק, היא ניגשה אליו וצרחה, "תגיד כבר משהו!"

אבל עידו לא דיבר. לא מתוך אכזריות, או לא רק מתוך אכזריות, אלא פשוט מכיוון שלא ידע מה לומר. המחשבות נכרכו בראשו אחת סביב השנייה כפקעת צפעונים מתלחששים, האחד מסנן "נקמה!" השני "תתגרש!" השלישי "לוזר!" ומכיוון שכל צפע משך לכיוון אחר, ומשום שאף אחד מהנחשים לא נהנה מיתרון כלשהו, נותר עידו קפוא במקומו, מבלי שידע מה עליו לעשות או לומר.

"מה בדיוק היה שם, ספרי לי הכל," הוא דרש אחרי כמה דקות ונעץ מבט נוקשה, שהזכיר לנורית שזכות השתיקה לא קיימת כאן. תתחילי לשפוך, הוא סימן עם העיניים, והרגיש שמשהו בו רוצה לראות את זה, לדעת בדיוק מה קרה ואיך קרה. גם אם זה יכאב, הוא חייב לדעת מי זה היה, איך הוא נראה, מה הוא אמר לה לפני, ואיך הם עשו את זה. "מי זה? הוא היה נימול? גמרת? נהנית?"

"אם אתה חייב לדעת, אז הוא איזה רופא שיניים, כבר אמרתי לך," היא מילמלה, וכשראתה שעידו לא מסתפק בתשובה, המשיכה וסיפרה שהוא קצת נמוך מעידו. מזוקן, אם זה משנה משהו. הם התחילו לדבר במקרה. בחדר במלון. מיסיונרית, זהו. זה הכל היה מאוד ספונטני ומהיר, היא לא ממש שמה לב לפרטים. היא כבר אמרה שהיא לא יודעת איך זה קרה. ולא, היא לא גמרה, "עכשיו בוא נעזוב את זה בבקשה."

עידו הקשיב לתיאור באוזן חשדנית. הוא הרגיש שהיא אומרת את האמת, אבל משהו בכל זאת היה חסר. אוסף פרטים יבשים שמישהי סיננה מתוכם את התשוקה. משלוח מנות עמוס ביסקוויטים, שילדה שובבה הותירה על השולחן לאחר שדלתה ממנו את הממתקים הטובים באמת.

והוא עדיין לא האמין שהיא באמת עשתה את זה. עידו מעולם לא חשב שמישהו משניהם יעשה דבר כזה. ברור, גם לו היו מחשבות, וכבר יצא לו לפלרטט, גם אם זה היה נדיר יחסית. היתה, למשל, הפעם ההיא עם יעל, אימא של איתי מהגן של נופר. הם שוחחו על המלחמה הלא מדוברת שמתנהלת בגן, לאיזה ילד יצא להיות הכי הרבה פעמים מלך השבת, המשיכו לדבר על העומס בעבודה אחרי החגים, ולבסוף היא סיפרה על הגירושים הטריים וכמה שהיא מרגישה משוחררת. בסוף השיחה היא שאלה את עידו אם בא לו לקפוץ פעם לכוס קפה, והשתהתה עוד רגע לפני שהוסיפה, "תבוא עם נופר." באותו הלילה הוא שכב במיטה ולא נרדם, שקע במחשבות של בשר וחפץ, דמיין אותה מולו, ולא הצליח להירדם עד שקם ופרק את עצמו. לא שאימא של איתי היתה יפה במיוחד, אבל עצם העובדה שהיא בדיוק היתה שם, שהיא הזמינה, הפכה אותה לאופציה. אין דבר מושך יותר מאופציה, גם בשוק ההון וגם בחיים. אבל לעזאזל, הוא בהחלט לא עשה שום דבר! אצלו הכל נשאר בדמיון! לא שהוא איזה סמל למוסריות, אבל יש לו קווים אדומים. הוא מעולם לא חשב אפילו לבגוד, ואפילו עכשיו, אחרי מה שנורית עשתה, אין לו שום כוונה, אפילו צל של כוונה ל -

רגע אחד. עידו כיווץ את גבותיו וניסה להירגע. הוא נעמד בלב עדת הזאבים שנהמו, נשכו והתרוצצו בראשו, והשתיק את כולם לטובת מחשבה אחת בהירה. אולי עכשיו דווקא יש לו כוונה. הוא ערם את המסקנות בצורה שיטתית וסידר בראשו טבלה מהירה: זה קרה בגלל שהוא לא מספיק גבר, אז אם הוא רוצה לטפל בעניין, הוא צריך לעשות את זה כמו גבר. הוא חייב להיות נקמני, חזק, אסרטיבי, נחוש, וכל מילת תואר נוספת שמריחה קצת מכיוון בית השחי ושעירה יותר מהמקובל.

לראשונה זה כמה דקות הצליח עידו לחשוב בצלילות. אין טעם לנסות "להכיל" את מה שקרה. מצד שני, יהיה חבל לפרק את הכל סופית. נורית באה והודתה, והיא מתחננת בפניו שיאמין לה שהיא מצטערת ושהיא אוהבת אותו. הוא צריך למצוא פתרון מעשי. משהו שיאפשר להם להמשיך הלאה יחד, אבל גם יבטיח שזה לא יקרה שוב. פתרון שיפצה אותו על הפגיעה הקשה, וישאיר אותם איכשהו יחד. ככל הנראה יש רק דרך אחת לעשות את זה.

"אני יודע בדיוק מה צריך לעשות, ואני לא מתכוון לוותר כאן."

נורית הביטה בו בפה פעור מעט ובעיניים מבועתות.

"זה היה חד־פעמי, כן?"

נורית הינהנה ראשה בנחרצות.

"ואת בטוחה שזה לא איזה רומן שעשוי להימשך?"

היא הנידה את ראשה באופן הברור ביותר שהמפרקת מאפשרת.

"ולא תראי אותו שוב לעולם, כן?"

עיניה הבטיחו שלא.

"אני כל כך מצטערת," היא סיננה מבעד לדמעות.

"אז תראי מה נעשה. גם אני אשכב עם מישהי, ונהיה פיטים."

רוצים לקרוא את הספר? היכנסו לכאן