אדון מאיר ומר איינשטיין / ד"ר לכדורגל

כחודש חלף מאז פטירתו של מאיר איינשטיין. כאב מותו, שהתרחש במהירות יחסית מרגע היוודע דבר מחלתו, איחד לרגע אחד את עולם הספורט הישראלי והפוליטי סביב ההסכמה שמדובר באובדן לאומי. ההספדים ודברי השבח היו בהתאם, הנבחרת נעמדה לדקת דומיה במשחק רשמי, ואפילו ראש הממשלה (שאינו ידוע דווקא בתור חובב ספורט) הספיד את איינשטיין ברשתות החברתיות: "שמעתי בצער עמוק על פטירתו של מאיר איינשטיין ז"ל - עיתונאי ספורט ופרשן מוערך, מאבות הספורט הישראלי. קולו יחסר לנו. יהי זכרו ברוך".

כל ההתנהלות הזו ודברי השבח על "אבות הספורט הישראלי" הותירו אותי עם טעם מר. אם לחדד - עם תחושה של אי דיוק, של הפרזה בוטה ברוח התקופה, כזו שחוטאת לדמותו ובכך גם מפחיתה ממה שהוא כן היה.

נסחף אחר התחרות על הרייטינג. מאיר איינשטיין(צילום: דביר כחלון)

אני מחבב ומעריך מאוד את איינשטיין על מה שהיה: שדר ספורט מצוין. בקולו הסמכותי, בידע המקיף ובשליטה בפרטים, ולא פחות חשוב - בחוש הדרמה המפותח שלו, הוא הצליח להעביר בצורה מעולה את חוויית המשחק אל מכשירי הרדיו והטלוויזיה. על כן, ככזה, מקומו בהחלט מובטח ברשימת שדרי הספורט הגדולים של ישראל, לצדם של נחמיה בן-אברהם, ניסים קיוויתי, יורם ארבל, זוהיר בהלול, גרטל ואחרים.

עד כאן, הכל טוב. לגבי היתר - "עיתונאי ספורט... מאבות הספורט הישראלי" - הרבה פחות. לא אתווכח עם ההגדרה "עיתונאי" בהקשר של איינשטיין. גם הוא וגם מספידיו הרבים בהחלט ראו אותו בתור אחד כזה וזו הייתה חלק מזהותו התקשורתית. אבל בתפקידו זה, מבחינתי, הוא אינו נמצא בהיכל התהילה ובהחלט יש מקום להצטער על כך שזה המצב.

אם בשעת השידור עצמו ניתן היה לקבל בסלחנות את ניסיונותיו המבדרים של איינשטיין לרדוף אחרי סיפורים חדשותיים עסיסיים שניתן לנעוץ בהם שיניים, גם כאשר נדמה היה שאין שם כלום, הרי שבתוכניות המלל ברדיו ובטלוויזיה, שם אין שידור חי ויש זמן לעסוק בדברים לעומק, מצופה מעיתונאי ספורט להרבה יותר. בואו ונאמר את האמת: למאיר איינשטיין, שהיה המגיש והרוח החיה מאחורי תוכניות ספורט רבות, יש חלק מרכזי בתמונה העגומה של הרדידות ושל השיח המתלהם והבוטה אצל חלקים נרחבים בתקשורת הספורט.

דקת דומייה לזכרו של מאיר איינשטיין. הפרזה ברוח התקופה(צילום: ראובן שוורץ)

כך קרה שבמקום להיות 'המבוגר האחראי' של שידורי הספורט, זה שמקפיד על רמה ועל דרך ארץ, ומוביל קו ברור בו תפקיד התקשורת הוא לסקר,

לפרשן ובייחוד לשאול ולהתעקש לקבל תשובות והסברים מניחים את הדעת מצדם של מקבלי ההחלטות על מצבו של הספורט, הלך ונסחף איינשטיין אחרי התחרות העזה על הרייטינג, שבה יש להימנע בכל מחיר מלחפור לנהגים שתקועים בפקק, עד שהפך למעין אופירה אסייג.

נראה שאצל מאיר איינשטיין נוצר ערבוב בין אדון מאיר שתיפקד כשדר לבין מר איינשטיין בתפקיד העיתונאי. כך נוצר המצב שבו את השאלות הנוקבות העדיף איינשטיין להחליף בפארסה רדודה, רודפת סנסציות מיידיות, המתבוססת בביצה המקומית. לעיתים, בהיעדר חדשות מרעישות, היא אף ניסתה לייצר בעצמה את העניין, כמו למשל על ידי פיטור מאמנים.

ראוי להיכל התהילה של שדרי הספורט, לא של העיתונאים(צילום: עמית מגל)

איינשטיין הפך לשותף מלא בטקס הקבוע שבו אנשי תקשורת, בשילוב בעלי עניין נוספים, מנפחים בתחילה בלון של ציפיות מהספורטאים שלנו ואחר כך מתקשים בעצמם להשלים עם התוצאות. לבסוף, כדי שלא ייאלצו להכיל את האכזבה שלהם (וחמור מכך, של הקהל) מאי ההצלחה או הכישלון, הופך יחסם כלפי נציגינו לבוז וזלזול. עד לפעם הבאה שבה הכל חוזר חלילה.

לכן, עבורי מאיר איינשטיין הוא לבטח אינו אחד מאבות הספורט הישראלי. יותר נכון יהיה לומר שדווקא מאיר "אוהב הספורט" (שלבטח היה כזה), בשתפו פעולה תחת הכיסוי של "עיתונאי ספורט" עם המערכת ובתרומתו לשינמוך שלה, הוא אחד השותפים לכך שהספורט הישראלי מדשדש במקום.